להניח דעת יגיעי הגלות | יצחק ספיר

אסופת מאמרים מציגה שילוב של חוקר שמשנתו פורצת דרכים בתחום פרשני המקרא ומטרות פירושיהם, ומחנך רגיש הער לבעיות שפתרונן יקבע את דמות החברה בארץ

_-----(741)זכר לעולם בריתו

פרקי מחקר פרשנות וחינוך

אלעזר טויטו

עורך: אוריאל טויטו

מכללת אורות ישראל , תשע"ד, ב' כרכים 
(608 עמ' עברית
+ 202 עמ' לועזית)

רבי אלעזר פרופ' טויטו זצ"ל היה חוקר מעמיק וחדשן, מורה מעולה ומחנך מופלא. עיסוקו העיקרי בפרשני המקרא. בתורה ובמפרשיה העמיק, אותם לימד ועל פיהם חינך. איש אשכולות היה, מצוי ובקי בכל תחום הקשור במושאי מחקריו – היסטוריה, ספרות חז"ל ובלשנות עברית, פרשנות המקרא לסוגיה ועוד. כל אלה חברו בידו לעץ אחד שפריו הבנה עמוקה, לעתים קרובות חדשנית, של מפרשי המקרא, ראשונים ואחרונים.

טוב עשו בני משפחתו שקיבצו את רובי תורתו על ספר. אף למכללת אורות ישראל שהוציאה את הספר לאור יאתה תודה. הספר מחזיק מאמרים שהתפרסמו בבמות שונות. בשני כרכי הספר יש כשבעים מאמרים (מהם שלא זכה מחברם לפרסמם בחייו), בחמישה שערים: מחקר, רש“י – רבנו שלמה יצחקי, חינוך, מאמרים קצרים לפרשת השבוע ושיעורים ודרשות – דברים שבעל־פה. הספר יצא לאור בהוצאת מכללת אורות שבה לימד אלעזר, ובה שימש יו“ר המועצה האקדמית. הספר נערך בידי בנו הרב ד“ר אוריאל טויטו.

עיקר חידושו של המחבר הוא בהבחנה בין המתודה הפרשנית לבין מטרות הפירוש, ועדיפות המטרה על המתודה. לשון אחר, אם במתודה הפרשנית שבה בחר הפרשן לא תושג מטרת פירושו, הוא יפרש במתודה אחרת כדי להציג את המטרה. עיקר דיונו של אלעזר בנושא זה הוא במאמר “על החובה להבחין בין מטרת המפרש לאמצעיו הפרשניים“ (110־101). לדעת המחבר ההבחנה בין מטרת הפרשן לבין דרכו הפרשנית היא “חובה“!

הכותב מצטט מדבריהם של חוקרים חשובים שלדעתם אין מטרתה של הפרשנות אלא לבאר את הכתוב במתודה הפרשנית שבה בחר הפרשן. אולם המחבר מוכיח כי בצרפת, בשלהי המאה הי“א ובמאה הי“ב לסה“נ, ימי הרנסנס הקטן, קמה אסכולה חדשה של פרשנות התורה. נציגיה הבולטים הם רש“י, רשב“ם, ר“י קרא ואחרים. חידושה הוא פרשנות בדרך הפשט התואמת לתפיסה הרציונלית שרווחה אז אצל משכילים יהודים ונוצרים. פרשנות הפשט נצרכה גם לוויכוחים תיאולוגיים מול הנוצרים שעסקו בפרשנות המקרא.

לפרשנים היו מטרות היסטוריות. 
הרב פרופ' 
אלעזר טויטו צילום: באדיבות המשפחה

לפרשנים היו מטרות היסטוריות. 
הרב פרופ' 
אלעזר טויטו
צילום: באדיבות המשפחה

פרשנות לחיזוק הרוח

המאמר נפתח בציטוט דחייתה הנמרצת של נחמה ליבוביץ' את דברי רשב"ם על שבירת הלוחות. "כשראה את העגל תשש כוחו ולא היה בו כוח והשליכם רחוק ממנו קצת שלא יזיק את רגליו בנפלם… וכן ראיתי בפרקים של רבי אליעזר, ועיקר פשוטו כך". נחמה ליבוביץ טוענת שפירוש זה אינו פשט הכתוב. ראיה שאין מדובר בהשמטת הלוחות מחסרון כוח היא מוצאת באמור בספר דברים (ט, יז) "ואתפס בשני הלחות ואשלכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם". ריבוי הפעלים בפסוק מורה שלא מחוסר כוח שמט משה את הלוחות, אלא השליכם בכוח! גם שם מפרש רשב"ם: "ואשברם – כי לא עצרתי כוח. כמו שפרשתי בפרשת כי תשא". ברור שרשב"ם היה מודע לכך שפירושו אינו הפשט. אף הסתמכותו על פרקי דר' אליעזר, ספר דרשני מובהק, מלמד על מודעותו.

אך ליבוביץ' אינה מבררת מה גרם לרשב"ם להתרחק בפירושו מהפשט. תמיהתה מובנת אם מטרתו האחת של הרשב"ם היא לבאר את הכתוב בדרך הפשט. טויטו מציע כי מטרת הפירוש היא לחזק את רוחם של ישראל מול פרשנות הנוצרים, שראו בחטא העגל ובעונשו מפנה ביחס הבורא אל עמו. לדעתם, בחטא העגל הופרה ברית סיני ונזרעו הזרעים לתהליך שבסופו, בחורבן בית שני, מאס ה' ב"ישראל הישן" וכרת ברית חדשה עם "ישראל החדש" – הנצרות. הלוחות הם מסמך הברית שכרת ה' עם עמו ושבירתם היא, לדעתם, הפרת ה' את בריתו עם ישראל. הפירוש שפירש רשב"ם מטרתו ליטול את העוקץ מהפרשנות הנוצרית, פרשנות שהגיונה היה עלול לגרום לערעור אמונתם של ישראל שלא ייטוש ה' עמו.

מכירת יוסף נתפסה בנצרות כסיפור מטרים של הסגרת ישו. אף כאן חורג רשב"ם מן הפשט ומציע שהמדיינים מכרו את יוסף ולא אחיו.

אלעזר מציג פרשנים שכתבו את מטרתם, כגון רמב"ן הכותב: "דע וראה מה אשיב שואלי דבר בכתיבת פירוש התורה, אבל (=באמת) אתנהג במנהג הראשונים להניח דעת התלמידים יגיעי הגלות והצרות…". כוונתו בין למצוקות הפיזיות בגלות ובין למצוקה הרוחנית. הגלות היא, לדעת הנוצרים, הוכחה שנטש ה' עמו וגזר עליהם גלות לנצח. דרכו של רמב"ן להניח דעת יגיעי הגלות היא בהצעת פירושים שלפיהם עתיד ישראל להיגאל. המחבר מציע כמה וכמה פרשיות כאלו ומציע דרכים לברר מה מטרתם של פרשנים שלא הציעוה במפורש, בהן הכרת המציאות ההיסטורית בזמן הפרשן ובמקומו, למי מיועד הפירוש ועוד.

על עמידה מול טענות הנוצרים והנחת דעת יגיעי הגלות מטענותיהם עומד אלעזר במאמרים אחדים. במאמר "למשמעות המושג 'לתשובת המינים' בכתבי רבותינו הצרפתים" (80־75) הוא מוכיח שחכמי ישראל תקפו בפירושיהם את הנצרות ולא רק התגוננו.

באחד ממחקריו האחרונים, "ההתמודדות עם הנצרות בפירושו של רמב"ן לתורה" (144־111), עסק בפולמוס היהודי נוצרי בפירוש הרמב"ן. טויטו הוא חלוץ מחקר הפולמוס בפירוש הרמב"ן. מפני קשיים מתודיים נמנעו חוקרים שלפניו לעסוק בנושא. בפירוש רמב"ן אין ביטוי גלוי ליחסו לנצרות. הוא לא כתב שפירושו מיועד לתשובת המינים, ואין בו התנצחות מול פירושים כריסטולוגיים. למרות הקשיים, לא נמנע טויטו מלהיכנס לעובי הקורה, והצליח להציג משנה סדורה ומפורטת של הפולמוס נגד הנצרות בפירוש הרמב"ן.

כשלי האינטגרציה ותיקונם

   השער השני מוקדש לפירוש רש"י. רוב חוקרי רש"י הגדירוהו "פרשן פשט". דבריהם מיוסדים בדברי רש"י: "יש מדרשי אגדה רבים… ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המישבת דברי המקרא דבר דבור על אופניו" (בראשית ג, ח). לדידם, העיקר הוא המשפט "ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא". להמשך, "ולאגדה המישבת לשון הכתוב", הם מתייחסים כטפל. לא זו דרכו של אלעזר. לדידו בחר רש"י בדרך ביניים בין פרשנות שמקורה הבלעדי מדרשי חז"ל, כדרך שהיה מקובל עד ימיו, לבין פרשנות הפשט שנושאי דגלה היו תלמידיו הבאים אחריו, בהם נכדו רשב"ם ואחרים.

דרכו של רש"י מהפכנית ונועזת. הוא מעז לפרש בדרך שונה מהמדרשים ואף בוחר מבין המדרשים את הראוי, לדעתו, להיכלל בפירושו (209־208). דרכו היא התשתית לבאים אחריו. אלעזר מציג בהרחבה את מניעיו של רש"י ("מה הניע את רש"י לכתוב פירוש לתורה", 381־369, "רש"י והמציאות ההיסטורית של זמנו", 391־383). בשאלת דרכו של רש"י בהבאת מדרשים עסקו רבים ומחברנו מרים תרומה חשובה לנושא. במהלך הדורות נוספו בפירוש דברים שלא רש"י כתבם. בשני מאמרים מציע טויטו את תרומתו של כ"י לייפציג לבירור הנוסח המקורי (368־321).

   אי אפשר לצאת ידי חובת סקירת משנת אלעזר בלי להציע את דרכו כמחנך. מאמר הפותח את השער, ומכתב שבסיומו, עניינם "טעוני הטיפוח ושילובם במערכת החינוך במדינה". "טעוני הטיפוח" הוא שם מכובס לבני העולים מארצות האסלאם. דרך פתרון הבעיה הייתה בבניית בתי ספר לטעוני טיפוח שבהם יקדמום. המחבר נחרץ: "המדיניות החינוכית הזאת כושלת בעיקרי צעדיה, הן העיוניים הן המעשיים" (399). הוא מפרט כשלים וסיבותיהם, ומציע דרכים לתיקון.

במכתב הסוגר את השער משיב אלעזר להצעה להפריד את הילדים הטובים והמוכשרים מחבריהם ולקדמם. הצעה זו שוללת את האינטגרציה שיעדה חיזוק החלשים. המציע כותב "שמצווה גדולה לחזק את הילדים החלשים", אך אינו מציע איך לחזקם. אלעזר כותב בכאב "פגיעה באינטגרציה על ידי הפרדת הילדים הטובים עשויה אולי להועיל לטובים, אך היא בוודאי מזיקה לחלשים ועושה אותם חלשים עוד יותר". המציע מודע לכך שההפרדה תגרום שבתי יספר ייסגרו. "אם בית הספר ייסגר, זה יהיה עצוב…", הוא קובע בכאב. "המילה 'עצוב' מתארת רק את החלק הטפל של המצב. יש שאלות חמורות מאוד הניצבות עם סגירת בית ספר, והעיקרית: לאן הולכים הילדים החלשים?…". דברי אלעזר מבטאים את רגישותו למצב ואת התנגדותו לצעדים שיפגעו בחלשים.

להזמנת הספר: מכללת אורות ישראל, 03-9061306

ד"ר יצחק ספיר הוא מרצה לתואר שני במכללה האקדמית לחינוך אורות ישראל

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ד  שבט תשע"ה, 13.2.2015

פורסם ב-13 בפברואר 2015,ב-גיליון משפטים תשע"ה - 914, יהדות. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: