אוויר פסגות | רבקה שאול בן צבי

היכולת הסיפורית המשובחת של מונרו מתבטאת כבר בקובץ סיפוריה הראשון. כתיבה דקה ומדויקת של סיפורים בלתי נשכחים הניצבים מול אימת הקיום האנושי ללא אשליות

ריקוד-הצללים-המאושריםריקוד הצללים המאושרים

אליס מונרו

מאנגלית: אורטל אריכה

מחברות לספרות, 2014, 236 עמ'

"ריקוד הצללים המאושרים" שפורסם לראשונה ב־1968 הוא קובץ הסיפורים הראשון של אליס מונרו, כלת פרס נובל לספרות. בספר זה ניכרות התכונות הספרותיות שבאו לידי ביטוי בקבצים מאוחרים ובשלים יותר, אך גם גילויים ספורים של חולשה יחסית.

אין מחלוקת על גודל כישרונה של מונרו. כל סיפור שלה עשוי להפיק תגובה של זעזוע וצמרמורת נוכח העמידה בפני האימה שבקיום האנושי, אימה שמקורה בהסטת עוד מסך ועוד מסך, ובחשיפת האפשרויות הצפונות בפרט ובחברה. כל סיפור הוא תובנה של כאב, יחד עם תחושת הקתרזיס האופיינית ליצירות הגדולות. בכתיבתה של מונרו יצוקה חידה גדולה, והדבר ניכר בתגובות המבקרים המנסים לפענח את סודה וקסמה.

בנדטו קרוצ'ה היה פילוסוף שראה באינטואיציה את מקורה ומהותה של האמנות. האינטואיציה היא מיזוג ספונטני של כוחות הנפש ויכולת חדירה לטיבם של דברים. האינטואיציות הגאוניות הן בעיניי השפה הסודית של הסופרים הגדולים מכל תקופה שהיא, והן גם תכונה דומיננטית של אליס מונרו, שכל תיאור מצב שלה או תיאור נוף או עיצוב דמות רוויים בהבזקות מקוריות.

אביא דוגמה אחת מני רבות: בסיפור "הבתים הבוהקים" (שעוד אחזור אליו בהמשך) שבקובץ מתוארת גברת זקנה שמנסה להצעיר את עצמה בנימוק: "היא לא הייתה מוכנה להראות את עצמה לפני שכניה החדשים ברישול הנוגה של נשים זקנות". לכן היא יוצרת לעצמה מראה מטופח של "רישול עליז" שמתבטא בתלתול שערותיה, עיטור חולצתה בפרחי כותנה ומשיחת שפתיה "בקו עכביש נועז של אדום". המראה אינו בלתי מוצלח, אך "גילה ניכר בעיניים שלה, שחורות כמו שזיפים, נסוכות ברק רך של אי־חיוניות, סופגות את המראות מבלי להפגין כל שינוי" (עמ' 29). תיאור לוכד של תחושות ושל המציאות ועומקיה, שיכול היה ללכת לאיבוד בתיאור אחר לו היה כותב אותו סופר מן השורה.

העישון פרח בכל מקום; אופנת תלתלים שלטה בכל ראש. עקרת בית, שנות החמישים צילום: גטי אימג'ס

העישון פרח בכל מקום; אופנת תלתלים שלטה בכל ראש. עקרת בית, שנות החמישים
צילום: גטי אימג'ס

אין אנשים רגילים

סיפוריה של מונרו מתרחשים בדרך כלל בעיירות נידחות באונטריו שבקנדה, וגיבוריהם מנהלים מאבקי קיום כלכליים, ונאבקים על הישרדות נפשית או חברתית. הסיפורים בספר זה מתרחשים בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, ועשויים להזכיר נשכחות למבוגרים שבין הקוראים: תקופה שבה נשים חונכו להיות עקרות בית; הפמיניזם טרם התמסד; העישון פרח בכל מקום; אופנת תלתלים שלטה בכל ראש (באחד הסיפורים הגיבורה מתארת את הילדה הדחויה כבעלת שיער חלק, אפיון יוצא דופן שנתפס כשלילי מבחינה אסתטית). החיים היו קשים כלכלית, וילדות נרתמו לעבודות הבית. חשיבות הפרטים הקטנים תלויי הזמן והמקום היא ביצירת מימזיס ואמינות ריאליסטית, אך המהות של הסיפורים היא תמיד על־זמנית, ורעיון זה חוזר בתגובות המבקרים ליצירותיה של מונרו.

מקובל להעלות על נס את עיסוקה של מונרו באנשים "רגילים". באחד הראיונות אמרה מונרו שהיא אינה מכירה אנשים רגילים! ואכן, סיפוריה מבטלים את המושגים “רגיל“, 
“שגרתי“, “בנלי“, “בינוני“ ודומיהם. אלה מושגים שטוחים בעליל, כאשר מדובר במורכבות המופלאה וגם המפחידה של האדם. כל אדם.

גדולי הסופרים ידעו זאת תמיד, הרבה לפני פרויד. זה אחד מחידושיו של בלזק, שכתב על חיי הנפש של אנשים מכל המעמדות. גם אצל עגנון רבים הם הגיבורים ה“בינוניים“ כביכול. מונרו כותבת בספר זה על אנשים, ויותר על נשים, שאכלסו את מחוזות חייה בילדותה ובנעוריה, אנשים “יומיומיים“ כביכול; אבל בבני אדם אלה צפון האנושי כולו, כמו שטיפה בים עשויה לשקף את שלל אפשרויותיו של הים.

שפל אנושי וממד מוסרי

אחת התמות המרכזיות של מונרו נוגעת לשאלת הטוב והרע. הרבה דיו נשפך סביב הסוגיה מה טיבו של האדם: במקורותינו ובדתות אחרות, בפילוסופיה ובאידאולוגיות שונות; מונרו רחוקה מאוד מגישות אוטופיסטיות תמימות. סיפוריה מראים תכופות את האפשרויות המחרידות ביותר הצפונות בנפש האדם, העשויות להגיע לתוצאות קיצוניות כמו לרצוח, להתעלל, לנטוש אישה בפתאומיות וללא סיבה ניכרת לעין; לבטל חתונה דקה אחת לפני שהיא מתקיימת; לגרום בכוונה לתאונה קשה; להלשין, להרוג חיה באכזריות על מנת להתפרק רגשית; לגנוב לחברה בעל או מאהב; כל אלה דוגמאות הזכורות לי מסיפורים שונים בקבצים שונים.

מונרו אינה הסופרת הראשונה שכתבה על השפל האנושי. זה אולי הנושא הכי שכיח בספרות, לצד האהבה והתאווה; אצל מונרו הרוע עלול להגיח משום מקום, בנסיבות הכי לא צפויות, ולעתים ללא הסבר. נוסף לכך היא מתארת לעתים רוע שנוצר על ידי אנשים טובים והגונים, רוע חברתי בעל אופי ויראלי, כמו בפייסבוק.

בסיפור "הבתים הבוהקים" זוממים אנשים צעירים לנשל אישה זקנה מביתה הכפרי הלא מטופח, שמפריע להם על רקע בתיהם החדשים והמודרניים. גברת פולרטון אינה מתוארת כאישה נחמדה, והדבר מוסיף לאפקט של הסיפור, אך ברור שהיא אישה אומללה שבעלה נטש אותה, והיא חושבת שאם ישוב אי־פעם, הוא יחזור לבית המוכר לו. ילדיה הפצירו בה לעבור לעיר, אך היא סירבה. היא מייצגת אורח חיים כפרי אותנטי, ללא ה"נצנצים" שבבתים הבוהקים של אנשים צעירים ומודרניים. נראה שאורח חיים אחד מבקש לדרוס את קודמו. לגברים הצעירים לא אכפת שגברת פולרטון גרה בביתה זה עשרות שנים, והם מתחבלים תחבולות משפטיות על מנת לגרשה.

בסיפור מופיעה דמות של אישה צעירה המביעה את קולה של המספרת, אך אפילו היא לא תוכל לעזור: "אין דבר שאת יכולה לעשות לעת עתה, אלא לתחוב ידיים בכיסים ולהתנכר להם בלבך" (עמ' 39). משמע, כוונות טובות אינן יוצרות שינוי חיובי במציאות, ואילו הכוונות הרעות אינן נובעות מסתם רשע אלא מאינטרסים ומהדבקה חברתית, והם מותנעים על ידי פורמליזם וביורוקרטיה. סיפוריה של מונרו אינם דידקטיים, אך כדרך סיפורת גדולה באמת יש בהם ממד מוסרי עמוק, והם ממחישים בעליל את הכשל וההרס הטמונים לעתים בהחלטות משפטיות "נכונות", או בפורמליזם מדוקדק של גוף כלשהו.

עולם ללא נחמה

הסיפורים אינם אחידים ברמתם. פחות אהבתי את הסיפור שעל שמו קרוי הספר, ולא התלהבתי מ"תודה על הטרמפ" שבו הדברים מדווחים על ידי מספר זכר בגוף ראשון, ומכאן אולי הנימה הבלתי משכנעת. התלהבתי מ"המשרד", על סופרת שמנסה ליצור לעצמה מרחב פיסי ומנטלי לצורך כתיבה ויש בו רפרור ל"חדר משלך" של וירג'יניה וולף. בסיפור זה בוקע הנושא הפמיניסטי בהבלחות אירוניות והרבה הומור.

בסיפור "מזור" מופיעים שני סיומים מרתקים. הראשון הוא ברובד של ההכרה – אחרי שהמספרת חוותה קטסטרופות רומנטיות וחברתיות היא מתאוששת באופן ספונטני באמצעות תובנה ועל ידי היכולת לראות את קורותיה מבחוץ. בסקרנות פילוסופית. בהמשך מופיע סיום נוסף, מעין אפילוג, שמתרחש בבית הקברות, וכולו אירוניה מהנה. סיפור אופטימי יחסית לסיפורים אחרים.

לא אוכל להימנע מביקורת על ההוצאה, שלא טרחה כנראה להעסיק עורך לתרגום המצוין, ולכן מופיעות כמה שגיאות מחפירות כמו "הוקירו לי תודה" (עמ' 124) ו"המסוגלת להיתקף לפאניקה" (עמ' 220), יחד עם "ילדותינו" (עמ' 205). עורך ראוי היה מנכש את העשבים השוטים האלה.

נוהגים להשוות את מונרו לצ'כוב, אף שעולמו מגוון יותר מבחינה אנושית וגיאוגרפית: לשניהם הבטה מפוכחת שמביאה בחשבון את הפרטים הטריוויאליים של החיים; וגם חזות פסימיסטית של האופי האנושי, עם מעט מאוד תקווה. עולמם נראה עירום מנחמה מטפיסית או אחרת והם מתבוננים במציאות בעיניים חפות מאשליות. שניהם סופרים של כתיבה דקה ומדויקת, וסיפוריהם בלתי נשכחים.

מונרו שייכת לקבוצה מצומצמת ומובחרת של סופרים שממחישים בעצם כתיבתם שהסיפורת עדיין חיה וקיימת בפסגותיה הגבוהות ביותר. ובמה ניכרת פסגה גבוהה? אין צורך להגדיר. עצם המפגש עם סיפור של מונרו מנכיח את המושג.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ד  שבט תשע"ה, 13.2.2015

פורסם ב-13 בפברואר 2015,ב-גיליון משפטים תשע"ה - 914, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: