בית הכנסת הפורטוגזי בניו־יורק משמר בקפדנות יתרה את התפילה הספרדית האותנטית. בית כנסת קרליבך שפועל בקרבת מקום מוכיח שהצעירים מבקשים כנראה כיוון אחר

בשבת האחרונה התפללתי בבית הכנסת "שארית ישראל", בית הכנסת הספרדי־פורטוגזי במנהטן, ניו יורק. בית כנסת זה נוסד על ידי ראשוני היהודים שהגיעו לארצות הברית לפני כ־350 שנה. בשנת 1654 יהודים מגורשי ספרד ופורטוגל עברו לאמסטרדם ומשם לרסיפה שבברזיל. מברזיל המשיכו בדרכם לניו אמסטרדם, המקום אשר לעתיד לבוא ייהפך לניו יורק ולארצות הברית של אמריקה.

קהילת שארית ישראל היא הקהילה היהודית הראשונה שנוסדה על אדמת אמריקה. ללמדנו שהיהודים הספרדים היו החלוצים שהגיעו לארצות הברית, לפני אחיהם האשכנזים. מתוך 23 מהגרים יהודים שבאו מברזיל נוצרה קהילה מכובדת אשר הייתה שותפה במאבק למען הקמתה של ארצות הברית של אמריקה ולהשגת זכויות אזרחיות ליהודים במדינה. עד שנת 1825 קהילה זו הייתה הקהילה היהודית היחידה בניו יורק.

מקהלה של גברים שרה עם החזן ניגונים יפים ומרוממים. בית הכנסת של קהילת שארית ישראל בניו יורק

סדר מופתי

אך לא עברו של בית הכנסת הוא מענייננו כאן. מה שברצוני לשתף אתכם בו הוא סגנון התפילה והאווירה הקיימת בהווה בבית הכנסת, אשר אינם שונים בהרבה ממה שהיה בימים עברו. בית הכנסת הנוכחי נבנה בשנת 1897 והוא בניין ארכיטקטוני מרשים ובנוי לתלפיות. הציבור יושב על ספסלי עץ עתיקים, וחלק מהציבור חובש כובעי צילינדר על ראשו ועטוי טליתות משי בצבע תכלת, כפי שהיה מקובל בארצות אירופה בימי הביניים. החזן מתפלל בנוסח ספרדי, קרי בניגונים שהיו נהוגים בספרד לפני גירוש ספרד. מקהלה של גברים עומדת בגובה 20 אמות לצד ארון הקודש ושרה ביחד עם החזן ניגונים יפים ומרוממים. כאשר ישבתי בבית הכנסת עשיתי לרגע תרגיל בדמיון מודרך. סגרתי את עיניי ומצאתי את עצמי פוסע לאחור במנהרת הזמן ויושב בבית כנסת מכובד בספרד, בפורטוגל ובאמסטרדם.

בבית הכנסת הספרדי פורטוגזי יש סדר וארגון. הכול נעשה בפורמליות יתרה, בטקסיות, בסדר מופתי, לפי כללים הקבועים מראש. לא יעלה על דעת בן אנוש לשנות מאומה ממנהג המקום. באתר של בית הכנסת יש הדגשה על שמירת הנוסח והמנהג הקיים בבית הכנסת: "קהילת 'שארית ישראל' נוסדה בשנת 1654 על ידי יהודים ששמרו אמונים למסורת הספרדית כפי שנהגו בבית הכנסת הפורטוגזי באמסטרדם. על המסורת הזו שמרו באדיקות. מסורת זו מצוינת על ידי סידור אסתטי נאה, סדר למופת וכבוד. קהילת 'שארית ישראל' מהווה המודל המוביל של שמירה על המסורת הספרדית המערבית, אך גם הצליחה לשלב בצורה משמעותית ובטבעיות את מנהגיה הייחודיים. ברבות מאות שנים הקהילה פיתחה מנהג מיוחד משלה, מנהג שהפך להיות סימן ההיכר האופייני לה. מנהג זה הוא מקור לכוח רוחני ולשמחה של דורות רבים בקרב תושבי ארה"ב".

כאשר נקראתי לעלות לתורה, ניגש אליי השמש הלבוש במעיל ארוך ובכובע צילינדר והודיע לי שעליי ללבוש כובע כדי שאוכל לעלות לתורה. ליד הכניסה לבית הכנסת עומד אחר כבוד מדף ארוך עם כובעים שחורים בגדלים שונים וכל אדם אשר בא עם כיפה בלבד לראשו מוזמן להוסיף כיסוי שני על ראשו כדי לכבד את המעמד ולעלות לתורה. יודעי דבר ידעו להסביר לי שטוב שבאתי עם עניבה לצווארי, אחרת השמש לא היה אפילו חושב להציע לי עלייה. לאחר סיום העלייה השמש הדריך אותי כיצד עליי לעמוד והיכן ומתי עליי לרדת מן התיבה.

בסוף קריאת התורה, טקס השבת ספר התורה להיכל ארך מעל 20 דקות. תהלוכה של פרנסי הקהל (הגבאים), רב בית הכנסת, החזן והשמש החלה ללכת בקצב צב מהבמה עד ארון הקודש. ההליכה נעשתה באופן איטי ומכובד, עקב בצד אגודל, בליווי שירה וניגונים של המקהלה. במשך התפילה הציבור ישב באופן פסיבי, ראה את התהלוכה, שמע את החזן ואת המקהלה ואף נהנה מהמוסיקה היפה – אולם לא שר ולא נע ממקומו.

בלבי חשבתי באותם רגעים על ההבדל התהומי בין תפילה זו, בנוסח טקסי ופורמלי, לבין התפילה בנוסח קרליבך, אשר התקיימה באותו זמן במרחק כמה בלוקים בבית הכנסת קרליבך ((Carlebach Shul. את מנייני קרליבך ניתן אולי לתאר כהפך המוחלט של סגנון התפילה בבית כנסת “שארית ישראל“. במניינים אלו התפילה מלווה בשירים וריקודים, במחיאות כפיים ובהשתתפות הקהל, ללא כל טקסיות ופורמליות. אין הקפדה על קוד לבוש וכל איש ואישה באים לבית הכנסת כדי להביא לידי ביטוי את רגשותיהם ולחוות תפילה אישית ורוחנית. במובן מסוים, פריחתם של מנייני קרליבך בעולם כולו מקורה בצורך לשנות את הכללים הנוקשים שהיו קיימים בבתי כנסת רבים וליצור חוויית תפילה שבמרכזה עומד האדם ולא הנוסח והמנהג. התחושה הקשה של אובדן החיים הרוחניים בין כותלי בית הכנסת גרמה לאנשים צעירים לייסד מניינים בעלי אופי שונה וליצור מעין מהפכה של דמוקרטיזציה בסגנון התפילה.

יתר טקסיות

נדמה לי שניתן לחלק באופן גס את בתי הכנסת בעולם היהודי לשני סוגים – בתי כנסת קלאסיים ובתי כנסת פוסט מודרניים. בראשונים שומרים על המנהגים המסורתיים בקפדנות מתוך רצון לשמור על המסגרת הקולקטיבית של התפילה ועל ההיסטוריה של כל עדה, ואילו באחרונים מנסים ליצור חוויית תפילה אינטימית יותר המתאימה לציבור המתפללים, כדי ליצור רגש רוחני, משמעות ושייכות, גם על חשבון השמירה על המנהגים ולעתים אף מתוך ביטולם.

אולם ההבדל איננו מסתכם בסגנון התפילה בלבד, אלא גם במטרה שלמענה באים אנשים לבתי כנסת אלו. לבית הכנסת הקלאסי באים כדי להתפלל, ואילו לבית הכנסת הפוסט מודרני באים גם כדי ללמוד, לחוות חוויה רוחנית, להרגיש שייכות, לחוש בבית. קיימים גם הבדלים נוספים, כגון צורת המבנה והאדריכלות, צורת הישיבה, אורך התפילה, שפת הגוף של המתפללים, לבוש המתפללים, גודלו של בית הכנסת, אורך התפילה וכמובן קהל היעד המבקר בכל אחד מבתי הכנסת.

הרב סולוביצ'יק, בסגנונו הספרותי והפילוסופי, היטיב לתאר את ההבדל בין הסגנונות השונים של בתי הכנסת והתפילות ואת הקושי הקיים בבית הכנסת הקלאסי. במאמר אמיץ שנכתב בתחילת שנות השבעים הרב סולוביצ'יק אף מטיל על הרבנים חלק מהאחריות לכך שיהודים רבים לא פוקדים את בית הכנסת:

בית הכנסת איננו בימים אלה המוסד הפופולרי ביותר בקהילה היהודית. אין הדברים אמורים בקהילה החילונית לבדה אלא אף בקהילה הדתית. גם הקהילה הדתית מבקשת ה', אשר על פי שורת ההיגיון היו בניה אמורים לנהור בהמוניהם לבית הכנסת, אינה נוטה חיבה יתרה למוסד זה. סיבות שונות גורמות לתופעה פרדוקסלית זו וברצוני למנות כמה מהן. ראשית, אי הפופולריות של בית הכנסת נובעת מן האווירה האנטי ממסדית הרווחת בזמננו…

אף אנו הרבנים איננו חפים מאשמה. היהודי האמריקאי שלפני עשרים או שלושים שנה, ימים בהם הגעתי אני לחופיה של ארץ זו, נטה ליתר טקסיות ורשמיות בגישתו לבית הכנסת. כמעט משועבד היה לגינונים נוקשים וחסרי גמישות, להנהגות חברתיות… גינוני בית הכנסת, חגיגיותו, רשמיותו ואופייה הדרמטי של התפילה חביבים היו עליו. האיש הצעיר של היום אישיות מורכבת הוא, נטולת תמימות, בגישתו הביקורתית והמתוחכמת הוא חש ניכור כלפי בית הכנסת המאורגן בקפידה. הפכפך ונסער הוא, רגשנותו מושרשת ועמוקה. מבכר היה תפילה נלהבת יותר וסדורה פחות, רוצה היה בבית כנסת שאיננו מקום תפילה בלבד אלא אף מקום תורה… סבור אני שנוטלים אנו הרבנים חלק בתהליך ניכורו של הצעיר הדתי מבית הכנסת בכך שלא ידענו להיענות לצרכיו…" (דברי הגות והערכה, בית הכנסת – מוסד ורעיון, עמוד 100).

פעמים רבות אני מבקר בקהילות בתפוצות בבתי כנסת מפוארים אשר יש בהם מניין זקנים בלבד. לשאלתי מדוע צעירים לא פוקדים את בית הכנסת, מתברר שהם לא אוהבים את סגנון התפילה, כיוון שהוא כבד מדי, ארוך מדי וטקסי מדי לטעמם. הבעיה היא שזקני העדה לא מוכנים בדרך כלל לשנות את הנוסח שהם הביאו עמם מפולין, מאשכנז, ממרוקו או מאלג'יר לטובת שילובם של הצעירים במניין והרחבת שורות המתפללים. לעתים הרצון לשמר את נוסח העבר גובר על הצורך לשמר את העתיד של הקהילה ואין ספק שיש בכך סכנה ממשית.

*

לפני מספר שנים שימשתי רב ראשי של הקהילה בטורינו באיטליה. מקורם של היהודים בקהילה זו, הנמצאת בצפון איטליה, בצרפת ובאשכנז, וזאת לעומת יהודי רומא אשר מקורם בארץ ישראל. היהודים נמצאים באזור פיאמונטה בצפון איטליה מזה כ־800־900 שנה. בבית הכנסת של הקהילה בטורינו נשמר הסדר באופן מופתי וקפדני. לכל תפילה יש מנגינה מיוחדת ולכל שבת ומועד יש מנהגים מיוחדים. כללים אלו כתובים וידועים לפרנסים וליודעי דבר.

כאשר הגעתי לקהילה, הייתה לי תחושה שבית הכנסת איננו מהווה מקום משיכה ליהודים רבים אשר היו רוצים להרגיש בבית הכנסת גם את ביתם היהודי. מעבר להזמנה של אנשים ולדרשות בבית הכנסת, התחלתי בפעולות קטנות ליצירת אווירה יותר אישית ומשפחתית בבית הכנסת, כגון קבלת פנים אישית לאנשים שהגיעו לתפילה, חלוקת סוכריות וממתקים לילדים, חלוקת טבק הרחה (שמעק טאבק) למבוגרים, יצירה של מקהלת ילדים, זריקת סוכריות לעבר נער הבר מצווה וכדומה. זכורני שבאחת הישיבות אשר התקיימו לאחר הגעתי לקהילה בין הנהלת הקהילה והפרנסים (גבאים), הפרנסים נשאלו איך הם מסכמים את הפעילות של הרב בבית הכנסת. תשובתם הייתה: "הרב מכניס יותר מדי שמחה בבית הכנסת ולא כך ייעשה במקומותינו".

נדמה שאנו עומדים בפני אתגר גדול ומשמעותי בבחינת "אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך". לשמר את אוצר המנהגים המקובל מדורי דורות בכל קהילה מבלי לפרוק את עול העבר, אבל מאידך גיסא לתת ביטוי למבע הנפש של כל איש ואיש המבקש להרגיש בבית הכנסת כבביתו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ד  שבט תשע"ה, 13.2.2015