תגובות לגליונות קודמים – 914

בתגובה ל"חינוך אליטיסטי איננו תורני", מאת אריאל פינקלשטיין, גיליון פרשת בא

מעורב כעוצמה

אריאל פינקלשטיין שאל האם נכון לשלוח את הילדים לבית ספר שבו לא כל התלמידים אדוקים בשמירת המצוות, ופרש בפני הקורא את תשובותיהם של אילנות גבוהים: הרבנים גורן ושפירא, יוסף ואליהו.

לאורך הדורות הסוגיה הזו העסיקה הורים ומחנכים, שמחד שאפו למצוינות דתית ולימודית עבור ילדיהם ומאידך ראו את הצורך החשוב לשלב במערכת כל תלמיד כדי שלא לאבד אותו כליל.

בבתי הספר המשותפים של צו פיוס, המגמה היא לחלוק את השקפות העולם ולהעשיר את התלמידים בכל המנעד הרוחני־תרבותי שהתרבות הישראלית מציעה, ובכך ליצור מסלול חינוכי שלישי, שאינו מתחלק לזרם ממלכתי או ממלכתי־דתי. שילוב של יהדות ותרבות חילונית מבלי לפגוע בזהות האישית. מעבר לחינוך ולהטמעת הזהות היהודית ישראלית אנו רואים באינטגרציה ובחיבור ערך בפני עצמו, שחשוב בעיקר בחברה הישראלית המשוסעת כל כך.

הרב עובדיה יוסף והרב מרדכי אליהו לא חיבבו בתי ספר המטפחים אליטות סגורות ומקיאים מי שלא מתיישר לפי הרף הגבוה של החינוך לשמירת מצוות. הם הבינו את הצורך לאחד את כלל ישראל, גם אם המשמעות היא לקבל במודע את מי שרמתו הדתית אינה גבוהה במיוחד.

בהלימה לדבריו של הרב אברהם שפירא שהובאו במאמר של פינקלשטיין: "עד כמה שאני מכיר מסורת של חינוך, בכל עיר ועיר היה בית ספר, לקחו ילדים שגרים בעיר ולא בדקו אם הם יחסנים – בנים של צדקניות וצדיקים. מצווה לחנך ילדים שהם יהודים. אין מצווה לחנך יחסנים… דנים על אופי של דת, שומרי דת או לא, אבל בית ספר לצדקניות וצדיקים, שמעתם על זה?". אני רוצה להשמיע אות הקול שלנו בצו פיוס. אנו סבורים שמחירה של ההרמטיות בקבלת תלמידים הוא ניתוק וניכור בין המגזרים וריחוק של יותר ישראלים משורשיהם ומורשתם. יתרה מכך, הניכור הזה הוא המעמיק את הפער בין התרבות היהודית לישראלית ו"מוודא" כי גם בדור הבא יגדלו אנשים המרגישים כי הם חיים בשתי קבוצות שונות, ולא בחברה אחת מאוחדת.

יש שיאמרו שמדובר בניסיון מיותר שבו אנו מעמידים את ילדינו, ניסיון שייתכן שאנו עצמנו לא רוצים לעמוד בו. אך דווקא המפגש הבלתי אמצעי שמבטיחה הכיתה המשותפת לתלמידים דתיים ולילדים שאינם שומרי מצוות מבית מאווררת ומחזקת את הזהות העצמית של כל אחד מהתלמידים. הוא נאלץ לשאול שאלות את עצמו ואת משפחתו, להעמיק באמונתו, הדתית או החילונית, ולברר אותה. האתגר הזה, כך אנחנו מאמינים, לא מביא להזנחת  האידיאולוגיה שלו, אלא להיפך, טוען אותה בתחושת משמעות והבנה. תוכנית הלימודים שלנו מבטיחה שמירה על עולם הערכים הפרטי של כל אחד מהילדים. בכל בוקר מתקיימים תפילה או מפגש בוקר למי שאינו מתפלל, וניתן מרחב וכבוד הדדי לכל אחת מהגישות.

הבחירה במסלול של חינוך משלב לא באה כביטוי של פשרה או ויתור, אלא ממקום של עוצמה ואמונה בדרך הפרטית של כל תלמיד, ובייחוד בכך שרק דרך משותפת, מכבדת, תסייע לנו להמשיך ולחיות כאן כחברה יהודית־ישראלית חזקה.

עליזה גרשון

עליזה גרשון היא מנכ"לית עמותת צו פיוס

———–

בתגובה ל"מדברים על אלוהים" מאת אלחנן ניר, גיליון פרשת בשלח

המעורבות האנושית

אני מעריך מאוד את הניסיונות הכנים והחשופים של אלחנן ניר לעורר את השיח הרוחני, מבקש האלוהים, במגזר הציוני־דתי. עם זאת, וכיוון ששמו של ר' אברהם יהושע השל שורבב לעניין, איני יכול שלא להזכיר את הפיל הגדול שנמצא בחדר, שהוא לדעתי שורש הבעיה ופתרונה גם יחד: שאלת תורה מן השמים (להלן: תמ"ה).

ומה הקשר? ובכן, בכל השיח הרוחני, הפתוח, המודרני־מרדני בעולם הדתי, נפקד מקומה של שאלת תמ"ה כשאלה רצינית הראויה להתמודדות. אחד היחידים שהעז להביע דעה כמעט מפורשת בעניין היה ר' אברהם יהושע השל בספרו "תורה מן השמים", שבו כתב בהתייחסו לעיקר השמיני שקבע הרמב"ם (הקדמת כרך ב', עמ' II):

החתירה אל מקורות ראשונים פתחה עיניי לראות שתפיסת העיקר כפי שנמסרה על ידי הרמב"ם לא היתה תמיד קבועה ובלתי מעור[ע]רת. מאז ומקדם התקיימו שתי שיטות בהבנת העיקר החשוב הזה, אחת קיצונית ותקיפה, ואחת פשרנית ומתונה… אלא שבמשך הדורות גברה השיטה הקיצונית והייתה להשקפה השלטת.

כידוע, השל ראה בכך את עיקר המחלוקת בין רבי עקיבא (שדרכו "גברה") לרבי ישמעאל.

לדעתי, התשובה לשאלה התמ"ה ידועה לכל מי שעיניו בראשו, מרבי יהודה החסיד ועד מ"ד קאסוטו – התורה שלפנינו אינה יכולה להיות (כולה) מן השמים, ובוודאי שחלו בה ידי אדם. אלא שדווקא המעורבות האנושית הזו בתורה היא המפתח לאפשרות לשינוי השיח המיוחל: שכן אם לא הכול בידי שמים, משמע שיש לנו חלק בניסוח הברית בין אלוהים לעמו, ומכאן שיש לנו תביעה חזקה יותר לקשר עם אותו אלוהים. כמובן שישנה כאן גם סכנה חינוכית גדולה, אך דבריי מיועדים "לחבורות אנשים בוגרים שעמדו על דעתם" כדברי ניר, ואלו ישקלו את הסיכויים והסיכונים בגישה כזו.

אבי דנטלסקי

אבי דנטלסקי הוא דוקטורנט למקרא 
ובעל הבלוג "ארץ העברים"

בתגובה לפולמוס הרבנים והקייסים, גיליון פרשת בשלח

גישור במחלוקת

מאמריהם של הרב ראובן יאסו לפני שלושה שבועות ושל הרב מברהטו סלומון לפני שבוע מלמדים על מחלוקת לשם שמים בשאלת הדרך הנכונה להשתלבות העדה האתיופית בעם ישראל לאחר ניתוק של אלפי שנים.

הצטערתי מאוד שתגובתו של הרב ראובן יאסו לעמדתו החולקת של הרב מברהטו סלומון הייתה פוגעת ולא מכבדת ושלא בצדק. הרב מברהטו התנסח בזהירות וכתב: "אם הכוונה היא קריאה לשמירה על מסורת ההלכה האתיופית בדומה למה שמציע הרב שרון בספרו, אני חושב שיש בכך סכנה וכו'". על כך הגיב הרב ראובן יאסו: "זה סילוף של הספר ולא יותר מזה. אני מציע לקרוא את הספר שנית", והוא מסביר את אמירתו זו בכך שהרב שרון לא מציע לשמר את מסורת ההלכה האתיופית במלואה אלא לשלב מה שאפשר.

לו היה הרב ראובן יאסו קורא את דברי הרב מברהטו במתינות הוא היה נוכח שאין כל מקום להאשמותיו החריפות, כי הרב מברהטו בסך הכל הביע את עמדתו שהשילוב כפי שהוצע על ידי הרב שרון יש בו סכנה חמורה להשתלבות נאותה של העדה האתיופית בעם ישראל ועל כך הוא מתריע באמרו שאם השילוב הוא בדומה למה שנכתב בספרו של הרב שרון “מסיני לאתיופיה“ יש בכך סכנה ליכולת השתלבות הקהילה בשאר קהילות ישראל, ומן הסתם כוונתו הייתה לאפשרות המועלית בספר לחגוג בתנאים מסוימים יום אחד של ר“ה או לאפשר נגינה בשבת במצלתיים בבית כנסת, להביא כסף מזומן בשבת למתן צדקה בבית כנסת, לאפשר תפילין עם בתים לא שחורים, לקדש בליל יום הכיפורים שחל בשבת, להתפלל בלי מחיצה בבית כנסת ועוד.

הרב ראובן תוקף בנימת זלזול מופגנת את העובדה שגם הרב מברהטו לא עונה אמן אחרי כל פסיקותיה ואמירותיה של הרבנות הראשית, וכגון הדרישה לגיור לחומרא, והרב ראובן בוחר להתעלם מהעובדה שהרב מברהטו עצמו כותב במפורש בדבריו שהרבנות לא עשתה די כדי לסייע בהתמודדות העדה עם קשיי הקליטה ושהרב מברהטו עצמו מצביע על כך שהסיבה להתנגדות הצעירים לקבלת הממסד הרבני נובעת מהדרישה של הרבנות לגיור לחומרא, שהיא זו שיצרה את ההתנגדות הגורפת לשולחן ערוך בקרב חלק מצעירי העדה.

נימת הציניות המיותרת נמשכת גם במשפט "אשמח לדעת מי היה הקייס של משפחתו של המגיב באתיופיה וכך נוכל לברר מדוע לא לימד אותו תורה כפי שנטען". אני מניח שגם כאן אין מחלוקת אמיתית בין הרב יאסו והרב סלומון והכול מודים שהם למדו מהקייסים הלכות והנהגות ותורה שבעל פה שלא כתובה בתורה שבכתב, ומצד שני הכול מודים שהם לא למדו משנה גמרא ומדרשים שהיו מוכרים ונלמדים בכל שאר תפוצות ישראל, ולכך נתכוון הרב סלומון.

גם בכל נושא הקראות שאותו הרב יאסו תוקף בחריפות יתירה ומשתמש במילים לא ראויות, שלפיהן הרב מברהטו לוקה בבורות במקרה הטוב ובהטעיה במקרה הגרוע, שוגה הרב ראובן יאסו בהבנת דבריו של הרב מברהטו, ודווקא הוא זה שמטעה את הקוראים בסילוף לא הוגן של דברי הרב מברהטו הטוען כביכול שהקייסים המשמרים את המסורת האתיופית הם קראים, שהרי בדיוק להיפך – הרב מברהטו מצטט את דברי הרדב"ז על ההבדל היסודי בין הקראים לאתיופים, שהאתיופים מקבלים את התורה שבעל־פה, אלא שמחמת ניתוקם הם לא יודעים חלקים מהתורה שבעל־פה, והוא מדגיש שדווקא מחמת הבדל זה אין עניין לדבוק במנהגים שסותרים את המסורת של התורה שבעל־פה שלא הגיעה ליהודי אתיופיה, שהרי אין האתיופים – בניגוד לקראים – מתנגדים עקרונית לתורה שבעל־פה.

בקיצור, נראה לי שהדבר הנחוץ היום הוא תהליך גישור בין הצדדים החולקים, תהליך שיביא לשמיעה מדויקת של העמדות, ולחבירה לתהליך משותף של מציאת פתרון יצירתי להשתלבות נאותה בעם ישראל תוך כדי שמירת ייחודה ואופייה של העדה האתיופית.

נראה לי שחלק מהשמירה על המסורת האתיופית הוא להשתדל שלא לחקות את הישראלים וללמוד מאיתנו "הצברים" להתנסח בתוקפנות לא מכובדת ולא מכבדת, אלא לדעת לחלוק מתוך כבוד הדדי ללא פגיעות והעלבות אישיות ומתוך אמון הדדי שרצון שני הצדדים ומטרתם הם לגשר על פני המחלוקת לטובת העדה האתיופית, שמצטיינת ומתייחדת בעדינותה, צניעותה ואצילותה ועל כך תפארתה.

זאב וייטמן

הרב זאב וייטמן הוא רבה של תנובה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ד  שבט תשע"ה, 13.2.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-13 בפברואר 2015,ב-גיליון משפטים תשע"ה - 914, תגובות. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: