האבא של הילדים האבודים | יוני שלמון

סרטו החדש של טים ברטון, העוסק בציירת של דמויות ילדים בעלות עיניים גדולות, הוא חשבון נפש אמנותי־אישי של האמן שהואשם במנייריזם ובשכפול עצמי

טים ברטון הוא במאי שידע עליות ומורדות רבות. את דרכו הוא התחיל כאנימטור בחברת “דיסני“, וכבר אז היה חריג בנוף המצויר. בעוד עולמו של דיסני גדוש נסיכות וכלבים מדברים, עולמו של טים ברטון מלא בילדים אפלים ומסתוריים, מעוותים וטרגיים. את העולם האפל הזה הוא תיעל למקומות יצירתיים שהצליחו לגעת בקהלים רחבים על אף אופיים המאיים. כך הוא ברא את באטמן הקולנועי הראשון (1989), שהפך אותו מבמאי מצליח לבמאי שובר־קופות, את ביטלג‘וס (1988) הרוח המשעשעת ודמויות רבות נוספות.

ברובם המכריע של סרטיו מתעסק ברטון בגרסאות שונות לסיפורה של הדמות הטרגית גדולת העיניים והתנגשותה עם אמריקה השבעה והבורגנית של הפרברים, שהגיע לזיקוק בסרטו "המספריים של אדוארד" (1990). בסרט זה נפרשה משנתו האמנותית והאידיאולוגית, דרך דמויות וסצנות בלתי נשכחות החושפות סיפור אהבה בין נערת פרברים זהובת שיער ואהובה החריג, מפלצת אנושית עם ידי מספריים ולב חם ורגיש.

עין אחת טראומטית ועין אחת רגילה בדמות מפוצלת אחת. מתוך "עיניים גדולות"  צילום: יח"צ

עין אחת טראומטית ועין אחת רגילה בדמות מפוצלת אחת. מתוך "עיניים גדולות"
צילום: יח"צ

אות קין

לעתים רחוקות מפנה ברטון גב לעולמות המוכרים לו ומתנסה בסיפורים פחות דמיוניים. כך במחזמר האימה "סוויניטוד" (2007), וגם בסרט "סיפורי דגים" (2003), שהילך בין העולמות – בין המציאות היומיומית לבין עולם הפנטסיה על יצוריו האפלים־קסומים. והנה מגיע סרט חדש, והוא נראה על פניו סרט לא ברטוני לחלוטין. במרכז העלילה, המבוססת על סיפור אמיתי, ישנה ציירת עם מניירה אמנותית חריגה (איימי אדמס): היא מציירת דמויות עם עיניים מאוד מאוד גדולות. יצירותיה, תודות לבעלה (כריסטוף וולץ) שמתחיל לחתום בשמו על הציורים, זוכות להצלחה רבה, עד העימות הבלתי נמנע בשאלה למי שייכות היצירות. איך זה קשור לטים ברטון?

ובכן, טים ברטון עצמו עשה את הקריירה שלו מציור ילדים עם עיניים גדולות. העיניים הגדולות הללו אינן רק אייקון עיצובי אופנתי, אף על פי שהן הפכו לסימן ההיכר שלו. פעמים רבות גם בסרטי האנימציה שלו וגם בסרטים המצולמים הוא מדגיש את עיני הדמויות, שאותן הוא מסמן כטרגיות, כשהוא מבליט אותן בקו מתאר שחור כמיטב הסגנון הגותי האופנתי. אבל העיניים האלו חורגות מסגנוניות; הן מבטאות אות קין של אותם ילדים חורגים לאלוהים.

בעולם של טים ברטון הדמויות האפלות לא חייבות להיות יצורי פנטזיה כמו אדוארד עם ידי המספריים שלו, אלא גם דמויות אנושיות רגילות שגדלות בבית בורגני חמים אך נשמתם היא נשמה של תוהו. כך היא אהובתו של אדוארד, כך הטבחית מ“סוויניטוד“ (ובעצם כל תפקיד שמגלמת אשתו של טים ברטון, הלנה בונהם קרטר) ודמויות נוספות. הדבר בולט עוד יותר כאשר דמות מסוימת עוברת טרנספורמציה טראומטית; דמות שלרגע היא רגילה ולרגע היא מעולם התוהו, כמו במקרה של הנער התמים ב“סוויניטוד“, שלאחר שנחשף לרציחות מזוויעות נולד מחדש עם עיניים מודגשות בשחור. או אותו ילד מספר שיריו של ברטון, שזכה לקבל בחוסר רגישות משווע בובת דב כשנה לאחר שעבר תקיפת דב גריזלי. אצל ברטון, עין אחת טראומטית ועין אחת רגילה בדמות מפוצלת אחת.

הטראומה של הנצרות

הטראומה אצל ברטון היא אף פעם לא רק אישית. ברטון יוצר דמויות עם איכויות מיתיות, אשר עולות מתוך חורבן אנושי, שחיתות, שנאת האחר, קיצוניות דתית ועוד. האירוע שממנו נולדת הדמות הטרגית מסמל כשל ערכי חברתי שמתנקז אל אותו אחר, שדווקא הוא יכול, על אף שונותו, להביא מזור לחוליי החברה שדחתה אותו.

הטראומה בסרטים מכילה גם רובד דתי. מעבר למוטיבים הגותיים־כנסייתיים והפסקול שמזכיר מקהלת כנסייה המאפיינים את סרטיו, ברטון רומז לכך שהארכיטיפ של הילד הדחוי והאפל הוא ישו. הדבר סותר כמובן את האיקונוגרפיה הנוצרית המקובלת, אבל ברטון יוצר לו מעין דמות מראה, מראה שחורה, ומתוך הניגוד עולה הדמיון. בחירות אמנותיות שונות מעלות סימנים מוכרים: דמות בודדה ועצובה שרוצה להביא טוב לעולם ואין איש מבין אותה, דחליל צלוב באמצע השדה הפותח מספר סרטים, סימני סטיגמטה בכפות הידיים של גיבור “סליפי הולו“ (1999) ועוד.

תמונת המראה הזו מאפשרת לברטון להפוך את הסיפור הנוצרי על פניו. הוא מפרק את החלוקה הנוקשה בין טוב לרע הקיימת בנצרות על ידי יצירת דמויות תמימות וטובות אך אפלות ומעוותות, כשדווקא החברה השמרנית היא התגלמות הרוע והצביעות. המאבק של דמויותיו הוא לזכות להכרה בשונותן ולהילחם בתיוג שלהן כרעות. על כך נאבקים ג‘ק סקלינגטון, אדוארד, הכלה המתה ועוד. המאבק נועד לכישלון, משום שהחברה הדתית הנוצרית רגילה לא רק לשפוט על סמך דיכוטומיה נוקשה, אלא גם להחביא את הרע תחת כסות הטוב. או כפי שאומר זאת איכבוד קריין ב“סליפי הולו“: “לרוע יש פנים רבות להתגלות בהן בעולם… והגרועה שבהן היא הצדיקות“.

עוד נקודה שהופכת על פניו את הסיפור הנוצרי היא שחלק מרכזי בטראומה של הדמויות נעוצה בדמות אב, בחסרונה, בכוחניותה או בהתנכרותה. ניתן לראות בכך מעין רמז לכשל העמוק שעליו מרמז ברטון ביחס לאתוס הנוצרי: בניגוד למיתוס “השילוש הקדוש“ שיוצר איחוד בין האב לבן, ברטון מתאר דמות של אב המנותק מהבן, וחוסר הקשר ביניהם מוביל לניכור.

תום ואפלה

ברטון מזהה בשונות ובדחייה החברתית של גיבוריו את הגורל הנורא והבלתי נמנע שנגזר מתוך המיתוס הנוצרי: הטוב לא מסוגל להופיע בעולם, כי בני האדם לא ראויים לו. הסוף ה“טוב“ בסרטיו מאופיין בתיקון חלקי בלבד, השומר על הפער בין התרבות הבורגנית והדמויות הטובות. דמויות כמו אדוארד או וילי וונקה לעולם לא יוכלו לגמרי להשתלב בחברה הבורגנית, וזו לעולם לא תוכל לקבל אותם כשווים. בהיפוך אירוני, ברטון, שהתחיל את דרכו בדיסני, מצא כאן את דרכו הפתלתלה להשתלב חזרה בעולם של דיסני, למרות היותם הפכים; גם דיסני האמין שבכל מבוגר קיים ילד, ואילו ברטון מסכים איתו ומוסיף: ילד עם טראומה בלתי ניתנת לריפוי מלא.

חוויית הילדות והתום של ברטון משולבת וכרוכה באופל. התום והאפלה שניהם עומדים בצד אחד של המתרס, מול הבורגנות והרוע שנמצאים בצד השני. טים ברטון מזמין אותנו לפגוש את הילדים הפגועים והפגומים שהם חלק מנשמתנו, הן הפרטית והן כחברה. החזרה של ברטון ל“דיסני“ הייתה אם כן חזרה ערכית, אבל גם התקיימה במציאות כאשר יצר עבורם את הסרטים “עליסה בארץ הפלאות“ (2010) ו“פרנקנוויני“ (2012).

לעיתים הטרגדיה העומדת בבסיס סרטיו של ברטון לא מוצאת מזור והדמות השונה שומרת על מרחק מהחברה על מנת להתקיים על פי ערכיה, אך לפעמים נמצאת נחמה בדמות חיבורים של עולמות שונים ואף סותרים, כמו שעולם “חג המולד“ מעניק שלג ושמחה לעולם “ליל כל הקדושים“ ב“הסיוט שלפני חג המולד“ (1993), ומכשפה מתחתנת עם אתאיסט רציונלי וקר ב“סליפי הולו“. היכולת לברוא חיבור חדש ומפתיע עוברת דרך שבירת התפיסה החברתית הקודמת. הדבר לא קל ודורש הקרבה ובחינה מחודשת של זהות הגיבור, אך יש בכוחה ליצור בריאה חדשה וממשית בעולם.

השכפול ואנדי וורהול

כאמור, על רקע סרטיו הקודמים של ברטון, סרטו החדש "עיניים גדולות" נראה מאוד לא אופייני לו: הסיפור מבוסס על סיפור אמיתי, אלמנטים פנטסטיים נעדרים ממנו לחלוטין, וגם העיסוק ברוע לובש פנים עדינות ואנושיות יותר, ולכן גם מורכבות יותר. הסרט עצמו, כמו יצירות האמנות שבהן הוא עוסק, אינו עשוי ברמה גבוהה. טים ברטון, ללא אנימציה וללא כסותו הפנטסטית והאפלה, נשאר מרוקן ממרבית כישוריו המרכזיים כיוצר והדבר ניכר בסרט. עם זאת, מבין השורות עולות שאלות שמקרינות על עולמו של ברטון והופכות את הסרט לחשבון נפש אמנותי־אישי.

הדמות הראשית, הציירת מרגרט קין, מתמודדת עם השאלה למה היא מציירת דמויות של ילדים עם עיניים גדולות. זו השאלה שגם טים ברטון עצמו נדרש לה שוב ושוב, שכן זהו המוטיב החוזר המרכזי ביצירתו. בזמן שפרשנים שונים מנסים לברר את המנגנון התת־מודע שמאחורי הדימוי הזה, דמותה של הציירת בסרט לא יודעת להסביר מה משמעות הדימוי ומאיפה הוא הגיע. לעומתה וולטר בעלה, שגם מציג את ציוריה בעולם כשלו ובכך גונב ממנה את יצירתה, מנסה לברר כל הזמן מהי משמעות היצירה, כדי שיוכל להתנסח באופן משכנע באמצעי התקשורת.

במהלך הסרט הוא מגבש תיאוריה, שהוא הולך ומאמין לה בעצמו, ולפיה הילדים המצוירים מייצגים את הטראומה של העולם המערבי אחרי מלחמת העולם השנייה, ומקורם בילדים היתומים שהוא טוען שפגש לאחר המלחמה. ברגע מזוקק אחד (ובהבלחה הפנטסטית היחידה בסרט) מסתובבת מרגרט במרכול כשכל האנשים סביבה נדמים לה כבעלי עיניים ענקיות ופעורות כמו בציוריה. ניתן לראות בכך גילוי שהילדים האבודים האלו אינם ילדי מלחמה, כפי שבעלה ראה זאת, אלא בעצם כולנו, גדולים כקטנים, חברה של ילדים עצובים קרועי עיניים. זו המציאות כפי שהיא משתקפת דרך עיניה של היוצרת.

אותו דין וחשבון של ברטון עם עצמו ממשיך גם כאשר במעין משפט שלמה מודרני צריך השופט להכריע מיהו הצייר האמיתי, מי ההורה של הילדים האבודים: וולטר קין או מרגרט קין. החתימה על הציורים "קין" הופכת לאות קין שמונעת ממרגרט להגן על כבודה ועל יצירותיה, ולמעשה מאיימת להפריד אותה מילדיה המצוירים לעולם. הנקודה המעניינת היא שברטון יצר עולם שבו מגוון של דמויות מייצגות צדדים שונים בפועלו שלו.

כמי שיצר אמנות מקורית ועיצב עולם ייחודי ואישי, ברטון הואשם לא פעם בסרטיו המאוחרים במנייריזם ובחיקוי עצמי עד כדי קיטש. הוא עשה סרטים רבים שהיוו צל חיוור לסרטיו הראשונים, והשתמשו במאפיינים החיצוניים שלהם מבלי לחדש דבר, יחד עם ירידת ערך אמנותי ניכרת. ברטון מודע לאלמנט השכפול שקיים ביצירתו ומתייחס אליו ב"עיניים גדולות", שם הוא מתאר את המהפכה של אמן הפופ־ארט אנדי וורהול, שביטל את ערך המקוריות ביצירה והעלה את ההעתק והשכפול התעשייתי לדרגת אמנות. הסרט נפתח בסצנה המציגה מכונת דפוס המדפיסה בזו אחר זו אמנות "מקורית" כאילו הייתה מוצר צריכה תעשייתי.

לבסוף, כאשר וולטר קין עומד על דוכן העדים הוא משחק תפקיד כפול הן כנאשם והן כעורך דינו, ובכך למעשה חושף את דו־הפרצופיות של ברטון עצמו: הוא על דוכן הנאשמים אבל הוא גם הסנגור. חוטא במנייריזם ובהעתקה ובה בעת מצדיק זאת בציטוט של אנדי וורהול, שלו מיוחסת האמירה: "אני חושב שעבודותיו של קין נהדרות. אם הן היו רעות אנשים לא היו אוהבים אותן כל־כך". נראה שזהו כתב ההגנה המרכזי של ברטון בבואו להעיד על יצירותיו שלו.

מקובל לומר שבתוך חלום כל דמות היא שיקוף של ה"אני", ו"עיניים גדולות" נראה כמעין חלום ברטוני. בחלום הזה ברטון עצמו משחק בכל התפקידים: הוא לא רק הורה חורג וסנגורו, אלא גם ההורה ה"אמיתי" שלוקח אחריות לילדיו וליצירותיו ורוצה לפצות על שנים של הזנחה וריחוק. כל שנותר לנו, הצופים־שופטים, הוא לדון ולפסוק מי ראוי להיות אבא לילדים האבודים.

עיניים גדולות

טים ברטון, 2014

יוני שלמון הוא ראש המחלקה לאנימציה במכללת מנשר, אנימטור, מאייר ובלוגר

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ז שבט תשע"ה, 6.2.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-6 בפברואר 2015,ב-גיליון יתרו תשע"ה - 913. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: