גבולות גזרה לכלכלה חופשית | עדו רכניץ

הדיון בשאלת המשטר הכלכלי הרצוי בעיני התורה חייב להסתמך על ההלכה, וזו מלמדת כי ניתן לבחור בכל סוג של משטר כלכלי ובלבד שהגבולות שמציבות המצוות יישמרו

בגיליונות האחרונים התקיים דיון ער בשאלת המשטר הכלכלי הרצוי למדינת ישראל. גם ד"ר אסף מלאך שפתח בדיון וגם המגיבים נגעו בשאלת העמדה היהודית בסוגיה זו. אלא שרובם התמקדו בשאלת היחס שבין שמרנות ומהפכנות, ונמנעו מלדון באופן שיטתי ומבוסס בשאלות הכלכליות והערכיות. את החלל הזה אני מבקש למלא.

 מערכת רווחה ממוסדת ולא וולונטרית. קופת צדקה בחזית בית הכנסת של חסידי צאנז בצפת צילום: שלומי מושאיוף


מערכת רווחה ממוסדת ולא וולונטרית. קופת צדקה בחזית בית הכנסת של חסידי צאנז בצפת
צילום: שלומי מושאיוף

גבולות גזרה

ואולם, קודם לפתיחת דיון בשאלה זו אני מבקש להציג קביעה מתודולוגית, והיא שהדרך היחידה לקבוע מהי עמדת "היהדות" היא בעזרת ניתוח של מקורות הלכתיים. קביעה זו שוללת את האפשרות להסתמך על מקורות מחשבתיים־פילוסופיים בלבד, מכיוון שגם אם נמצא (ואכן נמצא) הוגה שיתבטא באופן ליברלי או קומוניסטי, הוא עצמו יודה שהוא מחויב להלכה. וכיוון שבהלכה העמדות הן מתונות יותר, הרי שניאלץ לפרש גם את האמירה המחשבתית באופן מתון יותר.

כך, למשל, אמירה שצדקה היא בעצם החזרת הכסף ששייך לעני לבעליו אינה עומדת במבחן ההלכתי, שמאפשר לאדם הפרטי לבחור למי לתת צדקה (שו"ת אגרות משה יו"ד א, קמד; וראו במקורות שהביא). ממילא יש לפרש אמירה זו באופן רחב וגמיש יותר, ולשלול את האפשרות לראות בה תמיכה בעמדה הקומוניסטית.

ייתכן שהנטייה האנושית לאחוז בערך אחד היא תוצאה של קוצר היד האנושי להקיף ולאחד את כל הערכים. את זה יכול לעשות רק ה' אחד, בורא כל העולמות, ולכן רק תורת ה' היא זו שכוללת את הערכים – בזמן שהגותם של בני האדם תישאר תמיד מוגבלת וחלקית. לסיום שלב זה יש להדגיש שגם לאחר הניתוח ההלכתי חשוב להבין את המגמה והכיוון של ההלכה כדי לא להיות "נבל ברשות התורה", אולם הדבר אינו גורע מכך שהבסיס והמרכז נמצא במקורות ההלכתיים.

אחד המאמרים החשובים ביותר בשאלת המשטר הכלכלי היהודי הרצוי הוא המאמר "במוצאי שנת השמיטה" של הרב חיים דוד הלוי (קול סיני ה, תשכ"ו, עמ' 251־245). היו שהבינו מדבריו שלדעתו ההלכה אינה מביעה כל עמדה בסוגיות הכלכליות־חברתיות, ולא היא.

טענתו של הרב חיים דוד הלוי היא שההלכה קובעת במצוותיה באופן ברור גבולות גזרה למשטר הכלכלי האפשרי, ואלו דבריו (שם, עמ' 254): "אין הגבלה מפורשת באמצעות מצווה ברורה, כיצד צריך עם ישראל לנהוג ומה יהיה המשטר הכלכלי אשר עליו לבחור על פי התורה. יבחר לו העם את המשטר הרצוי לו, אך ישמור על מכלול מצוות אלה שמטרתן ותכליתן בחלק הנגלה שלהן למנוע את השלילה שבכל משטר אפשרי".

בהמשך אפרט יותר את המצוות שיוצרות את גבולות הגזרה האמורים. אולם, כבר בשלב זה חשוב להדגיש שמסקנת דבריו של הרב הלוי היא שמצד אחד יש בהלכה אמירות ברורות לגבי גבולות הגזרה ובה בעת בין אותם גבולות הדבר נתון להחלטתם של בני אדם.

יש בדבריו אכזבה בעבור יהודים דתיים בעלי אמונה כלכלית חזקה וחדה. הם מצפים מההלכה להכריע בוויכוח שכה חשוב להם (ועדיף שההכרעה תהיה כדעתם). הם לא מעלים על דעתם את האפשרות שההלכה סובלנית כלפי עמדות שונות, ובלבד שאלה מצויות בתוך גבולות הגזרה.

להבנתי, ההלכה מאפשרת לבחור באיזה משטר כלכלי שנרצה, החל ממשטר סקנדינבי שיש בו 80% מס וכלה במשטר אמריקני קפיטליסטי. אבל כדי להוכיח טענה זו עלינו לרדת לפרטים, כי שם האלוהים.

הגנה ומערכת רווחה

אין זה המקום לדון בכל המצוות הכלכליות־חברתיות, אולם גם עיון בחלקן יציג כמה גבולות גזרה וכמה ערכים בסיסיים ואת האיזון שביניהם. עשה זאת כבר הרב חיים דוד הלוי במאמרו האמור למעלה, אולם כדי להתמקד בנושאים שעלו בדיון האחרון אביא גם דוגמאות נוספות.

ההגנה על הקניין הפרטי – בהלכה ישנה הגנה חזקה על הקניין הפרטי, החל כמובן מאיסור גזל וכלה באיסור על מלך להפקיע רכוש כעונש (כפי שכתב הרמב"ם בהלכות מלכים ג, ח: "כל המורד במלך ישראל יש למלך רשות להרגו… אבל לא יפקיר ממון ואם הפקיר הרי זה גזל"). מכאן הביקורת של הרב אליעזר ולדנברג כנגד הקומוניזם (הלכות מדינה חלק ג' עמ' קסה): "מתוך הכח המיוחד הרב הניתן לציבור על היחיד… ישנם המגיעים לשיבוש דעה על טשטוש התחומים בין רכוש היחיד לרכוש הרבים… ובאמת הוא מחשבת פיגול וזמורת זר בכרם ישראל…".

אולם ישנן גם הלכות אחרות שמאזנות את ההגנה על הקניין הפרטי ואף מגבילות את החירות האישית. להלן כמה מהן:

מערכת רווחה ציבורית בכפייה – על פי התורה אדם חייב לתת צדקה והוא רשאי לבחור למי לתת אותה. אולם כבר במשנה (פאה ח, ז) מופיעה תקנה להקמת קופת צדקה עירונית, שמבוססת על גביית כספים וחלוקה לפי קריטריונים לנזקקי העיר. הרמב"ם והשו"ע פסקו שמדובר על גביית כסף בכפייה, דהיינו מדובר כאן על ביטוי ראשון (כבר לפני 1,800 שנה!) של מערכת רווחה ממוסדת ולא וולונטרית.

אמנם, חסידי הליברליזם טוענים שתקנה זו חלה אך ורק על רשויות מקומיות (הרב רוני מרטן, אמונת עתיך 103), אולם טענה זו נראית אנכרוניסטית. המשנה נכתבה בשעה שהמוסד הפוליטי היהודי הגבוה ביותר היה העיר או הקהילה ולכן רק לגביו ניתן היה להחיל את המערכת הזו. כיום, קיומה של מדינה יהודית מאפשר ואף מחייב הקמת מערכת ממלכתית דומה (כפי שכתב מו"ר הרב יעקב אריאל, אמונת עתיך 104).

חשוב להדגיש שקופת הצדקה עסקה במימון סעיפי הוצאה מסוימים ובסיסיים, כגון מזון, מלבוש וקבורה (בבא בתרא ח, א; רמב"ם מתנות עניים ט, יב). גם אם נרחיב אותם לצרכים שהתחדשו במהלך השנים (כפי שאכן כותב הרב אריאל שם), לא נוכל למצוא כאן שאיפה או פעולה בדרך לשוויון כלכלי. מצוות הצדקה וקופת הצדקה עסקו במימוש ערך הערבות ההדדית, ערך יהודי מובהק שאין צורך להוכיח את קיומו.

חינוך ציבורי – גם כאן מצאנו מהלך דומה לזה שהתרחש בתחום הצדקה. נקודת המוצא היא האחריות האישית של ההורים לחינוך ילדיהם (קידושין ט, א). אולם, בהמשך, כבר בימי בית שני, נקבעה תקנת הכהן הגדול יהושע בן גמלא המחייבת הקמת מערכת חינוך ציבורי (בבא בתרא כא, א): "דאמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל; שבתחלה מי שיש לו אב – מלמדו תורה, מי שאין לו אב – לא היה למד תורה… עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע".

במהלך הדורות נחלקו פוסקי ההלכה האם מדובר בתקנה להקמת בתי ספר לעניים שאין ידם משגת, בשעה שבעלי היכולת יכולים להמשיך לבחור בתי ספר כרצונם (ערוך השולחן יו"ד רמה, כז, ואף הוא סייג את דבריו), או שמא מדובר בהפקעה של אחריות ההורים לילדיהם ובהעברתה לציבור (יד רמ"ה בבא בתרא, ב, נח), וכפי שכתב הראשל"צ הרב בצמ"ח עוזיאל (סיני כב, עמ' שמח): "שהממשלה עצמה מושיבה מורים ומכניסה תלמידים לבית הספר".

מכאן למדנו שאפילו החירות לבחור את חינוך הילדים עומדת לדיון ושנויה במחלוקת. כך שבוודאי לא מדובר בזכות קדושה שאין ערך למעלה הימנה.

התערבות בשוק החופשי – מבלי להאריך אני מפנה את הקוראים למחלוקת בגמרא (בבא בתרא כא, ב) לגבי הטלת מיסי מגן על יבוא, וכן למחלוקת ההלכתית הענפה בנוגע ל"מערופיא", דהיינו האיסור על בעל עסק לשכנע לקוחות קבועים של עסק מתחרה לעבור אליו (רמ"א חו"מ קנו, ה; פתחי תשובה שם).

בשפה המודרנית מדובר בסוג של קרטל שבו ישנה הסכמה על אי תחרות על לקוחות, קרטל שהיום כמעט אינו מתקבל על הדעת. אולם ההלכה רואה במערופיא מנהג מחייב במקום שבו הוא נוהג. במילים אחרות, ההלכה אינה מחייבת מערופיא ואינה אוסרת מערופיא – היא מאפשרת לציבור להחליט אם לנהוג כך או לא.

אמון בציבור

כאמור, ההלכה אינה מוגבלת לערך אחד, כזה או אחר, אלא משקפת איזון ראוי בין ערכים שונים. ניתוח של ההלכות שהובאו עד כה מעלה התייחסות לשלושה ערכים:

חירות – ההלכה מגנה על הקניין הפרטי, ותומכת בקיומה של חירות כלכלית מוגבלת.

ערבות – ההלכה מוכנה לפגוע בחירות האישית והכלכלית כדי ליצור ערבות הדדית. כך בקופה העירונית, כך בהתערבות בשוק החופשי וכך בביטוח הקבוצתי. ערך הערבות הוא ערך משלים ותומך בתפיסה הקולקטיבית היהודית, שבמקביל מכבדת את הפרט ומגנה עליו. תפיסה קולקטיבית, ובעברית תפיסה כללית ולאומית, אינה יכולה להתקיים במשטר שאין בו ערבות הדדית, גם במחיר פגיעה בחירות.

שוויון – הערך היחיד שמקומו נפקד בהלכה הוא ערך השוויון, למעט בהקמת החינוך הציבורי. אמנם הוא בא לידי ביטוי במצוות השמיטה (ויקרא כה, ו) – "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך" – אולם נראה שהמסר הוא שלא ניתן לייצר שוויון על ידי חלוקת הבעלות אלא רק על ידי ביטול הבעלות הפרטית.

חשוב להדגיש שלא נטען שההלכה היא “גם וגם“ או שמדובר באיזון שאין לו מחירים. מדובר על איזון שמוכן לשלם מחירים מסוימים ולא מוכן לשלם מחירים אחרים. מדובר על איזון שבו הבסיס החופשי של הכלכלה נשאר, אבל הוא לא נתפס כאחד מיסודות האמונה אלא כערך אחד מוך רבים וחשובים.

כידוע, מדינת הרווחה נתפסת כפשרה גרועה בוויכוח בין הימין והשמאל הכלכלי. השמאל לא מרוצה בגלל היעדר השוויון, והימין לא מרוצה בגלל הפגיעה בחירות. אולם נראה שהציבור דווקא די מרוצה וכך גם ההלכה.

מכלול ההלכות האמור מלמד שיש חובה הלכתית לשמור על הקניין הפרטי, ונקודת המוצא היא קיומו של שוק חופשי. על גבי זה חובה לקיים מערכת רווחה בכפייה, ומערכת חינוך ציבורי. כמו כן, ניתן (ולא חובה) להתערב בשוק החופשי כדי לחזק את הערבות גם במחיר פגיעה בחירות. במילים אחרות, מדובר על מדינת רווחה, וליתר דיוק לפחות על מדינת סעד.

חשוב להדגיש שההלכה סובלנית כלפי מדינות רווחה בהיקפים שונים, כך שגם מדינת הרווחה השוודית היא לגיטימית וגם מדינת הרווחה האמריקנית הרזה היא לגיטימית. הבחירה במינון המדויק בתוך הטווח הלגיטימי נתונה בידי הציבור, וחובתו לשקול שיקולים מוסריים כמו גם אופרטיביים בבואו לקבל החלטה. ההלכה נותנת בו אמון.

 * הרב עדו רכניץ הוא חוקר במכון "משפטי ארץ" בעפרה ודיין ברשת בתי הדין "ארץ חמדה גזית"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ד  שבט תשע"ה, 13.2.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-13 בפברואר 2015, ב-גיליון משפטים תשע"ה - 914 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. טור יפה, ועם זאת ברשותך כמה הערות.
    לא ניתן להפריד בין ציווי ההלכה להשלכותיהם, ולכן חכמים כן התאימו את ההלכה למציאות לאור הערכים שבבסיסה (זהו עיקר טיעונו של הרב אליעזר ברקוביץ ז"ל בספרו "הלכה כוחה ותפקידה"). על כן, המעבר מקהילה עירונית לקהילה ארצית לא בהכרח מעתיק את קופת הצדקה דאז למערכת סוציאלית של היום. הדבר נעשה במדינות רבות והדיון על השלכותיה של מערכת רווחה לאומית לא פסו. ההבדל משמעותי, לדעתי, הוא שבקהילה קטנה ישנו קשר בלתי אמצעי בין הגבאים לבין הנזקקים, כך שכן ניתן לברר מי באמת זקוק לצדקה ומי מרמה את המערכת. ברמה הארצית, הפרטים הופכים לסטטיסטיקה והניהול נהיה הרבה יותר פוליטי ומנוכר, ומכאן הדרך קצרה לרמאות וציניות של הן של הנזקקים והן של הגבאים. אמנם אנו מקיימים מצוות צדקה באמצעות המסים שלנו, אך היא פגומה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: