מסע אל קצה הבדידות | יונתן דה שליט

האיש שעזב לפתע הכול מאחוריו, כדי לחפש משמעות וגאולה במרחבי הטבע הפראי, נגע בלבות רבים ושבר אותם. סיפורו, שהיה לסרט, עכשיו בעברית

974406עד קצה העולם

מסע אל החופש בלב השממה

ג'ון קראקאוור

מאנגלית: אמנון כץ

כנרת, זמורה־ביתן, 2014, 253 עמ'

 

בקיץ 1990, מייד לאחר שסיים בהצטיינות תואר ראשון באוניברסיטת אמורי היוקרתית באטלנטה, ניתק כריסטופר ג'ונסון מקנדלס את כל קשריו ונעלם. הוא אימץ שם בדוי, אלכסנדר סופרטראמפ, תרם לצדקה את כל חסכונותיו, נטש את מכוניתו, שרף את הכסף המזומן בארנקו ופתח בחיים חדשים. הוא נדד לאורכה ולרוחבה של ארצות הברית, חי כהומלס או כשכיר יום, מחפש במרחבי הטבע של אמריקה אחר קיום גולמי, טהור, אולי נשגב.

באפריל 1992 יצא בטרמפים לאזורי הפרא של אלסקה, וצעד ברגל לאזורים הנידחים מצפון להר מקינלי. הוא שרד, בודד לגמרי, במשך ארבעה חודשים, ובסוף מת מרעב. גופתו התגלתה על ידי ציידי איילים בתוך אוטובוס נטוש, כשבועיים לאחר שנפרד מהעולם. גופתו שקלה כשלושים קילו. משך כל תקופת נדודיו שארכו כשנתיים, ועד שגופתו זוהתה, לא ידעה משפחתו דבר על אודותיו, לא היה להוריו ולאחותו שמץ של מושג היכן הוא, מה מעשיו, והאם הוא בכלל חי או מת.

ג'ון קראקאוור, מטפס הרים נודע, סופר ועיתונאי, התבקש על ידי כתב העת "אאוטסייד" להכין כתבה רחבת היקף על אודות כריס מקנדלס, וזו התפרסמה בגיליון ינואר 1993. דמותו של מקנדלס הצעיר המשיכה להעסיק את קראקאוור, סופו הטרגי טרד את מנוחתו, והוא יצא למסע ארוך ומעמיק בעקבותיו. ספרו "עד קצה העולם" (Into the Wild) יצא לאור בארצות הברית ב־1996 ועובד על ידי שון פן לסרט מרתק ב־2007.

מקנדלס לא היה הראשון ולא היה היחיד שחיפש משמעות וגאולה בטבע הפראי והעצום של אמריקה. תולדותיה של יבשת זו רוויים בהרפתקנים, במשוררים, בפילוסופים ובנביאים בעיני עצמם שרצו לאבד עצמם בטבע האדיר, קרובים ככל שניתן לאלמנטים הבסיסיים ביותר של הקיום ורחוקים ככל האפשר מחברת בני אדם. הוא שאב השראה מהסופר ג‘ק לונדון ומההוגה הנרי דיוויד טורו. הוא חיקה את הסגפנות של הסופר הרוסי לב טולסטוי וניסה לאמץ את אמות המידה המוסריות והמחמירות שלהן הטיף (למרות שטולסטוי לא בהכרח עמד בהן בעצמו). הוא הלך שבי בעקבות רוחב היריעה שפרש בוריס פסטרנק.

מאחורי חזות הנווד המוזנח התגלה צעיר נעים, רהוט ומשכיל. כריסטופר ג'ונסון מקנדלס, מתוך הסרט "עד קצה העולם" צילום: יח"צ

מאחורי חזות הנווד המוזנח התגלה צעיר נעים, רהוט ומשכיל. כריסטופר ג'ונסון מקנדלס, מתוך הסרט "עד קצה העולם"
צילום: יח"צ

קשר אינטימי מאיים

לאורך מסלול נדודיו נגע מקנדלס בחייהם של אנשים אחרים. אולי הייתה זו אישיותו הכובשת, אולי הייתה זו גם ההפתעה הגלומה בכך שמאחורי חזות הנווד המרוד והמוזנח התגלה פתאום צעיר נעים, רהוט ומשכיל. כך למשל דיברה על אודותיו מארי וסטרברג, אמו של ויין וסטרברג, שהעסיק את מקנדלס בעבודות מזדמנות בעיירה קרתג' בדרום דקוטה:

"היה בו משהו מרתק … אלכס הרשים אותי כאדם בוגר בהרבה מעשרים וארבע שנותיו. כל דבר שאמרתי סיקרן אותו והוא רצה לרדת לסוף דעתי, דרש שאסביר למה אני חושבת כך או אחרת. הוא היה סקרן, צמא לידע… דיברנו שעות על ספרים. אין בקרתג' יותר מדי אנשים שמתעניינים בספרות. הוא דיבר ודיבר על מארק טוויין. אלוהים, כל כך נהניתי מהביקור שלו. לא רציתי שהלילה ייגמר" (עמ' 90).

בשולי המדבר של דרום קליפורניה פגש מקנדלס זקן הקרוי בספר בשם רון פרנץ. פרנץ חי בבדידות שנים רבות, לאחר ששכל את אשתו ובנו בתאונת דרכים נוראית בעוד הוא משרת במזרח הרחוק כחייל בצבא האמריקני. מקנדלס נכנס ללבו ופרנץ העתיר עליו תשומת לב ואהבה ואף רצה לאמצו כנכד שמעולם לא היה לו. מקנדלס יצר לכאורה קשר עמוק ואינטימי עמו, אך אחרי חודשים ספורים יצא מחייו ונעלם.

קראקאוור כותב כי "הבחור הצעיר ערער את חומות המגן שהזקן שקד לבנות סביבו. פרנץ התענג על השעות במחיצתו של מקנדלס, אבל ידידותם הנרקמת הזכירה לו גם עד כמה היה בודד. הנער חשף את הריקנות הפעורה בחייו של פרנץ, אף שעזר למלא אותה. כשמקנדלס עזב בפתאומיות, ממש כשם שהגיע, פרנץ המופתע מצא את עצמו פגוע עמוקות" (עמ' 76).

מקנדלס פגש בנדודיו בצפון קליפורניה גם זוג היפים מתבגרים, ג'אן ברס ובוב. הוא הילך קסם גם עליהם, שהה פרק זמן בחברתם ושלח להם גלויות מעת לעת, כפי ששלח גם למעסיקו וידידו בדרום דקוטה, ויין וסטרברג. אבל הקשר של מקנדלס עם כל אלה שנגיעתו פתחה את לבם בפניו היה בסופו של דבר קשר שטחי וארעי. המרחבים הגדולים של אלסקה משכו אותו כמו מגנט ענק, וללא היסוס הוא הותיר את אלה שאהבו אותו מאחור.

"מקנדלס היה מאושר. הוא שמח להיות בדרכו צפונה, וכן רווח לו שהשתחרר סוף־סוף מן האיום בדמות חברות וקשר אינטימי ומכל המטען הרגשי המבלבל הנלווה אליהם. הוא הצליח לשמור על קשר טוב עם ג'אן ברס ועם ויין וסטרברג, ועם זאת לרפרף באלגנטיות אל מחוץ לחייהם לפני שמישהו מהם ציפה ממנו להדדיות כלשהי" (עמ' 76).

תמימות מחרידה

קראקאוור מביא במסגרת כתיבתו על האודיסאה של מקנדלס את סיפורם של הרפתקנים אמריקנים אחרים. סיפורם מרתק לא פחות. הוא אפילו חוזר למאה החמישית לספירה, בספרו על נזירים אירים שהגיעו מארצם במסע ימי נועז לאי פאפוס הנמצא מול חופי איסלנד, אי סחוף רוחות שנחשולי האוקיאנוס האטלנטי חבטו בו ללא הרף. ארבע מאות שנים אחר כך, כאשר הגיעו ראשוני הנורבגים לאיסלנד, נעשה לנזירים האירים צפוף. הם עלו על סירותיהם והפליגו לגרנלנד, נסחפים מערבה על פני אוקיאנוס מוכה סערות, מונעים אל מעבר לגבולות העולם הידוע בכוח רעבונה של הרוח ותו לא, בכמיהה עזה, נשגבת מדמיונו של האדם המודרני.

"מי שקורא על אודות הנזירים הללו נמלא התפעמות מאומץ לבם, מהתום הגחמני שלהם ועוצמת תשוקתם לחיי אמת וטוהר. מי שקורא על אודות הנזירים הללו אינו יכול שלא לחשוב על אוורט רוס [הרפתן ורומנטיקן שנדד במרחבי אמריקה בתחילת המאה ה־20] ועל כריס מקנדלס" (עמ' 125).

קראקאוור מקדיש שני פרקים מהספר למסע נועז, כמעט התאבדותי, שערך הוא עצמו לאחת הפסגות הגבוהות והמסוכנות של אלסקה. כמו מקנדלס, גם לקראקאוור עצמו היו עניינים לא פתורים עם אביו (למרות שקראקאוור התמודד עם מקרה קיצוני בהרבה). תיאור הטיפוס על הר הקרח מרתק ומטלטל. להבדיל ממקנדלס, קראקאוור שרד. "העובדה שאני, להבדיל ממקנדלס, שרדתי את הרפתקת אלסקה שלי הייתה במידה רבה עניין של מזל; אם לא הייתי חוזר מכיפת הקרח סטיקין ב־1977, אנשים רבים היו אומרים עליי – כפי שעכשיו הם אומרים עליו – שהייתה לי משאלת מוות. עכשיו, שמונה עשרה שנים לאחר מעשה, ברור לי שסבלתי מהיבריס, ובוודאי מתמימות מחרידה, אך לא הייתי אובדני" (עמ' 193).

יומרני ואכזרי

אני חושב שקראקאוור טועה. הוא יצא למסעו כשיש לו ניסיון וידע רב בטיפוס הרים. הוא היה מצויד היטב. היה לו סיכוי סביר לצאת מהסכנה בשלום. כאשר צעד מקנדלס לתוך השממה של אלסקה סיכוייו היו קטנים בהרבה. הוא כנראה ידע זאת, שכן לפני שיצא צפונה שלח גלויות לחברים שאסף במהלך נדודיו וכתב להם שזו כנראה הפעם האחרונה שבה ישמעו ממנו.

יש משהו מקומם ומכעיס בדמותו של מקנדלס. אין הסבר או הצדקה לאכזריות הנוראית שבה נהג כלפי הוריו ואחותו. הוא היה מרוכז בעצמו, מלא ברגשי גדלות, יומרני, אולי אפילו קלישאתי. יחד עם זאת, מותו הנורא שובר את הלב.

הספר "עד קצה העולם" מרתק. הוא כתוב מתוך הזדהות, אך הוא מפוכח והגון. זו כתיבה דוקומנטרית במיטבה. קראקאוור נותן מעצמו, חושף את סיפורו שלו, אך לרגע הוא לא שם את עצמו במרכז. מעניין לקרוא בספר על ההקשר שבתוכו פעל מקנדלס, ההקשר הספרותי וההקשר ההיסטורי. אמריקה מלאה נוודים ומתבודדים המנסים למצוא תשובה ורוגע בטבע העצום, הפרוע ונורא ההוד של מערב היבשת, הרחק מחברה אנושית. מה שמפעים ופרדוקסלי הוא עד כמה למעשה לא היה מקנדלס לבד במסעו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י' שבט תשע"ה, 30.1.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-30 בינואר 2015, ב-ביוגרפיה, גיליון בשלח תשע"ה - 912 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: