משכן אנטי־ממסדי | חגי משגב

מדוע התורה כל כך מאריכה בתיאור היבש של הקמת המשכן? על מלכים ומקדשים בישראל ובעולם, ועל היחס האמביוולנטי כלפי השלטון

החל מפרשת תרומה, פרקים שלמים עוסקים בפרטי פרטים בבית ובאוהל, בכיור ובמנורה, בקרשים ובאדניהם, בכמויות ובמידות ובפרטים טכניים, עד כי לפעמים נדמה לקורא שהוא מחזיק בידו הוראות הרכבה של רהיט מבית איקאה. בכלל, בכל מקום שנוגע המקרא בקודש ובכליו, נעצר מרוץ הטקסט. תהליכים קופאים, סיפורים מופסקים, אנשים ועלילותיהם נעלמים מהסיפור. בכל מקום אחר נמנע המקרא מתיאורים שאינם תורמים להתקדמות העלילה, ואילו כאן התיאור הוא הדבר היחיד, לפרטי פרטיו. כך גם במקדש שלמה, וכך גם במקדש העתיד להיבנות על פי יחזקאל.

מדוע טורח המקרא בפירוט ההוראות והביצוע? הלא המשכן לא הפך להיות תוכנית המקדש – המקדש היה גדול יותר, תוכניתו הייתה שונה במקצת, עיצובו היה אחר. תחת מנורה אחת היו בו עשר מנורות (מל"א ז, מט), ובקודש הקודשים עצמו עמדו שני כרובי ענק על הרצפה בנוסף לכרובים שעל כפורת הארון (מל"א ו, כג־כז). אין פה, אם כן, מצווה לדורות. מדוע זכה המשכן לדקדקנות הזו, ומה תועלתה?

הכול מוכתב

מצד אחד ניתן לראות בפרטנות ובדקדקנות את יראת הקודש. ככל שאנו מתקרבים אל הקודש פנימה, הזהירות המתחייבת גדולה יותר. אל לנו לעשות דברים על דעתנו, כי במקומות אלה נזק הטעות רב בהרבה על התועלת שבהידור האפשרי. מצד שני ניתן לראות באותה פרטנות דקדקנית את רצון ההרחקה, בדומה למה שאומר הרמב"ם בעניין הקרבנות. הא־ל מופשט, אין לו גוף ואין לו בית והוא איננו אוכל ושותה, ועל כן די לה לעבודה שתהיה על מכונה כפי שהאנשים הורגלו, ואל להוסיף עליה. כך או כך, שני הכיוונים רואים בפירוט אמצעי למנוע הוספה שאיננה צריכה – או מטעם האדרת הקודש או מטעם הרחקת העבודה המוחשית.

אולם דומה שכיום ניתן להצביע על כיוון נוסף. חוקרים הצביעו על מקבילות מעניינות מאוד בספרות מסופוטמיה הקדומה, בסיפורי הקמת מקדשים. המלך מספר בפירוט על הבנייה, ופירוט טכני ארכיטקטוני מופיע גם בכתובות בנייה של ארמונות מלוכה. אלא שבדרך כלל הפירוט המסופוטמי הוא שבלוני – "עשיתי את הדלתות ארז ואת הקירות אבן יקרה, לא שיניתי טפח למעלה וטפח למטה". אפילו סנחריב מלך אשור, שפירט יותר, התמקד יותר בתיאור הגודל העצום של מפעלותיו, כמויות העפר שנחפרו, מידות הענק של הארמון, משקל האבנים ומספר העבדים ששותפו בבנייה. הפירוט נועד, כפי שנכתב במפורש, כדי לפאר את שמו שלו כבונה הגדול ביותר לשם האלים.

על רקע השוני בין פרשיות המשכן לכתובות מלכי המזרח, ניתן לומר כי בניגוד למלכי המזרח שראו במקדש אמצעי להאדיר את שמם שלהם, מבקשת התורה להפקיע את היוזמה מידי האדם לגמרי. המרחק בין האדרת הא־ל להאדרת האדם קטן מאוד. אין לך רעיון שאיננו צריך ממסד לביסוסו, ואין לך ממסד שאין בו כוח ומאבקי כוח, ואין לך כוח שאיננו מבקש בסופו של דבר להאדיר את עצמו; ועל כן כל רעיון ושיטה ודת ודרך נגזר עליהם ללכת בדרך כל שליט ומושל, להסתאב ולהתדרדר. טרם קמה עלי אדמות שיטה שלא התנוונה והשחיתה את דרכה, ואין עם ישראל יוצא מכלל זה.

על כן באה התורה והוציאה את בניית משכן ה' מחוץ לגבול היוזמה האנושית. לא יהיה המשכן עדות לעוצם ידו של אדם. ראשית, התרומה תהיה עממית ושוויונית ולא תשויך לשליט; ושנית, הכול מוכתב. לא גודל לבבו של משה או של כל אדם אחר הביאו את הפאר למקדש הזה.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

נכון לתנועה

אכן, בכל הזמן שהיה המשכן על מכונו – תחילה במדבר, ולאחר מכן בשילה – לא היה שלטון ממוסד כלל. עדת זקנים התכנסה מפעם לפעם, שופטים הבליחו ודעכו, ועם ישראל התנהל למעשה ללא הנהגה ממוסדת ומסודרת. לא הייתה שחיתות שלטונית, כי לא היה שלטון. גם אם היה זקן או שופט מושחת, לא הייתה לדבר השפעה ארוכת טווח, מכיוון שלא היה לו המשך ממוסד בירושה.

אבל הדרך הזו לא הצליחה. אי אפשר לעם לחיות על הרעיון לבדו, אי אפשר לעם בלא ממסד לאורך זמן. בדרך הקשה הסתבר שלא רק הממסד משחית, אלא גם היעדרו. ובסופו של דבר נמצא את עצמנו עם מלך הבונה מקדש מפואר ככל שמצאה ידו, ואף טקסט המלווה את הבנייה יש לנו, והנה הוא בדיוק במתכונת הטקסטים האשוריים; מה שם אומר המלך שכל שעשה היה כפי שהא־ל ציווה אותו, אף כאן כותב ספר דברי הימים בשם דוד "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל". ובשני המקומות משולב סיפור הקמת המקדש בסיפור גדולתו ועושרו של המלך. אלא שבמקרא הוביל סיפור גדולתו את המלך שלמה להרבות לו כסף וזהב, סוסים ונשים, ובסופו של דבר סר לבבו מעם ה'.

אולי צפה אלוהים מראש את ההשתלשלות, כשציווה על קביעת הבדים בטבעות הארון ולא יסורו ממנו. הארון תמיד נכון לתנועה, נכון לנדודים, נכון לברוח מהמלך שיכריז עליו כסמל לאומי או כדגל, ולמעשה יהפוך אותו לסמל לשלטונו שלו. לא דגל ולא סמל ולא מוקד הזדהות, אלא באמת ארון עץ עם לוחות שהעיקר בהם הוא הברית עם הא־ל, לא עם המלך.

וכך יוצא שבדיעבד, באותו המקום שבו ציוותה תורה על הארעיות האנטי ממסדית היא ציוותה על הממסדיות. באותו המקום שבו שללה מהשליט את בעלותו על המקדש, היא הניחה את המודל למקדש הממלכה. אולי באמת יש סתירה בין שני היסודות האלה, אבל זוהי סתירה שהחיים אינם יכולים בלעדיה.

ד"ר חגי משגב הוא חוקר ולומד מקרא וכתובות עתיקות, מלמד באוניברסיטה העברית ובמכללות הרצוג וגבעת וושינגטון. בעל הבלוג misgav.blogspot.com

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' א' אדר תשע"ה, 20.2.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-20 בפברואר 2015, ב-גיליון תרומה תשע"ה - 915 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: