מחיאת כפיים מנוכרת | חן מרקס

אלבום הבכורה של שי צברי, מהפרפורמרים הבולטים בארץ שחובה לראות בהופעה חיה, הוא אלבום טובאבל לא כזה שמתגבש לכדי יצירה שלמה

הרבה דברים עשה ועושה שי צברי. הוא מלווה בקולות רקע את ברי סחרוף, מריץ מסע הופעות משל עצמו (לכו לראות את ההופעה של צברי – היא באמת משהו אחר) ומשתף פעולה עם פרויקטים שונים, כל אחד מהם איכותי יותר ממשנהו: הוא לקח חלק באלבום "יהודה הלוי פינת אבן גבירול", באלבום שהוקדש לשירי חיים גורי ובאלבום שהוקדש לשירי אבות ישורון; חידש שיר של אבנר גדסי ושיתף פעולה עם דיקלה ואהובה עוזרי; ולאחרונה גם לקח חלק יחד עם דיקלה ב"הילולה לאם" (שכתבה חביבה פדיה), אופרת רוק שמגדירה מחדש את המושג "אופרת רוק". הרבה דברים עשה ועושה שי צברי – בהצלחה גדולה, חייבים לומר – ועכשיו הוא משחרר דיסק ראשון, שלו.

לכל אחד יש ציפיות מדיסקים לפני שהוא מאזין להם, והתחושה שנוצרה אצלי קודם השמיעה הייתה שאלבום הבכורה של צברי ישנה את מאזן הכוחות בתרבות הישראלית; מעין דיסק שובר שוויון שמעביר את ההגמוניה מן הצד האשכנזי למזרחי (ותסלחו לי על חוסר הנחמדות הפוליטית). בעיני רוחי דמיינתי דיסק שמבצע מהפכה תרבותית (כמו זו שאפשר למצוא לה הדים בשיר המעולה "קשה בלילה"), דיסק שלוקח בעלות על נכסי צאן הברזל העבריים, דיסק שמנכס אותם לעצמו. ההופעות המעולות של צברי הכינו את הקרקע לתחושה הזו, אבל לצערי אי אפשר לומר את זה על הדיסק הנוכחי שלו.

הדיסק של צברי יוצר אצל המאזין רגשות מעורבים. מן הצד האחד אי אפשר להתכחש לכך שרובו המכריע מצוין. מן הצד השני, גם השירים הטובים בדיסק לא יוצרים שלם עלילתי או מוזיקלי.

רגשות מעורבים. שי צברי בהופעת ההשקה לאלבום צילום: gaya's music photos

רגשות מעורבים. שי צברי בהופעת ההשקה לאלבום
צילום: gaya's music photos

ישראליות חדשה

הדיסק של צברי מתפצל לשלוש חטיבות נפרדות שמתקשות לקיים דו שיח זו עם זו. השיר "קשה בלילה" – שאליו התייחסתי קודם – הוא שיר שכל כולו הפעלת כוח על התרבות הישראלית. שי צברי יצר לחן שמגייס את אברהם חלפי לתרבות חדשה, תרבות שלוקחת בעלות על הארץ. הלחן של צברי מדבר את חלפי של "עטור מצחך זהב שחור" בסגנון חדש – משופר, טוב יותר. זהו שיר שמצהיר: אותי צריך לשמוע בפול ווליום, כי אני חתיכת שיר מעולה, וכל השאר נדמים בעיני כחגבים.

לצידו של "קשה בלילה" ניצב שיר נוסף – "לוו אותי" – שמדבר ישראליות חדשה, הפעם למילים של יהודה עמיחי. את הלחן לשיר כתב ברי סחרוף וקשה מאוד שלא לשים לב לכך. זהו אחד השירים הטובים של סחרוף בשנים האחרונות, וגם בפיו של צברי הוא עדיין נשמע ומושר ככזה.

לעומת שני השירים הללו – שהקווים המשיקים ביניהם ברורים מאליהם – עומדים שני שירים נוספים שמנהלים דו שיח קרוב אחד עם השני. הראשון הוא הקטע האינסטרומנטלי "הורה נופלת מהרגליים 2" – מדובר בקטע חזק, שמח ותזזיתי (מעין "שעת הצוענים"), הוא לא שייך לכאן ולעכשיו הישראלי, והעובדה שהוא אינסטרומנטלי כולו הופכת אותו למעין אקס טריטוריה באלבום. חבל שמפיקי האלבום לא שיבצו בשיר משפט – כדוגמת "כואב לי הראש" של נקמת הטרקטור – הדבר היה מחבר את "הורה נופלת מהרגלים 2" לאלבום, ומעניק לשיר את הקונטקסט שחסר לו. גם שיבוץ הרצועה באמצע האלבום בעייתי, שכן זהו קטע שהאנרגיות שלו מתאימות יותר לפתיחת האלבום, ובתנאים מסוימים גם לסופו.

שיר אקס טריטוריה וחסר קונטקסט נוסף הוא השיר "מעליי דממה" של אהובה עוזרי – שהועתק והודבק מאלבומה של עוזרי. מדובר בשיר אישי ואינטימי של עוזרי, שזקוקה לקולות אחרים שישירו עבורה בעוד היא מנגנת. השיר של עוזרי אמנם מתכתב יפה עם "הורה נופלת מהרגליים 2" (באילמותו), אבל לא עם שאר החומרים. למרות שזהו שיר מצוין בפני עצמו, ולמרות שיש משהו מרגש בבחירה בו כשיר שחותם את הדיסק (בשל הכבוד שמעניק היוצר הצעיר לאמן המבוגר), חובה להודות של"מעליי דממה" במתכונתו הנוכחית אין שום ערך מוזיקלי בתוך הדיסק של צברי – לא כל שכן כשיר שמביא את הדיסק לסיומו. כל זה מפתיע מאוד לאור הביצוע של "מעליי דממה" בגרסת ההופעה. בהופעותיו צברי מציג גרסה אחרת של השיר, גרסה שמובילה את השיר למחוזות אחרים ומעניקה לו פרשנות אישית. אילו היו משבצים את גרסת ההופעה בדיסק, היה מדובר באקורד סיום ראוי לאלבום, ואף מעבר לכך.

בין שתי החטיבות שציינתי למעלה ניצבת חטיבה אוטונומית נוספת, שאותה אפשר לכנות בשם "שירי קודש". למרות חוסר החיבה הבולט שלי לז'אנר הזה, מדובר בשלושה שירים יפהפיים ("פיוט סליחות" ו"תפילת הדרך" – בנוסח סידור הרב סעדיה גאון; ו"המלך" – שיר קבלי קצר ומדויק שכתבה חביבה פדיה). את שלושת השירים הללו הלחין צברי בכישרון רב, אבל חובה לומר שבפער שבין הלחן לעיבוד דברים לא טובים מתרחשים.

כשל הפקתי

אנשים מוכשרים מקיפים את שי צברי, אין בכך ספק, מוכשרים מאוד, ודווקא בשל כך קשה לכתוב את הדברים המתבקשים הבאים: הדרך שבה האלבום הורכב מעידה על חוסר הבנה יסודי של “נכון“ ו“לא נכון“. קחו לדוגמה שיר שנמצא על גבול השלמות כגון “תפילת הדרך“. זה באמת שיר מצוין, אבל לכל אורכו מופיע הסאונד האלקטרוני של מחיאת כפיים (כן, בדיוק זה שאתם מדמיינים, סאונד של אורגן casio משנות השמונים), משל חסרים תופים בעולם.

סאונד מחיאת הכפיים האלקטרוני משמש מוטיב חוזר לאורך כל התקליט, והוא מסמל את הכשל ההפקתי שבו לוקה האלבום. שי צברי יוצר מוזיקה חיה, נושמת, אמיתית – כזו ששווה לצאת בשבילה מהבית. ואכן, כשיוצאים אל הופעותיו של צברי, מחיאות הכפיים הן חלק אינטגרלי מהמופע. אבל מחיאת הכפיים האלקטרונית היא ההפך הגמור מזו שתשמעו בהופעה: היא מזויפת, לא כנה, מנוכרת ומנכרת. בשבעה מתוך אחד־עשר שירי האלבום מופיעות מחיאות הכפיים האלקטרוניות המאוסות האלה, משל היו תזכורת לחוסר ההבנה המדובר.

דוגמה חמורה מזו אפשר למצוא בשיר “אבוא בגבורות“. זהו שיר עם תשתית מוזיקלית וטקסטואלית מבריקה; רצועה שהיה צריך לשיר לאט־לאט ולבסס אותה על הטקסט ועל הקול האדיר של צברי (מה שאכן קורה בהופעות) – אבל באלבום שלפנינו “אבוא בגבורות“ זוכה להפקה אלקטרונית שברגעיה הקשים מזכירה אלמנטים מ“שיר סיום“ של להקת הפה והטלפיים. אי אפשר להגזים בחשיבות הדמיון המדובר: “שיר סיום“ הוא יצירה אלקטרונית אירונית – מנוכרת במתכוון – ואילו “אבוא בגבורות“ של צברי רחוק מניכור מרחק מזרח ממערב, וכך הכסות האלקטרונית שבה הלבישו את “אבוא בגבורות“ הופכת לאירוניה שמופנית אל המבצע, ומרחפת מעל ראשו מבלי שיהיה מודע לה.

את אותם ביטים אלקטרוניים אפשר לפגוש גם בשיר “כוח עליון“ (שנכתב על ידי נעם רותם והולחן על ידי צברי). במילים פשוטות: זהו שיר שהיה צריך להישאר על רצפת חדר העריכה; הוא לא תורם דבר לתקליט, ולמעשה רק מזיק לו. הקול של צברי צריך לטחון הרים זה בזה, לבצע מהפכות, לשם כך עליו להיעזר במילים גדולות – ואילו בשיר הזה צברי בחר מילים דלות, קטנות ממידותיו, וכך הפך למי שמונע על ידי כוחות חלשים ממנו.

מצער ככל שיישמע, גם השיר הפותח את האלבום, “שחרית“, עדיף שהיה נחתך בשלב העריכה. את “שחרית“ כתב אלי אליהו – אחד המשוררים הבולטים של השנים האחרונות, ואף על פי כן, הטקסט עצמו חלש מאוד, בנאלי, ניו אייג‘י, ולא ראוי למשקל שמונח עליו (“שחרית“ הוא גם שם האלבום). בנוסף, כמו כדי להוסיף חטא על פשע, “שחרית“ – ובהתאמה, האלבום כולו – נפתח בערמת ביטים ומחיאות כפיים אלקטרוניות שראוי היה שיידחקו אל התת המודע ויישארו שם כזיכרון רע ועמום משנות השמונים.

לסיכום, צברי הוא אחד הפרפורמרים הבולטים היום בארץ וחובה לראות אותו בהופעה חיה, ו“שחרית“ הוא אלבום טוב בהרבה ממה שמקובל היום בארץ – ואף על פי כן, הוא אינו מתגבש לכדי יצירה שלמה; יש בסיס לתקווה שצברי יפיק יצירה כזו בעתיד.

ד"ר חן מרקס הוא חוקר ומרצה לתרבות עברית ולספרות חז"ל במכללת בית ברל ובמכללת עמק יזרעאל

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' א' אדר תשע"ה, 20.2.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-20 בפברואר 2015, ב-גיליון תרומה תשע"ה - 915 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: