גם פוליטיקאי הוא רק דימוי | יהודה גזבר

מעקב מאחורי הקלעים של מסע בחירות או סט קולנועי הוא הצצה אל תעשייה של ייצוגים. הפירוט הדקדקני והמתיש בספר מעניק מבט אחר על המציאות

975097אקספרס הדיבור הישיר

דיוויד פוסטר וואלאס

מאנגלית: דבי אילון

ספריית פועלים, 
2015, 214 עמ'

 

המסה השנייה בספר הזה, הקרויה "פדרר בשר וגם", מתאר פוסטר וואלאס את הרגע שהוא מכנה "רגע פדרר": זה הרגע שבו אתה צופה ברוג'ר פדרר, שחקן הטניס (מקום 2 בעולם, נכון להיום), מבצע מכה־בלתי־אפשרית באלגנטיות מושלמת. פוסטר וואלאס מתאר, בדייקנות של אזמל מנתחים, את הבלתי־אפשריוּת של הרגע; את הצורה המדויקת שבה המחבט אמור לנוע, את חוסר האמון של הצופה שמשהו מעין זה יוכל להתרחש, ולבסוף – את הצורה שבה כל זה מתלכד לכדי מכה מושלמת שמפילה את לסתו של הצופה.

בהתאמה, אני חושב שיש דבר כזה, "רגע פוסטר וואלאס". זה הרגע שבו אתה מביט בפרסומת עצומה למכונית (פורד אדג', רמת זיהום אוויר ארבע עשרה מתוך חמש עשרה) שפרושה על חצי מהכניסה לירושלים, ובשבריר שנייה התמונה מתפרקת להמון המון רסיסי צבע קטנים המונחים זה לצד זה. אתה מצמצץ: פורד אדג', רכב 4 על 4 שמצולם בזווית מחמיאה. ממצמץ שוב: המון המון חלקיקים. ושתי התמונות האלה מונחות זו לצד זו: התמונה הגדולה לא נעלמת, היא נוצרת מתוך השברירים. וכשאתה רואה את זה, אתה חווה איזה רגע של הארה: כאילו מישהו הסביר לך מה אתה רואה כרגע, והבנת, באמת הבנת, מה קורה כאן; בעולם המודרני, המתועש, הגדוש־דימויים־עד־לעייפה. זה רגע פוסטר וואלאס.

הבלתי־אפשריות של הרגע. 
רוג'ר פדרר צילום: אי.פי.אי

הבלתי־אפשריות של הרגע. 
רוג'ר פדרר
צילום: אי.פי.אי

וולבו או מרצדס

זהו הספר הרביעי של דיוויד פוסטר וואלאס (1962–2008) שיוצא בעברית. העובדה שבכלל ממשיכים ויוצאים ספרים שלו בעברית היא הפתעה משמחת מאין כמותה, שכן פוסטר וואלאס הוא סופר תובעני; הוא לא עושה הנחות לקוראים שלו, ולא מנסה להפוך את הסיפורים לקריאים, קומוניקטיביים או מובנים.

המסה הראשונה בספר הזה, למשל, מתארת בדקדקנות – כפייתית, כמעט – את מאחורי הקלעים של מסע הבחירות של ג'ון מקיין לראשות המפלגה הרפובליקנית בשנת אלפיים. פוסטר וואלאס מתאר בפירוט אינסופי את הסיגריות שמעשנים אנשי הצוות הטכניים של ערוצי התקשורת, את סוגי הקפה, את כמויות הקפה, את הצורה שבה מעמידים את המצלמה, את הלק על ציפורניה של סינדי, אשתו של מקיין. לפעמים זה מרתק, לפעמים זה חסר כל משמעות. לכל הרוחות, אתה שואל את עצמך, מה זה משנה אם האוטובוס הוא וולבו או מרצדס? מה מְשנים המונחים הטכניים שאשכח בעוד רגע? התשובה לשאלה הזאת היא קצת מורכבת, והיא קשורה למה שפוסטר וואלאס מבצע, לדעתי, בתרבות המערבית.

הספר הזה, "אקספרס הדיבור הישיר" (שמחירו המומלץ הוא 68 שקלים ובכריכה האחורית שלו הוא מתואר כ"מאופיין באומץ רגשי ואינטלקטואלי עז מבע". משפט שנשמע כמו גיבוב רגיל של תארים אבל, ובאופן מוזר למדי, יש בו משהו), מכיל שלוש מסות ועוד רשומה קצרצרה. המסה הראשונה, כאמור, עוסקת במאחורי הקלעים של מסע בחירות. השנייה עוסקת בניתוח צורת המשחק של רוג'ר פדרר. השלישית עוסקת בסיקור הסט שעליו ביים דיוויד לינץ' את "כביש פראי", והרשומה הקצרה תוהה כמה אנחנו מוכנים לשלם בשביל הדמוקרטיה שלנו.

אפשר לראות שהמסות הראשונה והשלישית די דומות: שתיהן עוסקות במאחורי הקלעים של הצורה שבה בונים דימוי. כשפוסטר וואלאס מסקר בפירוט אינסופי את מסע הבחירות, הוא למעשה שואל את עצמו – ואותנו – איך נוצר ונבנה הדימוי הציבורי של ג'ון מקיין כ"פוליטיקאי שאומר אמת". כשהוא בוחן את מאחורי הקלעים של צילומי הסרט, הוא שואל את עצמו מה הופך את הסרטים של דיוויד לינץ' למה שהם, כלומר – קריפיים, מובנים ולא מובנים, מרתקים אותנו בצורה עוכרת שלווה. ושתי המסות האלה מדגימות היטב מה פוסטר וואלאס עושה לתרבות: הוא מראה אותה.

הכול דימויים

הספרות האמריקאית נדחקת שוב ושוב בסדק הדק שבין "איך אנחנו חיים את חיינו" ו"איך אנחנו אמורים לחיות את חיינו". המילה "אמורים" מציגה שבעצם יש איזה דימוי של "המשפחה המודרנית" או "החיים המודרניים". האמריקאים "אמורים" לחיות כפי שמוצג בעיתון ש"המשפחה האמריקאית" חיה. כפי שסדרות הטלוויזיה מראות, כפי ש"האדם הנורמלי" חי בפרברים.

הסופרים האמריקאים מטפלים בפער הזה שוב ושוב, נדחקים ברווח, מרחיבים אותו ומביאים אותו לקדמת הבמה: אם זה ג'ון סטיינבק והמיתוס האמריקאי על אודות המסע אל עבר עתיד טוב יותר, אם זה פיצ'גרלד וחייהם של העשירים, או ריימונד קארבר והצד האפל של הבורגנות, או דון דלילו, קורמאק מקארתי, ג'ונתן פרנזן – שוב ושוב מטפלים סופריה של ארצות הברית ברווח שבין הדימוי (ובמקרים קשים יותר, המיתוס) ובין המציאות, והדרך שבה הם עושים את זה היא לפרק את המיתוס. להראות למה הוא לא נכון. למה הדימוי הוא שקרי.

פוסטר וואלאס עוקב אחרי מסע הבחירות של מקיין ושואל את עצמו מדוע הפוליטיקאים של ימינו מעוררים בנו עצב. הוא מסביר לעצמו ולנו שזה בגלל שפוליטיקאים אינם בני אדם: הם דימוי, והם דימויים "שאפילו לא דומים די הצורך לבני אדם כדי שתשנא אותם". זה עצוב, כי האנשים שמייצגים אותנו הפכו להיות ייצוג בעצמם: "המזרחי", "הימני", "הנחמד".

מה שפוסטר וואלאס עושה כאן הוא לא להראות איך מתחת לדימוי הזה יש אדם אחר. כלומר, הוא לא "חושף" את האמת. הוא לא "מפרק" או "מבצע דה־קונסטרוקציה". הוא פשוט מראה. הוא עוקב, צעד אחר צעד, אחרי כל פרט ופרט מהרכבת הדימוי: "האם המודאגת" שהתפרצה באמצע נאום הבחירות, המיקום המדויק של פריים הצילום, תדרוך העיתונאים, יחסי ההיררכיה בין העיתונאים ואנשי הצוות הטכני וכן הלאה.

ומה שיפה הוא שאחרי כל המעקב הזה, הדימוי עדיין נשאר כדימוי. האם ג'ון מקיין הוא באמת איש אמת, או שהוא דימוי של "איש אמת"? אין לפוסטר וואלס מושג, וגם לנו אין. השאלה הזאת מהדהדת גם אחרי הקריאה: האם העובדה שמשהו הוא דימוי אומרת שאין מאחוריו שום דבר?

לראות אחרת

דברים דומים כתב פוסטר וואלס לגבי סרטיו של דיוויד לינץ' (שלא ראיתי אף אחד מהם): אנחנו רוצים שסיפור יוציא אותנו נינוחים, כותב פוסטר וואלאס. כאשר משהו נחשף, "האמת מתגלה", אנחנו מרגישים מרוצים גם כאשר הגילוי מטלטל, בגלל עצם פעולת החשיפה. סרטיו של לינץ' מערערים אותך דווקא משום כך. כי הם מטרידים את הצופה, מעוררים בו אי נוחות מוסרית בכך שהם מראים את המציאות: הם מראים לך שהרוע – נניח – קיים בהמון מקומות, ולא רק במקומות שנחשפו כרגע. שאנשים אינם "טובים" או "רעים", אלא גם וגם. במילים אחרות, הם מציגים את העולם, וטוענים שגם במציאות עצמה, באנשים שתופשים את עצמם כטובים (למשל: הצופה), יכול להיות רוע. לכן הם מערערים. לכן הם גורמים לך לקום ולעשות משהו.

וגם פוסטר וואלאס הוא כזה.

אני מניח שניתן להעביר ביקורת על בחירת המסות (למה פדרר קשור? האם לינץ' עודנו רלוונטי?), על ריבוי הפרטים הקטנוניים, על הראוותנות הלשונית ופטפטת היתר והקושי בקריאה, ותהיה בכך לא מעט אמת. יחד עם זאת: כוחו של הספר הוא לא בדברים שעליהם הוא כותב אלא בצורה שבה הוא עושה את זה. צורה שהיא הנחלת מתודה: אחרי הקריאה אתה סוגר את הספר, מביט על הלוגו שמוטבע על המחשב שלך וחווה פתאום רגע־פוסטר־וואלאס, וכל הקריאה שווה ולו רק בשביל הרגע הזה.

לקריאת הבלוג של יהודה גזבר

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' א' אדר תשע"ה, 20.2.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-20 בפברואר 2015,ב-גיליון תרומה תשע"ה - 915, עיון. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: