האסתטיקה מכסה על הכיעור | צחי כהן

פולין של שנות השישים נראית בסרט "אידה" יפה להפליא, הדמויות עדינות והשקט שורר בכול. הבעיה היא שהפסטורליה באה להשכיח את שאון הפשעים שהתבצעו שם רק עשרים שנה קודם לכן

ישנה מורכבות מוסרית בהתייחסות לסרט "אידה", שהופק בשנת 2013 ומוצג רק כעת על מסכינו. פאבל פאבילובסקי, פולני שיוצר בשנים האחרונות בבריטניה ובצרפת ושב בסרט הזה למולדתו, יצר לכאורה סרט חיובי מאוד: אסתטי להפליא, מעודן מאוד, רגיש, אמנותי, מלא שתיקות רבות משמעות וחללים מעוצבים. אולם ברקע מסתתר ורוחש כל הזמן הרוע המוחלט, הרע מכול, רצח ההמונים המזוויע ביותר בהיסטוריה האנושית, שקרבנותיו קבורים עדיין מתחת לנופים הפסטורליים ובין עצי היערות המרחשים ברוח הקלה. המורכבות נובעת מן התחושה העולה מן הסרט, כחוויה אסתטית וכמעשה אמנותי, שהאסתטיקה של ההווה אכן מכסה על זוועות העבר. כלומר: יופיין של הדמויות, השקט השורר בכול והדימויים החזותיים השלווים אכן מכפרים על זוועת העבר ופוטרים את אזרחי ההווה מתשלום על חלקם במעשי העבר, אם רק יהיו אסתטיים.

העדפה של הרקע על הדמות. מתוך "אידה" צילום: יח"צ

העדפה של הרקע על הדמות. מתוך "אידה"
צילום: יח"צ

ויטראז' ברפת

אנה (אגתה טרז'בוקובסקה הצעירה בתפקידה המשמעותי הראשון) היא נזירה־מתלמדת צעירה שגדלה כל ימיה במנזר כיתומה, העומדת לקבל על עצמה את נדרי הנזירות, אי שם בפולין בשנות השישים. אולם בטרם תוכל ליטול על עצמה את ההתחייבות שתכבול אותה למנזר ולחובותיו למשך כל ימי חייה היא נשלחת על ידי אם המנזר לפגוש את קרובת משפחתה החיה היחידה, וונדה (אגתה קולשה הוותיקה, שכיכבה במספר סרטים פולניים משמעותיים אולם מיעטה להגיח לתודעת צופי הקולנוע מחוץ לפולין).

אנה יוצאת, אפוא, לעיר הגדולה, השונה בשאונה שוני גדול מהמנזר הכפרי שבו חיה כל חייה בדממה מהורהרת. דודתה מתבררת כאשת חיי לילה סוערת, שבימים ממלאת תפקיד משמעותי במערכת המשפט הפולנית, אולם לאחרונה חוותה התפכחות הדוחפת אותה לשתייה, לעישון ולשאר צורכי הגוף, ששאונם נועד להשקיט את מצפונה. וונדה מספרת לאנה כי שמה האמיתי הוא אידה, וכי היא בת אחותה, יהודייה שנרצחה ביערות במהלך שנות מלחמת העולם השנייה.

אנה־אידה ו־וונדה יוצאות יחד למסע שתכליתו בירור נסיבות הירצחם של בני משפחתן. הן חוזרות אל הכפר־שטייטל שבו חיה המשפחה עד למלחמה ומבררות עם המשפחות החיות בו כיום את זהותם של רוצחי המשפחה. ברפת שבחצר הבית הכפרי שבו חיה משפחתה בעבר מוצאת אידה חלון ויטראז' שיצרה אמה, חלון שעל אודותיו סיפרה לה וונדה להמחשת אופייה של אמה, שרצתה שאפילו לפרות יהיה מעט יופי בחייהן.

תוך כדי המסע מתקרבות השתיים זו לזו, ו־וונדה, הרואה באידה את התגלמות אחותה האבודה, מבקשת להניא אותה מהחלטתה לנדור את נדרי הנזירות. היא מציעה לה להישאר עמה ולכל הפחות לטעום מעט מן החיים בטרם תפרוש מהם. אידה ממשיכה לסרב לדודתה ולכל פיתויי החיים שהיא מנסה להציע לה: עישון, שתייה ונגן סקסופון צעיר ויפה בלורית (דיוויד אוגרודניק) שהן אוספות כטרמפיסט.

גם לאחר פרידתן ממשיכה אידה להתלבט. היא חוזרת להשתלב בחיי המנזר, אולם החופש המועט שטעמה ממשיך להדהד בחייה – והיא מרגישה יותר ויותר כחריגה בחיי המנזר החמורים: ברגע יפה אחד יושבות אידה וחברותיה המתלמדות בשולי שולחן ארוחת הערב, שבו אוכלות כל היושבות לשולחן בדממה רצינית את ארוחתן, ולפתע מחייכת אידה לעצמה ואף פולטת צחקוק קצר, למרות מבטי הנזיפה הדוממים מכל הסובבות אותה. רק אם המנזר מביטה אליה בהבנה מהורהרת.

חריגה מהשגרה

ברמת העלילה עוסק הסרט במתח שבין החיים לבין הערכים והקדושה במובן של ריחוק ופרישות. "עוני, צניעות וצייתנות", נשבעות הנזירות, ואידה טעמה בחברת דודתה הסוערת מחיי המעמד הגבוה והכול יכול של פולין הקומוניסטית, וראתה אפשרות אחרת. הסרט, שיכול להיקרא גם כאלגוריה פוליטית על התמודדות פולין עם אימי עברה, מכריע לכיוון של פרישות וצניעות מרצון, כעין ענישה עצמית והתרחקות־התעלמות מן העבר.

אולם "אידה" פועל גם ברמות נוספות. ברמה האסתטית טוען הסרט טיעון רב עוצמה. הוא מצולם בשחור־לבן רך מאוד, וחלליו מוקפדים ומעוצבים בפורמט רבוע, מיושן: שדות פולין הנרחבים, הדרכים הכפריות, ואפילו חללים עירוניים כמו בית הקפה בתחנת האוטובוס או חדר המדרגות – כולם יפים להפליא, מאוזנים, סימטריים, בעלי עומק ותחושת ארגון. הסרט נוקט גם את אסטרטגיית פריימינג, ארגון התמונה בחלל המוקצה לה באופן המחייב את הצופה לפעול ולא להסתפק בצפייה הסבילה המאפיינת את החוויה הקולנועית בדרך כלל.

צופים שיראו את הסרט עם תרגום עברי ייתקלו בתופעה יוצאת דופן: כתוביות התרגום אינן במקומן הקבוע, בתחתית המסך, אלא הן נודדות למקומות שונים במרחבי הפריים. הסיבה לכך היא בדיוק אותה אסטרטגיית ארגון מרחבי שננקטה: פעמים רבות במהלך הסרט ה"עיקר" בתמונה לא יופיע במרכז אלא בשוליים. פניה של הדמות המדברת תופסות רק את חלקה הצדדי והתחתון של התמונה, המוקדשת ברובה לנוף סתמי לכאורה. דמויות החוצות יחד שדה יעשו זאת בשולי המסך ולא במרכזו, וכן הלאה.

האפקט המושג על ידי ארגון התמונה באופן זה עובד בכמה רמות: ברמה האסתטית יש כאן העדפה של הרקע על הדמות – השדה חשוב מן הנשים החוצות אותו. ברמת הסיפור הקולנועי יש כאן מעשה השהיה: הסיפור מסופר לאט יותר, באופן המקנה לחוויה כולה אפקט מהורהר, וברמת הצופה עצמו, הרי שהוא נדרש להפוך לפעיל, עיניו מחפשות כל הזמן אחרי ה"עיקר" והוא נדחק מעמדתו הפסיבית למצב אקטיבי יותר. החוויה בכללותה היא של צפייה בדבר מה יפה מאוד, מאורגן מאוד, ובדחיית הסיפור וההתרחשות האנושית מן החזית אל הרקע.

נושא האמנות, הייצוג האסתטי של המציאות, מופיע בסרט בדרכים נוספות: הסרט נפתח באידה־אנה וחברותיה הנזירות־המתלמדות המשפצות פסל של דמות הצלוב, שאותו הן נושאות אחר כך על כתף ומציבות על כן במרכז שדה ריק, מרכינות את ראשיהן בסגידה אילמת; הגבר הצעיר – שמייצג עבור אידה את האפשרות לחיים רגילים, צעירים, תוססים – הוא נגן בלהקה המבצעת וריאציות פולניות לשירי ג'אז מוכרים; על קיר ביתה של וונדה תלויה תמונת שמן גדולה המציגה סצנה תנ"כית או מיתולוגית, ואמה של אידה רצתה לייפות את עולמן של הפרות בחלון הוויטראז' שיצרה עבורן.

האמנות היא האפשרות להתעלות, לחריגה מהשגרה הקיימת: סלון ביתה של וונדה הוא השער המבדיל בין חדר השינה הגופני שבו היא נכנעת לצורכי הגוף לבין הדלת שדרכה היא יוצאת אל העולם שאותו היא נלחמת לשפר. תחת התמונה התלויה שם עוברת אידה מההווה אל העבר, ומהנצרות אל היהדות, בסיוע אלבום תמונות בני משפחתה המתים. הנער־הנגן מסמל את האפשרות להיחלץ מהנזירות אל החיים, ואפילו שגרת יומן של הפרות החולבות יכולה להפוך ליפה ונעלה יותר, אם רק נקבע חלון צבעוני בקיר הרפת.

להתכחש לגופניות

אולם כל היופי, האסתטיקה והאמנות אינם אלא כיסוי דל על תועפות האלימות, הרוע והכיעור הרוחשות מתחת לפני השטח. חלון הוויטראז' עוד קיים ומנעים את יומן של הפרות, אך האישה ששיבצה אותו נרצחה באכזריות ביער הסמוך. לא נהרוס יותר מידי את חווית הצפייה, שכאמור אינה ממוקדת בתפניות העלילה אלא בחזותיות, אם נגלה כאן שאידה בוחרת בחירה שיכולה להיתפס כדתית: היא חוזרת למנזר והופכת לנזירה. אך הדתיות הפולנית משורטטת בסרט כפיזית מאוד, ראשונית, קרובה לפגאניות: הנזירות סוגדות לפסלים שהן עצמן יוצרות, אידה נופלת על ברכיה בתגובה מותנית כמעט בפני כל צלב שהיא רואה, והכפריים רואים בנזירה קדושה חיה שיכולה להביא ברכה לחייהם האפורים. בחירתה של אידה היא למעשה בחירה אסתטית. מאוכזבת מסתמיות ה"חיים" שיכול אהובה הנגן להציע לה היא מעדיפה את מגבלות המנזר על יתרונותיו המסודרים, הקבועים, על השקט השורר בו – בעצם בשל האסתטיקה.

מורכבות הצפייה בסרט נובעת מכך שיוצא ממנו שהיופי יכפר על פשעי הכיעור. עצם יופיו הסוחף של הסרט עצמו, המראות המעוצבים, הדמויות העדינות, השקט הרב השורר בכול, נועדו, כך נדמה, לכפר ולהשקיט ובסופו של דבר להעלים ולהשכיח את שאון הפשעים הבלתי נסבלים שהתבצעו באותם לוקיישנים רק עשרים שנה קודם לכן. המצלמה עצמה שבה ומסיטה בעדינות מופלגת את מבטה מן הזוועות. המחילה הנוצרית שבה בוחרת אידה החוזרת להיות אנה היא בחירה המעדיפה את השקט, עלפון החושים, הסדר המעושה, הרקע המאורגן היטב הבולע את ההתרחשות האנושית, ובעצם מתכחשת לגופניות באשר היא. מבחינה מוסרית זו בחירה מקוממת, בעייתית ומטרידה, המנתקת את הגוף וזוועותיו מן הנפש ויופייה.

 ——–

אידה

 פאבל פאבילובסקי, פולין, 2013

 ———

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ד  שבט תשע"ה, 13.2.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-13 בפברואר 2015, ב-גיליון משפטים תשע"ה - 914 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: