לקוון בתפילה | יואל כהן

חדירת האינטרנט מעלה שאלות הלכתיות על שינויים אפשריים בפולחן הדתי ובקיום מצוות. ספר חרדי מתמודד עם סוגיות משבת ואמירת קדיש ועד קניין וזכויות פרטיות

הדמיה-ספר-דרך-האתרים-620x8-copyדרך האתרים

האינטרנט בראי ההלכה

אברהם מימון הלוי

הוצאה עצמית, תשע"ד, 671 עמ'

החלה של יישומי אינטרנט על היהדות אינה תופעה חדשה. תפקיד האינטרנט במתן גישה לטווח רחב של מידע הקשור ליהדות – רשימות של בתי כנסת, בתי ספר, מסעדות כשרות, מידע וקישורים לוויקיפדיה בקשר לאישים יהודיים או אתרים תורניים החושפים צופנים – כל אלה הם עובדות חיים בימינו.

מה שלא זכה לתשומת לב רבה הוא השאלה אם הפולחן הדתי עצמו השתנה עם כניסת האינטרנט לחיינו. כיום ישנם אתרים המאפשרים מכירת חמץ, תפילות נשלחות בדוא“ל אל קרן מורשת הכותל (זו מדפיסה אותן ותוחבת אותן אל בין אבני הכותל), ובתי קברות משדרים הספדים באמצעות סקייפ (לא ניתן להמעיט בערך שירות זה, לאור העובדה שהבאה לקבורה ביהדות מתבצעת מהר ובדרך כלל ביום הפטירה עצמו, ולכן קורה לעתים שאנשים אינם יכולים להשתתף בהלוויה באופן אישי).

השאלה היא אם מצווה המתבצעת מרחוק דרך האינטרנט או באמצעות דוא“ל היא שוות ערך למעשה הפיזי עצמו. האם ביקור חולים, ניחום אבלים או בקשת מחילה לפני ראש השנה מאדם שפגענו בו הם שווי ערך כאשר הם מתבצעים באופן מקוון או באופן לא־מקוון? ככלות הכול, קיים הבדל מהותי בין ביקור אישי לניחום אבלים או לביקור חולים, כשהנוכחות האישית כרוכה לכאורה בערך נוסף לעומת שליחת הודעת דוא“ל.

שאלות אלה ושאלות הלכתיות נוספות הנוגעות לאינטרנט נדונות בספר זה. הספר, המסתמך בחלקו על שאלות שהופנו לרבנים ועל תשובותיהם, מציע טווח רחב מאוד של נקודות לדיון על היבטים הקשורים לאינטרנט בנוהגי הדת. בעוד שבדרך כלל השימוש בספר המכיל שאלות ותשובות מוגבל לרבנים, במקרה זה אפילו הדיוט שומר מצוות ימצא עניין בספר. מה שיוצא דופן במיוחד במקרה זה הוא העובדה שהספר נכתב מנקודת השקפה חרדית.

"כל המשתמש באינטרנט ללא 
חסימה עובר על איסורי תורה כפשוטו". ירושלים, 2009 צילום: אביר סולטן, פלאש 90

"כל המשתמש באינטרנט ללא 
חסימה עובר על איסורי תורה כפשוטו". ירושלים, 2009
צילום: אביר סולטן, פלאש 90

אותות אלקטרוניים במניין

הספר פותח בשאלה אם אפשר להשתתף במניין מרחוק באמצעות האינטרנט. המחבר, הרב מימון, אומר שניתן להצטרף למניין קיים באמצעות האינטרנט, אבל בהתאם לאמור בשולחן ערוך (אורח חיים נה: "צריך שיהיו כל העשרה במקום אחד ושליח ציבור עמהם") – עשרה אנשים במקומות שונים אינם יכולים להצטרף יחד באמצעות האינטרנט וליצור את המניין עצמו. אך הדבר אינו מונע מהמחבר לצטט את דבריו של אחד האמוראים – רבי יהושע בן לוי – במסכת פסחים: "אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים". חלק מהרבנים עוצרים כאן וטוענים שהקול המועבר באמצעות האינטרנט אינו הקול הטבעי אלא הוא מורכב מאותות אלקטרוניים, אך מחבר הספר טוען: "כדי להצטרף למניין קיים אין צורך שישמע את הקולות ממש".

המחבר מתייחס אל המחלוקת בשאלה אם ניתן למלא את החובה של שמיעת ההבדלה או מגילת אסתר, לדוגמה, ומפרט את השקפתם של החולקים. המתנגדים לכך סבורים כי שידור הקול אינו הקול הממשי אלא הוא אותות אלקטרוניים בלבד, לעומת השקפתם של אלה שאינם רואים בכך מכשול. כתימוכין הוא מביא את המקרה של בית הכנסת הגדול באלכסנדריה שבמצרים, שם עקב הקושי לשמוע את החזן נהג הגבאי להניף שלטים כדי לסמן לקהל מתי להגיד אמן. העובדה שחברי הקהילה לא יכלו לשמוע את החזן לא מנעה מהם למלא את חובתם בתפילה. ככלות הכול, טוען המחבר, הקהל הכיר את התפילה, ולכן עקב אחריה ובכך השתתף בה.

אך המחבר אינו דן במקרה הקרדינלי של אדם בשנת האבל שלו, הרוצה להגיד קדיש מרחוק דרך התחברות אורקולית באמצעות האינטרנט. מקרה זה רלוונטי במיוחד בקהילות בחו"ל, לדוגמה, שבהן בית הכנסת הקרוב עלול להיות במרחק של קילומטרים רבים. האם רק מעורבות פסיבית כגון עניית אמן או אמירת הקדושה בתפילת שמונה־עשרה מותרת, אך מעורבות אקטיבית כמו אמירת הקדיש אינה מותרת? לאור הפסיקה בשולחן ערוך שהחזן – במקרה זה האדם האומר קדיש – חייב להיות באותו מקום פיזי שבו מתקיים המניין, התשובה היא כפי הנראה שלילית.

לעומת זאת, בשו"ת של הרב אברהם רייזנר, ראש ועד ההלכה של התנועה הקונסרבטיבית, מבצע הרב להטוט יצירתי ומציע פשרה שלפיה אם ישנו במניין עצמו אבל אחר האומר קדיש, אזי האבל המצטרף למניין מרחוק יכול גם הוא לומר קדיש. באופן אידיאלי, קובע רייזנר, צריך להיות קישור קולי או חזותי דו־צדדי בין האבל לבין המניין, אך אפילו אם המניין אינו יכול לשמוע את האדם האומר קדיש, רייזנר מתיר את אמירת הקדיש מרחוק.

השבת מעוררת אצל המחבר את השאלה אם הבעלים של אתר אינטרנט נדרש לסגור את האתר בשבת או לא. הוא כותב שאין הדבר נדרש במקרה שמרבית הגולשים באתר הזה אינם יהודים. אחרת, אם יהודים מצויים בקרב הגולשים, יש לסגור את האתר בשבת או לחלופין לדאוג שיהיה שותף לא־יהודי בבעלות על האתר כדי לזכות ברווחים המתקבלים מהפעילות בשבת.

סוגיה זאת פותחת תיבת פנדורה: האם מותר לפתוח דוא"ל שנשלח בשבת על־ידי אדם שאינו יהודי? כן, כותב המחבר, אבל אם אותו גוי ענה בשבת בעקבות פנייה של יהודי שנשלחה לפני השבת – אזי מן הדין לחכות כדי שיחלוף די זמן במוצאי השבת שבו יכול היה הגוי לעשות זאת. לעומת זאת, ביחס לאתרים המתוחזקים ומעודכנים בשבת על־ידי יהודים, המחבר אוסר על ביקור באתרים כאלה היות שהדבר דומה ליהודי העובד בשבת. עדיף לחכות עד שהאתר יתעדכן אחרי מוצאי השבת.

הקורא הבקיא מבחינה תורנית יפיק תועלת מהדיון בספר על סוגיות הלכתיות נוספות כמו קניין אינטרנט, נזק הנגרם על־ידי שליחת וירוס באינטרנט, שימוש ב־WIFI של שכן כדי להתחבר לאינטרנט או העלאת תמונה של אדם אל האינטרנט ללא קבלת רשות ממנו.

סכנות ואפשרויות

עצם שאלת הגישה לאינטרנט – שאלה שהפכה לנושא חשוב הנדון ברחוב החרדי במשך השנים – נדונה כמובן על־ידי המחבר, החוזר שוב ושוב על הצורך להשתמש בתוכנת סינון במחשב, כשהוא מצטט את תקנת חכמים "ושמרתם את משמרתי" (ויקרא יח) – "עשו משמרת למשמרתי" (בבלי, יבמות כא ע"א). לדבריו, הפסיקות באשר לצניעות בגלישה באינטרנט חלות גם על נשים הגולשות ברשת.

בהסתייגות בתחילת הספר המחבר מצהיר: "הנני להבהיר כי אין בכוונתנו בספר זה לתת חלילה שום 'הכשר' לשימוש באינטרנט, לא למישרין ולא בעקיפין, וכל המשתמש באינטרנט ללא חסימה עובר על איסורי תורה כפשוטו. ספר זה נועד לאנשים אשר נאלצים מתוקף תפקידם ועסקיהם להשתמש ברשת אינטרנט, ומשתמשים בו לפי תנאים שהתנו והתוו לנו מרנן ורבנן גדולי ישראל, ובספרנו זה יוכלו לדרוש את ה' בשאלות נחוצות ומעשיות".

רבנים חרדים רבים אוסרים באיסור מוחלט את השימוש באינטרנט, גם בעסקים. המחבר הולך – ויש שיגידו באומץ – על חבל דק בקהילה זאת, כאשר הוא מאשר ש"רשת האינטרנט מסייעת לאנשים בצרכים רבים – פעילויות בנקאיות, השקעות, עזרה רפואית, צרכנות, עסקאות, מידע, פרסום ועוד, אך מאידך יש בשימוש בה סכנות רבות" (עמ' 59).

למרבה הצער, הספר אינו דן בתופעה של המדיה החברתית כמו פייסבוק, ובשאלה של רישות עסקי (נטוורקינג) או יצירת קשרים, וכן בשאלה הקשורה בכך של מלכודות לשון הרע – סוגיות שבהחלט ראויות להתייחסות במהדורות עתידיות. בכל אופן, הספר החלוצי הזה מציע התייחסות חרדית נאורה לגבי טווח רחב של מצבים הנוגעים ליישום של טכנולוגיות ה“ניו מדיה“. גם קהלים שאינם חרדיים יפיקו תועלת מהדיון הזה.

יהיו אשר יהיו האתגרים, בית הכנסת – שהוא ללא ספק המרכז של החוויה היהודית בימינו – ממשיך להתקיים בתחום הפיזי. ולמרות השאלה לגבי המקור מדאורייתא – בניגוד לפסיקה הרבנית בנושא המצויה בשולחן ערוך – להגבלת המניין לאלה הנוכחים באותו מרחב פיזי, הן האורתודוקסים והן הקונסרבטיבים דבקים בפסיקת השולחן ערוך. אפילו פוסקים רפורמים – למרות העובדה שבתי תפילה רבים השייכים לזרם הרפורמי בארה“ב משדרים את תפילות השבת והחגים באתרי האינטרנט שלהם – הביעו התנגדות למניינים מקוונים, בטענה שהעולם עדיין מתקיים כעולם פיזי ולא הוחלף על־ידי הממד הווירטואלי. לפחות עד עתה.

* פרופ' יואל כהן נמנה על סגל בית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל. הוא מחבר הספר God, Jews & the Media: Religion & Israel's media, Routledge Publishers

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ד  שבט תשע"ה, 13.2.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-13 בפברואר 2015, ב-גיליון משפטים תשע"ה - 914, יהדות ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. כתבה מרתקת, עיינתי בספר אכן מדובר בספר עם מקרות הלכתיים לנושאים חדשניים שכלל לא דנו ולא נתנו לב גדולי הפוסקים

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: