"ירושלים של זהב" עם מאדאם בניזרי | חרות שטרית

ביקור בקהילה היהודית בקזבלנקה; בליל של צבעים, ריחות וקולות בשוקי מרקש; סיור בכפרים הברבריים בהר האטלס והמונים בהילולת ר' דוד ומשה. רשמים מביקור שני במרוקו

לבקר במרוקו בפעם השנייה, הפעם לבד. הפעם הראשונה הייתה לפני כשנה, עם חברה, לקצת יותר מחודש. למרוקו יש הרבה מה להציע: ערים עתיקות ומודרניות, כפרים פרימיטיביים, הרי האטלס, מדבר הסהרה, קסבות, חופים של הים התיכון והאוקיינוס האטלנטי, הרבה ירוק והרבה מים. הטיול כעת קצר יחסית בשל אילוצים – רק 11 ימים. מעבר לנוף הפיזי האקזוטי ולנוף האנושי המעניין, אני מוצאת עניין בסיפורה של הקהילה היהודית במרוקו, אז והיום. סיפור שהצוהר אליו נפתח בביקורי הראשון, ומן הסתם גם בשל העובדה שאבי נולד במרוקו.

"נדיר יחסית למצוא מרוקאים שיודעים לדבר אנגלית, אבל הם ידעו". חרות שטרית וחברה, בדרך מאיפראן לפס

"נדיר יחסית למצוא מרוקאים שיודעים לדבר אנגלית, אבל הם ידעו". חרות שטרית וחברה, בדרך מאיפראן לפס

ימים 2-1: קזבלנקה

עליתי על מטוס במוצאי שמחת תורה, ונחתִי בשדה התעופה של קזבלנקה ביום שישי בצהרים. קזבלנקה, או בקיצור קזה, היא העיר הגדולה במרוקו והבירה הכלכלית שלה, בניגוד לרבאט – הבירה הפוליטית. יחד איתי בשדה ממתינים לוויזה שלושה ערבים ישראלים ממזרח ירושלים. שכנים. אני לא חושבת שאם היינו נפגשים בירושלים הייתי חשה אליהם קרבה מיוחדת, אך בסיטואציה הזו אני חשה קרבה ויש בינינו שיח סולידרי.

השבת בפתח, ואני ממהרת לתפוס טרמפ לקזה עם שני מקומיים. הנסיעה בתוך העיר לא נגמרת, ואני מתחילה קצת לאבד שלווה. לבסוף הגעתי בזמן ליעד – בית משפחת עמר. את אליס, אם המשפחה, הכרתי בטיול אשתקד: אני וחברתי הגענו אז לקזה בצהרי ערב ראש השנה, מבלי שהיה ברור לנו היכן נהיה בחג הממשמש ובא. עייפות ורעבות היינו; רק אמש הגענו לטנג'יר המרוקאית מדרום ספרד בשיט של כשעה במעבורת. פתאום עברה לה ברחוב אליס, שחשבתיה ובצדק ליהודייה. היא הזמינה אותנו להתארח אצלה בראש השנה ובשבת הצמודה. אני שבה אליה בביקורי השני במרוקו, ואצלה, כמו אצל שאר המשפחות היהודיות בגולה, כעת עוד חג – יום טוב שני של גלויות. היא מדברת איתי בעברית במבטא מרוקאי, ואני פוגשת גם את העוזרת שלה, שהכרתי בשנה שעברה; במרוקו כמעט לכל משפחה יש לפחות עוזרת אחת שעוזרת בבישול ובניקיון.

הקהילה היהודית במרוקו היא קהילה הולכת וכלה. מדובר בקהילה היהודית הגדולה ביותר בקרב יהדות ארצות האסלאם. פעם, ערב הקמת מדינת ישראל, היו במרוקו מעל 250,000 יהודים. היום יש כאלפיים בלבד, רובם הגדול בקזה. סביר להניח שעוד מספר לא גדול של שנים יגיע לסיומו הפרק של הקהילה היהודית במרוקו, קהילה מפוארת עם ותק של כאלפיים שנה. חלק גדול מבני הקהילה מבוגרים. הדור הצעיר לרוב כבר לא גר במרוקו. הילדים נשלחים ללמוד בצרפת או בישראל, ובדרך כלל ממשיכים שם את חייהם.

ליל שבת. אני בדרכי לבית הכנסת. סימן ההיכר של בתי הכנסת במרוקו הוא שוטר בכניסה. מסתבר שעל אף מספרם הלא גדול של היהודים בקזה ישנם כמה וכמה בתי כנסת, אך בכל אחד מהם אין הרבה מתפללים. אני עוברת בין ארבעה בתי כנסת סמוכים, ביניהם בית הכנסת "בית אל" המפורסם. אני מתרגשת לראות בתוך עיר הענק המוסלמית את התקבצויות היהודים בבתי הכנסת ואת הילדים המשחקים בחצרותיהם.

באחד מבתי הכנסת מפנים אותי המתפללים ליהודי מקומי בן תשעים, במקור מבוז'עד, העיירה המרוקאית שבה נולד וגדל אבי. הוא מספר לי שבתור ילד הכיר את סבי המנוח. תוך שהוא מספר על הסבא שלא הכרתי אני מתקשה לעצור דמעות של התרגשות. במוצאי שבת אשוב לכאן והוא יראה לי תמונה בשחור לבן של הכיכר המרכזית בבוז'עד ויצביע על החנות של סבא יוסף.

בסעודת ליל שבת אצל אליס שפע של אוכל. בסלון תלויה תמונה של מלך מרוקו. בין המלך והיהודים שורר יחס של כבוד הדדי. יועץ בכיר של המלך, אנדריי אזולאי, הוא יהודי, כמו גם שגרירו האישי של המלך, סרג‘ ברדוגו, שבמהלך שנות השמונים אף כיהן כשר התיירות של מרוקו. בחורף הקודם, לאחר כשלושה חודשים שבהם לא ירד גשם, ביקש המלך מהקהילה היהודית שתערוך תפילות מיוחדות לסיוע למצב .כמענה, קרא ועד הקהילה “להתפלל בכל בתי הכנסת של הממלכה בכדי שאלוהים ירחם על מדינתנו ויסייע להוד מלכותו“. יומיים אחרי “תפילת הגשם“ החלו גשמים עזים לרדת בכל רחבי המדינה.

בשבת בבוקר אני צועדת לאנפה, שכונת יוקרה בקזה שבה גרים יהודים עשירים. לאחר כשעה של הליכה מהירה אני מגיעה לבית הכנסת “דוד המלך“. ההכנות לקידוש לכבוד “חתן בראשית“ בעיצומן. על השולחנות מגוון עצום של אוכל גורמה, לרבות קינוחים אקסקלוסיביים. סביבם בחורים במותגים ובחורות בשמלות מעוצבות. חלקם אינם גרים במרוקו ובאו לחג לבקר את הוריהם. בחצר בית הכנסת אני פוגשת ילדים שמדברים בעיקר צרפתית, שפה רשמית במרוקו. כשאני שואלת ילד חמוד אם הוא יודע עברית הוא עונה לי: “מעט“.

יום 3: איפראן ופס

בשל מגבלות הזמן החלטתי להתמקד הפעם במרקש ובכפרים הברבריים הסמוכים לה. עם זאת, זכרתי שבטיול אשתקד קיבלתי המלצות רבות על איפראן, שאמנם לא נמצאת על הדרך למרקש, אבל החלטתי להשקיע. אני לוקחת רכבת של כארבע שעות לפס ומשם מונית שירות לאיפראן. מדובר במונית רגילה של ארבעה נוסעים, אבל במרוקו מצטופפים בה שישה נוסעים. ובכן, איפראן באמת יפה. עיירה מאוד נקייה ופסטורלית, בתים עם גגות רעפים אדומים, עצים בשלכת ובחורף יורד שלג. ממש לא נוף מרוקאי טיפוסי. מזכיר את אירופה.

אבל אם הייתי רוצה לראות נוף אירופאי, אני חושבת לעצמי, הייתי נוסעת לאירופה. לאחר סיבוב של כמה שעות אני עולה על טרמפ עם משפחה חביבה שנוסעת לפס. נדיר יחסית למצוא מרוקאים שיודעים לדבר אנגלית, אבל הם ידעו. לבנם שהיה ברכב קוראים יוסוף. הם מסבירים שהוא נקרא על שם יוסף המקראי ומזכירים גם את אברהם, יצחק וישמעאל. אני לא חושפת את מוצאי. עצרנו בדרך לקטוף תפוחים ואני אומרת להם: "הדה חקל תפאח, בוסתן תפאח" (זה שדה תפוחים, מטע תפוחים), והם מתלהבים, כמו גם ביחס לשאר המילים והמשפטים במרוקאית שאני אומרת.

העדפתי שלא ללון בפס כשאני בגפי, אך הרכבת האחרונה להיום כבר יצאה מפס ונראה שאין ברֵרה. זכרתי שבטיול אשתקד, כשביקרנו בפס, אכלנו קוסקוס טעים מאוד במסעדה של יהודי, שנקראת על שם הרמב"ם. בלבי פנטזתי על הקוסקוס ואף חשבתי לבקש מבעל המסעדה ללון בביתו, כי אני מעדיפה להעביר את הלילה עם יהודים.

פס, העיר השנייה בגודלה במרוקו, מורכבת מחלק עתיק שבו נמצא ארמון המלך והמלאח (הרובע היהודי, שלצידו בית העלמין היהודי שבו קבורה "סוליקה הקדושה") ומהעיר החדשה. כעת אני הולכת בעיר החדשה כשהיעד שלי הוא המסעדה. צעיר ברברי מציע באנגלית להראות לי את הדרך. נדיר כאמור שמרוקאים יודעים אנגלית, בטח כשמדובר במרוקאים ממוצא ברברי. אבל כאן מדובר במשכיל.

מי הם הברברים? ובכן, האוכלוסייה המרוקאית מורכבת מברברים ומערבים. הברברים הם למעשה התושבים המקוריים. שבטים ברבריים היו כאן לפני הרבה מאוד שנים. במאה השביעית לספירה, במסגרת הכיבוש המוסלמי של צפון אפריקה, הגיעו למרוקו ערבים מוסלמים והם אילצו את האוכלוסייה הברברית להתאסלם. כיום בכמחצית מהאוכלוסייה המרוקאית זורם דם ברברי. נראה שהמרוקאים הערבים מזדהים יותר עם העניין הלאומי, ולכן מזדהים לרוב עם הפלשתינים. הברברים פחות לאומנים, ולכן כששוחחתי איתם הרגשתי יותר בנוח לחשוף את מוצאי.

אחרי הליכה של כרבע שעה הגענו ליעד. נפרדתי מהבחור שליווה אותי, לאחר שהספקתי לקבל ממנו הצעת נישואין. אך המסעדה הייתה סגורה! מה עושים? כבר חושך ואני עייפה ורעבה. בסמוך למסעדה ישב אדם, ובתנועות ידיים מהולות במילים במרוקאית ובצרפתית שאלתי על המסעדה וביקשתי שיראה לי היכן יש יהודים באזור. הוא הוביל אותי לבניין סמוך והצביע על דלת במעלה המדרגות. הדלת נפתחה לאחר נקישה קלה.

כשראיתי מזוזה הבנתי שאכן מדובר בבית של יהודים. היו שם שתי נשים: מאדאם בניזרי, בעלת הבית, וחברה יהודייה שבאה לבקרה. שתיהן לא דיברו עברית. מזל שהחברה דיברה אנגלית. אמרתי לה שאני יהודייה ושאני מעדיפה לישון הלילה עם יהודים. היא ביקשה שאציג את הדרכון שלי כדי להוכיח שאני יהודייה. לאחר כמה דקות כבר ישבנו שלושתנו לארוחת ערב תוך שירת "ירושלים של זהב". מאדאם בניזרי היא מאחרוני היהודים של פס.

יום 4: מרקש

נסיעה מאתגרת של שמונה שעות למרקש. אני מנסה לישון, אך ללא הצלחה. בשעה האחרונה של הנסיעה אני צוללת לשיחה עם מרוקאית ממקנס, דוקטורנטית לביולוגיה. מרקש היא עיר מדברית למרגלות הרי האטלס שנחשבת לבירה ההיסטורית והתרבותית של מרוקו וליפה שבעריה. אני לוקחת מונית ל"מדינה" (כינוי לחלק העתיק של הערים במרוקו) של מרקש, נכנסת ב"באב (=שער) אל מלאח" (כינוי לאזור שבו חיו יהודים במרוקו) ועוצרת בפטיסרי, שם אני קונה שייק מחלב, בננה ותאנים בשבעה דירהם (כשלושה שקלים). המוכר בחנות השייקים ושני רוכלים שעל הדרך זוכרים אותי מביקורי במקום אשתקד.

אני פוסעת לעבר בית הכנסת האחרון שנותר במלאח. יהודי מרוקו מורכבים משתי קבוצות: קבוצה שהגיעה למרוקו מאזור ארץ ישראל כבר בתקופת בית ראשון, וקבוצה שהגיעה מספרד ומפורטוגל לאחר גירוש ספרד. שתי הקבוצות שונות בשפתן ובמנהגיהן. לעתים פרצו ביניהן מחלוקות, אך בהמשך נחלשו גבולות החלוקה והקבוצות השתלבו. אני נכנסת לבית הכנסת, שנבנה כנראה בשנת 1622 לספירה ונמצא בתוך בית חצרים – מבנה מרוקאי טיפוסי קדום. כאשר הגיעו מגורשי ספרד למרקש וביקשו להתפלל בבית הכנסת של המקומיים, לא קיבלו אותם האחרונים בטענה שסגנון תפילתם שונה. לאחר חיכוכים בין שני המחנות קמו המגורשים ובנו בית כנסת לעצמם, הוא המקום שבו אני נמצאת כעת. פירוש שמו, “סלאת אל עזמה“, הוא “בית הכנסת של המגורשים“.

בעבר כלל מתחם בית הכנסת כיתות לימוד תורה. ילדים יהודים “עילויים“ היו נשלחים הנה מכל הכפרים הסמוכים, והרחוב שבו שוכן בית הכנסת נקרא “תלמוד תורה“. כיום בית הכנסת בקושי פעיל, ובשבתות ובחגים משתדלים שיהיה מניין. קשה לחשוב שפעם היו כאן במלאח שלושים ושישה בתי כנסת.

אני יוצאת לסיבוב באזור. פוסעת ברחובות הצרים שהיו פעם שוקקים יהודים, רואה בעיני רוחי את החיים ההם ומדמיינת שפה היה בית כנסת, שם מקווה, ושם עוד תלמוד תורה. והיום? היום מדובר באזור מוזנח עם אוכלוסיה נחשלת. היו ימים (“יא חסרה“ במרוקאית). במלאח מתגוררות כיום שלוש משפחות יהודיות. בכל מרקש יש כמאתיים יהודים, ואלה מתגוררים ברובם המוחלט בעיר החדשה שלה.

אני נכנסת לבית העלמין היהודי שבקצה המלאח. חלק מהמצבות ישנות מאוד וקשה להבין מה חרות עליהן. אני מגיעה למקום המפורסם ביותר במרקש, המגנט התיירותי של העיר – כיכר “ג‘מע אל פנה“ שבלב המדינה. שעת בין ערביים בכיכר, ומשוק רוכלים היא הופכת לקרנבל ובו אמני רחוב, מרקידי נחשים, להטוטנים, קוראים בכף היד, מספרי סיפורים ועוד. הלילה יורד ואני חוזרת למלאח, לישון.

חגיגות שמחת תורה בבית הכנסת באג'דיר, מרוקו צילום: אביר סולטן, 
פלאש 90

חגיגות שמחת תורה בבית הכנסת באג'דיר, מרוקו
צילום: אביר סולטן, 
פלאש 90

ימים 6-5: בכפרים הברבריים

אני מגיעה לאסני, עיירה ברברית שנמצאת כשעה נסיעה מדרום למרקש, ופוגשת מקומי חביב שמזהה שאני מישראל. הוא לוקח אותי לסיבוב במה שהיה המלאח של המקום. לקראת הערב אני מגיעה לאימליל הסמוכה, עיירה ברברית במרומי האטלס. אימליל משמשת מרכז ליציאה לטרקים, בעיקר לשם טיפוס על ג'אבל טובקל, הגבוה שבהרי האטלס ובהרי צפון אפריקה בכלל. בשביל המרכזי של אימליל אני פוגשת תיירת אירופית שממליצה על הוסטל בסוף השביל. אני תופסת לשם טרמפ עם מי שמתברר שהוא עצמו בעל בית הארחה באימליל, ולבסוף שוכרת חדר בבית ההארחה שלו. התנאים מצוינים. קר באימליל בערב, ובחדר יש לי רדיאטור, ויש גם אינטרנט אלחוטי. אני מתכסה בכמה שכבות ונרדמת.

בבוקר אני נוסעת במונית במעלה ההרים – אפשר לראות מהדרך שלג שהחל להיערם בראשיהם ־ומתחילה את הסיבוב בשרשרת הכפרים הברבריים. התושבים בכפרים עניים ובהתאם לסטנדרטים שלנו די פרימיטיביים. כך גם הבתים שלהם. למשל, אין אסלה בבתים אלא חור שאליו כורעים. הברברים הם אנשים פשוטים מאוד, ונראה שהם חיים בשלווה ובנחת. את הכביסה עושות הנשים במימי הוואדי הסמוך, אין רחובות מסודרים, הכול בנוי על צלע ההר. בין הבתים תלויים בגדים צבעוניים, ובשבילים אני פוגשת בתרנגולים ובחמורים.

אישה ברברית מזמינה אותי לביתה ואני יושבת איתה ועם שאר החמולה, אחותה ומשפחת אחותה שגרים באותו הבית, לכוס תה. אחת הנשים בבית פונה אליי ונראה שהיא מנסה לבקש משהו, במילים ברבריות ובתנועות ידיים. אינני מבינה אותה ואישה נוספת מסייעת ואומרת: "אספירין". אני מסמנת שאין לי ומתנצלת. לאחר מכן אני ממשיכה להסתובב בכפר, ומחליפה שלום עם מקומיים רבים הנקרים בדרכי: "לבאס? לבאס!". אני נכנסת לבית הספר של הכפר. אוסף ילדים חמודים מקבל את פניי. התלמידים מברכים אותי לשלום ומדקלמים לי את הא"ב הצרפתי בהתלהבות. אני נפרדת מהם וצועדת ברכס ההרים ומגיעה לכפר נוסף, דומה לראשון. גם כאן מארחים אותי במאור פנים. כך גם בכפר שלישי סמוך.

הערב יורד ואני מחפשת דרך חזרה לאימליל. נדיר שיש בכפרים בעלי רכב, אבל אני מוצאת מישהו כזה ובעבור תמורה כספית הוא מסיע אותי לאימליל. במשך כחצי שעה אנו נוסעים בינות להרי האטלס, בדרך שבחלקה הגדול אינה סלולה ואינה מוארת. בנקודה מסוימת נדמה לי שעוד רגע אנחנו נופלים חלילה לתהום, והיד שלי כמעט מסיטה את ההגה שמאלה. הנהג מרגיע ואומר שהוא רגיל בדרך הזו.

יום 7: הילולת רבי דוד ומשה

אני מגיעה לתחנאות, עיירה ברברית על הדרך למרקש. גם כאן חיו יהודים בעבר. אני מוצאת מקומי שבתמורה לכמה שלמונים לוקח אותי למתחם של קברים יהודיים. מדובר בשדה ובו חדר עם שני קברים. הערב תתקיים הילולת רבי דוד ומשה. לפי מסורת יהודי מרוקו מדובר בצדיק ועושה ניסים, שהגיע מירושלים והסתובב בין הקהילות היהודיות שבהרי האטלס – שם נפטר ונקבר בשנת 1171 לספירה. כמעט בלתי אפשרי להגיע לציון בתחבורה ציבורית, ואני ממהרת להגיע למרקש ולהספיק לתפוס את מכלוף, ישראלי חביב שנוסע ברכב להילולה.

לאחר כשלוש שעות נסיעה אנחנו מגיעים לציון. בתחילת המאה העשרים לא הייתה כאן אפילו מצבה. כיום יש אולם קבר מכובד וסביבו מתחם של חדרי אירוח רבים, בית כנסת ואולם גדול (בהרבה קברי צדיקים במרוקו יש מסביב לציון מתחם עם חדרי אירוח שמשמשים יהודים שמגיעים, בעיקר ביום ההילולה. בכל מתחם כזה יש גם שומר ערבי שהמפתח אצלו). ברחבה שליד הציון יש תכונה רבה. רבים הגיעו לכאן מצרפת, מישראל, מארה“ב וכמובן ממרוקו, במיוחד בשביל ההילולה. בפאתי המתחם עומדות להן כבשים כצאן לטבח, כפשוטו: חדר צדדי משמש בית מטבחיים. אני נכנסת לומר שלום לשוחט, יצחק, בעלה של אליס, ואז נכנסת לתפילה בתוך הציון.

היהודים הרבים שהגיעו מתמקמים בחדרי האירוח וכעת נערכות “מסיבות“ פרטיות בחדרים. אני מצטרפת לאחת הקרחאנות, בחדר עם יהודים מקזה, ופוגשת שם זוג שעומד להינשא. הם מספרים שהכירו ממש כאן לפני שנה בדיוק, כשכל אחד מהם הגיע להילולה. איציק, יהודי מרוקאי מפילדלפיה, שם לב שקר לי ומציע לי מעיל פליז להתעטף בו. לאחר התפילה כולם מתכנסים לסעודה חגיגית באולם, כשברקע פייטן וסלסולים ובהמשך גם ריקודים. נערכת מכירה פומבית של פתיחת ההילולה, ולמיטב הבנתי יש מי שמציע 52 אלף יורו. נמכר. רוב הנוכחים יישארו לעשות את השבת כאן במתחם. מאוחר בלילה אני חוזרת למרקש עם שני ישראלים.

ימים 10-8: שוב במרקש

יום שישי. אני מגיעה לכיכר ג'מע אל פנה, ודרכה אני נכנסת לשוקי מרקש המיתולוגיים ונפגשת בבליל של צבעים, ריחות וקולות. מאות הסמטאות במקום מחולקות לרבעים, על פי תחום עיסוק, ורבות מהחנויות משמשות גם בתי מלאכה. מסביב מוצעים בדים, עורות, נברשות, תבלינים, בשמים, כלים, תכשיטים ועוד. פעם אמר לי מישהו שאם אני רוצה לראות שוק אמיתי עליי ללכת לשוקי מרקש. לא מעט מוכרים משדלים אותי להיכנס לחנותם. חלקם יודעים קצת מילים בעברית וזורקים לעברי “ברוך הבא“, “זול כאן“, כנראה בשל הקבוצות הישראליות שבאות לטייל במקום.

כששואלים אותי מהיכן אני אני מבקשת שינחשו, ובדרך כלל משיבים לי ספרד. כשאני מספרת שאני מ“אל־קודס“ רבים שואלים אותי בחזרה “פלסטיין“? מה שמלמד אותי שאת המדינה שמבחינתנו היא מדינת ישראל מרוקאים רבים מכנים פלסטין. לקראת שבת אני מפנקת את עצמי בחמאם וגומאז‘. החמאם הוא בית מרחץ עם סאונה והגומאז‘ הוא שירות שבו מישהי מקרצפת אותך. התענוג עולה כחמישה עשר שקלים.

השבת נכנסת. אני מוזמנת לסעודת ליל שבת אצל טיטי ומשה חליווה, שגרים בבית חצרים במלאח. למשה חנות בדים בקומה הראשונה והוא ומשפחתו מתגוררים בקומה השנייה. ילדיהם גדלו ועברו לגור בצרפת. היינו ארבעה סביב השולחן: משה, טיטי, אני ומכלוף מיודענו, וספרתי לא פחות משבעה־עשר סלטים שהוגשו לשולחן.

שבת בבוקר. אני צועדת לבית הכנסת בעיר החדשה, מרחק של כ־45 דקות הליכה. רוב המתפללים במקום הם ישראלים שהגיעו לטיול מאורגן. במוצ“ש אני משחקת קצת עם רחל, ילדה מתוקה שגרה במתחם בית הכנסת במלאח ודוברת ארבע שפות – אנגלית, עברית, מרוקאית וצרפתית. אני יוצאת להסתובב בעיר החדשה של מרקש, המכונה גם “פאריס של מרוקו“. ברחוב אני מבחינה ברשתות ומותגים כמקדונלדס וזארה. אני נעצרת בהופעת רחוב ובאופן מפתיע מזהה את השיר “אשבו אשבו“. לאחר מכן אני נכנסת לבר, וברקע מוסיקה בינלאומית. הלקוחות לבושים בביגוד יוקרתי, הבחורות בנעלי עקב. בשל ראש השנה המוסלמי שחל באותו היום מוסלמים לא מורשים לרכוש אלכוהול, וכל מי שמבקש משקה אלכוהולי נדרש להציג דרכון כראיה לכך שאיננו מוסלמי. צעירה מרוקאית מבקשת ממני טובה: היא תיתן לי כסף ואני ארכוש בשבילה בירה.

בבוקר אני מסתובבת עוד קצת בכיכר ובשווקים וחוזרת לבית הכנסת במלאח. אני פוגשת כמה תיירים שבאו הנה: פקיסטנית מוסלמית, איטלקי קתולי וגרמני פרו פלשתיני. הפקיסטנית, שנמצאת עם בתה הקטנה, מספרת שקראה לה זהרה בשל אזכור השם במקורות יהודיים. הם מתעניינים ומבקשים הסבר על בית הכנסת. אני מסבירה על ארון הקודש והבמה. אני רוצה להדגים להם מהי קריאה בתורה, אבל משום שהקטע היחיד שאותו אני יודעת לקרוא בטעמים (אשכנזיים) הוא דווקא מישעיהו, אני קוראת להם בנביאים.

אני נפרדת ממרקש ועולה על רכבת לקזה לקראת הטיסה לישראל, ומבקשת מאחד הנוסעים שיחת טלפון קצרה. בהמשך אנחנו מדברים והשיחה זורמת, עד שאני מתוודה בפניו שאני מאל־קודס. על אף החושך אני מרגישה שהוא מחליף צבעים. אני מנסה לעשות מעט הסברה ישראלית באשר למלחמה האחרונה. אחר כך אנחנו מחליפים פרטים, ונכון לעכשיו אנו חברים בפייסבוק. הצצה בפייסבוק מלמדת עוד על ההלם שלו – ביולי האחרון הוא שינה את תמונת הפרופיל לכיתוב In solidarity with Gaza. לקראת ערב אני מגיעה לקזה, לביתה של אליס.

יום 11: בחזרה הביתה

אני קמה בבוקר, מתארגנת להגעה לשדה התעופה ונפרדת ממשפחת עמר. בשדה אני פוגשת משפחה ברסלבית ירושלמית, גבר, אישה ושלושת ילדיהם הקטנים, שהגיעה למרוקו לרגל ההילולה של רבי דוד ומשה. אני פוגשת גם את ג'ניפר, צעירה יהודייה מקזה שעולה כעת לארץ. שכני למושב במטוס מתברר כשכן קרוב מדמשק. הוא מספר שדמשק המודרנית היא "כמו תל אביב", ושלא ממש מרגישים בה את מלחמת האזרחים המתחוללת בסוריה. לאחר חנייה קצרה באיסטנבול אני מגיעה לארץ בשעת לילה מאוחרת, עוד לא מעכלת את החוויה החזקה שעברה עליי במרוקו. עד הביקור הבא.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ד  שבט תשע"ה, 13.2.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-13 בפברואר 2015, ב-גיליון משפטים תשע"ה - 914 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: