סיפור של הכרת הטוב | חגי משגב

בעוד מקורות מקראיים שונים מציגים את קריעת ים סוף כמלחמתו של אלוהים בים, התורה מתמקדת בסיפור הצלתם של ישראל. בין חסד לכוח בבניין האמונה

יש יותר מדרך אחת לספר סיפור. סיפור קריעת ים סוף שבמרכז פרשת "בשלח" חוזר ומוזכר פעמים רבות במקרא, וניתן לזהות באותם המקומות דברים שלא הוזכרו כלל כאן. דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, וסיפור שנראה כאילו הוא שלם במקומו – מקבל השלמות ופרטים חדשים ואף מהותיים בספרים אחרים. וכמו במקרים נוספים, לעתים יותר משחשוב מה המקרא מספר, חשוב מה שהוא איננו מספר.

עמידה לפני האלוהים

הבה ונראה למשל את סיפור הבריאה. בפרקי תהילים או בפרקי נבואה ניתן למצוא פרטים שאינם מופיעים כלל בבראשית. ביטויים כמו "עורי עורי זרוע ה', הלא את היא המחצבת רהב, מחוללת תנין" (ישעיהו נא), או "אתה דכִאת כחלל רהב" (תהילים פט), מזכירים כמין עימות נגד יצור בשם "רהב" בזמן הבריאה. ביטויים כמו "על הרים יעמדו מים, מן גערתך ינוסון, מן קול רעמך יחפזון" (תהילים קד) או "אתה פוררת בעזך ים" (תהילים עד) מזכירים שימת גבול לים בכוח, בגערה, כלומר עימות של אלוהים עם הים, כחלק ממעשה הבריאה.

בסיפורי עמים אחרים עניין זה הוא מרכזו של סיפור הבריאה. במסופוטמיה, חת ויוון, העולם שלנו נברא כתוצאת מעימות ומלחמת דמים בין אלים – אלי הבריאה גוברים על אלי הקדם האדירים, התהומות והמפלצות, וכתוצר לוואי נברא גם האדם. לפיכך התורה עצמה (שלא כמו ספר תהילים), בהתעלמה – במכוון ובמובלט! – ממסורות אלה, כמו גם ממקבילותיהן הישראליות הכשרות, הרי היא כאומרת: אכן יש פן של עוצמה וכוח במעשה הבריאה, אבל כאן, בתחילת התורה, אין אנו רוצים לשמוע אלא על ההרמוניה והחכמה שבבריאה. לימים אכן יתווכחו ביניהם איוב ורעיו בדיוק על הסוגיה הזו – האם העולם מבטא את חכמתו של אלוהים, כטענת אליפז ורעיו, או דווקא את עוצמתו ואף אלימותו, כטענת איוב. אבל מכל אלה אין רמז בסיפור הבריאה של ספר בראשית.

הווה אומר: חשוב להשלים את התמונה המקראית ממקורות חוץ, אולם חשוב לא פחות לשאול מדוע בחר המקרא לתת תמונה חסרה, ומה הקו שביקש להדגיש, מהו המסר שחשוב היה לו להעביר דרך הסלקציה הזו, שהייתה ברורה לקוראי המקרא בזמן כתיבתו הרבה יותר משהיא ברורה לנו, קוראיו לאחר אלפי שנים. וכך נבנה מפרטי סיפורי הבריאה הידועים בעולם בניין אחר לגמרי. האדם במרכזו. עמידתו לפני הא־ל היא נושא הסיפור. מעשי הא־ל אינם מעניינו, ואין הוא מתערב בהם. תורת ישראל תורת האדם היא, וכסיפור אין היא מספרת אלא את סיפורו של האדם, ולא של האלוהים.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

עימות עם הים

העם היוצא ממצרים הכיר את מסורות הבריאה שלו עצמו, ומן הסתם גם סיפורי בריאה אחרים בעולם. בסיפורים אלה היה הים רָשות לעצמה, בעל עוצמה אדירה, שהאלים מחויבים להילחם בו אם רצונם לשמר את שלטונם. וכאמור, אף המסורות הישראליות דיברו בלשון דומה. אמנם, בישראל לא היו סיפורי הניצחון על הים אלא דרך התבטאות מושאלת, שנועדה, כאמור, להמחיש את העוצמה שהופגנה בבריאה, אבל גם ביטויים ספרותיים דרכם להשפיע. ועל כן כשהגיעו בני ישראל אל הים הם לא ראו בו מה שאנו רואים היום, מכשול מים ותו לא, אלא מבחן של ממש ליכולתו של הא־ל החדש שזה עתה נגלה עליהם, וכמובן גם לכוחו של משה, האיש ההולך לפניהם ומטהו בידו. לפיכך מסתבר שהם ראו בקריעת הים ניצחון, כוח, עוצמה, ולא רק חסד א־לוהים על יוצאי מצרים. "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" לא מפני שהצילם, אלא מפני שהוכיח את כוחו.

ואכן, ביטויים רבים בפרקי תהילים, המעבדים את סיפור היציאה ממצרים, משתמשים בביטויי עימות והתגברות: "ראוך מים א־להים ראוך מים יחילו", בפרק עז, או "ויגער בים סוף ויחרב" בפרק קו, או "הים ראה וינוס" בפרק קיד. כשנאמר בשירת הים "וברוב גאונך תהרוס קמיך תשלח חרונך יאכלמו כקש", אנו מבינים את החרון כיוצא על המצרים; אבל כשהפסוק הבא יוצר הקבלה בין האויבים לבין הים, ואומר "וברוח אפיך נערמו מים נצבו כמו נד נוזלים", אין אנו יודעים אם אין "רוח אפיך" אלא המשך והשלמה ל"חרונך", ואין זה אלא הביטוי "חרון אפך" המפורק לשניים, בכל חלק כלפי אויב אחר, והאם אין כאן הד של עימות עם הים, כזכר לאותם ביטויי בריאה.

אולם סיפור היציאה, כפי שהוא לפנינו, ובסופו של דבר גם השירה, אינם משתמשים באלמנט זה, אלא לכל היותר ברמז קלוש. מטרת הסיפור כאן היא החסד וההצלה. לכן גם אין מקום לספר כאן על מרדם של ישראל על הים, כפי שיסופר בתהילים קו "וימרו על ים בים סוף", או על סירובם להשליך את אלילי מצרים, כפי שיספר יחזקאל בפרק כ. השאלה החשובה, ממש כמו במקרה סיפורי הבריאה שלא סופרו, היא מקומו של האדם בסיפור, לא תפקידו של אלוהים. מהי חווייתו הבסיסית של אדם העומד לפני אלוהיו – היראה או האהבה? על מה מתבססת האמונה, ומתוך איזה מצב נפשי היא באה: מהכרת הטוב או מההכנעה?

אכן, יש מקום לזה וגם לזה, אך דומה שבשני המקרים – הבריאה וקריעת הים – התורה מטה את הכף לטובת התחושה ההרמונית והכרת הטוב. ובכך היא קובעת כי תנאי מוקדם ליכולת להאמין אמונה שלמה היא היכולת לומר תודה.

ד"ר חגי משגב הוא חוקר ולומד מקרא וכתובות עתיקות, מלמד באוניברסיטה העברית ובמכללות הרצוג וגבעת וושינגטון. בעל הבלוג misgav.blogspot.com

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י' שבט תשע"ה, 30.1.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-30 בינואר 2015, ב-גיליון בשלח תשע"ה - 912 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: