לכסות את השברים ביופי | בכל סרלואי

שירי הספר דק הגוף עוסקים בגוף ובנפש ומראים כי היופי בעולם הוא אות לשבר שרוחש מתחתיו. אומץ ובשלות בספר ביכורים

31-5861_M(1)שירי תיבות שבורות

אורי צבי תור

הקיבוץ המאוחד, 2014, 47 עמ'

ספר שירה יפה ואמיץ כתב אורי צבי תור. יפה – מכיוון שנקודת המבט שלו ביחס לעולם היא זו המקוששת יופי גם בתוך מציאות של קרעים וכאב:

"בּרִשׁתוֹת פַּרפָּרִים עֲשׂוּיוֹת תִּקווֹת דַּקּוֹת / אֲנִי מלַקֵּט צלִיל, גָּוֶן, מַגָּע / טוֹוֶה מֵהֶם סִפּוּרֵי עֲרָפֶל וַחֲלוֹם

ואמיץ – בגלל היכולת להישיר מבט אל אותם פרקי גוף ונפש, שאנשים דתיים אינם מורגלים או חוששים להישיר אליהם מבט:

מַעֲגָלִיּוּת אַגַּן ירֵכַיִך / כּמוֹ מַזהִירָה אוֹתִי בּדִמיוֹנָה / לִתוַאי הַמַּכתּשִׁים הַפּעוּרִים / בּנוֹף נַפשִׁי

הלבה הרוחשת

ואורי צבי תור מישיר מבט. הספר מחולק לשלושה חלקים שבאופן רופף אפשר להגדירם כ"גוף", "נפש" ו"מוות". ההגדרה הזו אינה מדויקת, מכיוון שכמו בגוף האנושי, כל החלקים הללו קיימים בכל אחד מהשירים:

בּרֹאש הָהָר / בַּבּוּנקֶר הַנָּטוּשׁ, ילָדִים / צוֹחֲקִים משַׂחֲקִים עַל מִרפֶּסֶת שׁטוּפַת נוֹף. / לזִכרוֹן הַמִּלחָמָה הֵם / כּמוֹ הַיֹפִי הַזֶּה לֶעָפָר הַלּוֹהֵט / רוֹחֵשׁ בּלֹעַ הָהָר, / והַיּוֹם, בּוּסתָּנִים פּוֹרחִים ותַפּוּחֵי גּוֹלָן. // ואוּלַי כָּך בּמַעֲשֵׂה הָאַהֲבָה / בּרֵאשִׁית הַהִתפָּרצוּת הַשׂוֹרֶפֶת, כִּמעַט להַחרִיב. / ואַחֲרֵי כֵן, / בּוּסתָּנִים פּוֹרחִים ותַפּוּחֵי גּוֹלָן

תור מתבונן בתמונה ישראלית פסטורלית: ילדים משחקים בבונקרים נטושים ברמת הגולן. הם נהנים מהמשחק, מהמחילות; הם אינם מודעים לכך כי מקום המשחק הוא שוחת המוות. ולא רק הם עיוורים לסכנה: הרי הגולן עצמו הוא מקום יפהפה החי על העפר הלוהט של הלבה הרוחשת בשבר הסורי אפריקאי שמתחתיו ועל המלחמות הרוחשות מעליו; שבר על שבר.

אבל העין המתבוננת לא רואה את המציאות רק כדימוי, אלא גם כמטפורה: מעשה האהבה בתוקפו ותקופתו הראשונית, ברצון העז, המכלה כול, הכמעט אלים – לבלוע ולהיבלע – הרי הוא כמו מלחמה, ומה קרוב יותר לנפש האדם ממלחמה וארוס. אבל במציאות של התכוונות זוגית וקשר, ניתנת גם אפשרות הבוסתן, של הפירות הגדלים בעמל, של יופי שאינו מגיע מתוך התפוצצות ושבירה, אלא מתוך מרחק של שנים והתבוננות מדוקדקת.

זהו שיר יפהפה ובשל לא רק בדימוי שבו אלא גם בעומק החוויה שבו, שמייצג בעצם את ההכרעה הפואטית של תור לאורך הספר: לאפשר את היופי מתוך נקודות השבר. וכמו במציאות, זהו שבר סודי: האמנות במיטבה היא הניסיון האנושי לכסות את השברים ביופי. הספר של אורי צבי תור מראה לנו כי היופי, כמו הילדים והבוסתנים על אדמת הגולן הנפלאה, הוא בעצם אות לשבר שרוחש מתחת.

יופי גם בתוך מציאות של קרעים וכאב. רשת פרפרים צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

יופי גם בתוך מציאות של קרעים וכאב. רשת פרפרים
צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

מחיאת כף בודדה

ויש הרבה שבר בספר, וכמה שהוא כתוב יפה:

בַּלֵּילוֹת יוֹצֵאת חַיַּת הַבּדִידוּת לשַׁחֵר לַטֶּרֶף, / קוֹרַעַת מֵעָלַי בּחִבּוּקֶיהָ / שׁכָבוֹת שׁכָבוֹת שֶׁל פַּחַד / למַלֵּל יָמַי

חיית הבדידות לא רק קורעת אלא מפתה; האפלה שבה היא עומק התהום ויש בה גם מתנות נפלאות. כאחד שמודע מאד לעונג ולכאב שבעצם הלבד, מקבלים שירי האהבה בספר משנה כובד. זהו ספר על אדם שהכיר את הבדידות מקרוב, חי איתה בקשר אינטימי, ובסוף בחר לכרוך את חייו בתוך קשר זוגי. ואיזה דרך מרה הוא עובר קודם

ראִי אוֹתִי לֹא מפַחֵד / כָּעֵת אֲנִי צָבוֹע / נִזּוֹן מִנִּבלוֹת רִגשׁוֹתֵינוּ. / הַדֹּפֶק נָדַם הַדָּם עוֹדֶנּוּ בּוֹעֵר / כּמוֹ מַגַּע בַּרזֶל מלוּבָּן בּגֶדֶם, / חוֹרֵך אֶת קִרעֵי תּחוּשׁוֹתַי

בסיומו של פרק בתוך קשר או בסיומו של קשר ממש יש מוות. אבל נבלת החי, כמו בטבע, מזינה חיים אחרים. וכמו צבוע הניזון מנבלת החי, ניזון האוהב משאריות הקשר הגווע. היעדר הדופק אינו מונע מן הדם לבעור, מלהתסיס את הרועד שבנפש.

ואיזו רגישות לבדידות:

קוֹל עָניוֹ שֶׁל לֵב: / אִשָּׁה יחִידָה בּגַן צִבּוּר / מוֹחֵאת / כַּף / אַחַת

השיר נקרא "תשובה לקואן". קואן הוא אמירה או שאלה חידתית שהתשובה לה, בשונה מחידה, אינה אמורה לבוא מתוך השכל ואין לה משמעות אחת, כיוון שמטרתה היא לעורר באדם הארה רוחנית. השיר הזה הוא תשובה לקואן המפורסם של מורה הזן היפני הקואין אקקו "מהו הקול שמשמיעה מחיאת כף אחת". לשאלה הזו אין תשובה רציונלית, כיוון שכף יד אחת אינה יכולה להשמיע קול. זהו גם הטיעון העמוק ביותר של הבדידות: לנפש הבודדה, האחת ויחידה בלבדותה, אין אפשרות להשמיע קול.

שפע שמותירים החיים

אבל הקול של הנפש הזו היושבת בתוך גינה (גן ציבור ולא גינה ציבורית, כיוון שהאדם הבודד נתון תמיד בתוך ציבור כאשר הוא אינו לבדו, ומה יותר בודד מכך) הוא גם התשובה האפשרית המפורסמת לחידת הזן: יד אחת אינה יכולה להשמיע קול, אבל יד המכה על פניו של אדם שני כן תשמיע קול. זוהי היד המכה על נפשו של המשורר הרואה את האישה בבדידותה, באין נפש שתוכל לחלץ ממנה קול, וזהו הצליל הנשמע בנפש הקוראת את השיר. תור מגלה יכולת מרשימה לחלץ מתוך הבדידות, מתוך סיטואציה יומיומית כמעט חסרת פנים, את נקודת הקשב וההארה.

וזו הסיבה שהקריאה בספר על כל שבריו אינה מעוררת מצוקה אלא התבוננות של עומק. שהרי השבר אינו רק כאב, אלא אפשרות של צמיחה וחיים. דוגמה חזקה לכך מופיעה במחזור השירים החותם את הספר, המוקדש לדיוויד דמלין, "מורה וחבר אהוב", שנרצח עם עוד תשעה חיילים בוואדי חרמייה:

מִנהַג יִשׂרָאֵל / להַנִּיחַ אֶבֶן, וּבקִברךָ / אוּלַי אֶפשָׁר להֵפֶך / לָקַחַת אֶבֶן, מעַט עָפָר / מַזכֶּרֶת נוֹף אָהוּב

זהו מחזור יפהפה שיותר משהוא מתאר פרֵדה מחיים הוא מתאר את השפע שהם מותירים בקרב אלה שזכו לחיות עם המת בקרבם, בחייו ובמותו.

זהו ספר ביכורים לאורי צבי תור, המכנס עשור של כתיבה. בעולם ספרותי שבו משוררים להוטים לפרסם בגיל צעיר מאוד ביחס לשנות הקריאה והכתיבה שעברו, ומוציאים תחת ידם ספרי שירה עמוסים לעייפה, יש משהו צנוע ומרגש באמירה הזו. ושוב, אומץ: אומץ בשירי הספר, ואומץ בעצם ההוצאה של קובץ שירים דק – ארבעים ושישה עמודים בסך הכול. אבל הדקות הזו עומדת לספר לא רק כמידת האורך, אלא בעצם העומק והרגש שבו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ז שבט תשע"ה, 6.2.2015

פורסם ב-6 בפברואר 2015,ב-גיליון יתרו תשע"ה - 913, שירה. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: