מדברים על אלוהים | אלחנן ניר

השיח הבית מדרשי כאן בארץ שכח לייצר מתוכו שיח תיאולוגי ממשי. הגיעה העת לחבורות בוגרות המבקשות לשים את דרישת האלוהים במרכז עיסוקן

למדתי אז בישיבת "מרכז הרב" ובימי שישי בצהריים היה לי מנהג – ללכת לחנות הספרים שבשכונת בית הכרם הסמוכה, ולהרחיב מעט את השכלת הבחור ישיבה שלי. באחד מאותם ימי שישי ראיתי את הספר. למחבר קראו אברהם יצחק, וכמרכזניק די היה לי בעובדה זו כדי שידי תישלח, כמו מאליה, אל הספר החדש, צנום הדפים ודק הכריכה. שם הספר היה "בקשו פני, קראו בשמי" וכותרת המשנה שלו נשאה את ההצהרה: "אמונתו של מחפש" (עם עובד, 1997). ומשהו באניגמטיות של המילים בקשה וחיפוש – מילים די חדשות ומהפכניות בעולם הדתי שלי דאז – סירב להניח.

בין תפילה לציווי הדתי

המחבר, אברהם יצחק (ארתור) גרין, שיותר מכול מוכר כמחברה של הביוגרפיה המרתקת של ר' נחמן "בעל הייסורים" (עם עובד, 1981), מבקש תפילה בדור נטול מילים ושפה אישית ופנימית, והוא עושה זאת דרך הפסוקים, מדרשי חז"ל וראשוני החסידות. הוא שואל את שאלת היחס בין ה"קבע" ל"תחנונים" המוכרת מפנימיותו של כל מתפלל: "מהו היחס בין הצורך הרגשי להתפלל, לבטא את רחשי הלב מזה, ובין תביעותיה של הדת, שעדיין נראות כל כך מרחיקות לכת, מזה?", ולמעשה מבקש בהגותו כולה לענות על אותה שאלה; כיצד ניתן להתגבר על הנפרדות והפיצול המונחים בבסיס הנבראות, ולבוא ליחסים אינטימיים ומלאי אהבה בין הנברא לבורא.

כתלמיד רוחני של ר' שניאור זלמן מלאדי, ר' נחמן מברסלב ור' הלל צייטלין, וכתלמידו הממשי של ר' אברהם יהושע השל, הוא מבקש דיאלוג מלא חיות ותסיסה. לדידו, האין סופי פונה אל האדם, מבקש אותו, קורא לו "בקשו פני", והאדם, איש ישראל, נענה לקריאה זו ומשיב לו תשובה אישית וקולקטיבית כאחד: "'ואתה קדוש יושב תהילות ישראל' – שוכן בתוך תפילתנו" (בקשו פני, עמ' 19־18). החיפוש והפנייה האישית סובייקטיבית של האדם אל תוך לבו שלו, כמו גם השיח של האדם עם זולתו, מייצרים את התפילה ומאפשרים לפנות אל האלוהים, לראות אותו מבעד לכל המראות הפיזיים של החיים עצמם.

אבל גרין אינו נופל, כפי שהיה ניתן לצפות, בפח ה'רוחניקי' נטול המוּכנעות, ובמקביל לחיפוש האישי הוא מדבר על קבלת עול כבסיס לקדושה – "התביעה 'בטל רצונך מפני רצונו' היא תנאי לקבלת הברית, דהיינו הנכונות לשמש צינור לנוכחות האלוהית בעולם, כלי להשראת שכינתו" (עמ' 99).

באמצעות המגע עם העולם הוא מבקש לגעת עם האין סוף הסובב אותו. הוא קורא לחידוש האחריות של האדם לעולם הטבע שסביבו, לאדמה ולמאגרי המים המנוצלים שתחתיו ולאוויר ולשמים המזדהמים שמעליו. אך הוא אינו מסתפק בכך. כפועל יוצא מנוראות השואה הוא אף קורא לצמחונות כלל־עולמית, שתבוא דווקא מאיתנו, היהודים. וראוי להקשיב בכנות לקריאתו, גם אם לא בהכרח לקבל אותה:

במאה הזאת היינו אנו, היהודים, קרבנות של חורבן ורצח המונים שלא היה כמותו מעולם. היינו עדים לרמיסת כל חוקי המוסר האנושי ונהגו בנו כבצאן טבחה… אנו, שהריגה לשם שעשוע ותענוג תמיד נראתה לנו דוחה וזרה לרוחנו, ראוי לנו עכשיו להגיע מתוך חווייתנו העצמית לידי כך שנראה את נטילת נפשות בעלי־חיים לשם אכילה כדבר ששוב אין לקבלו… חיים נעשו דבר יקר בתקופה זו מכדי שנהיה מעורבים בשפיכות דמים, אפילו של בעלי־חיים, אם אפשר לנו להתקיים בלי זה. נציין שאין זו בחירה בסגפנות, אלא דווקא חיוב החיים (שם, עמ‘ 74).

אין די בסקירת עיקרי התיאולוגיה הגרינית מבלי לגעת בנקודת הבסיס שלה: אלוהים. הוא נוכח, וכלל לא נפקד, בכל הגותו. ורק כשקוראים את מורו, השל, את חברו ר' פינחס פלאי ועוד מורים יהודים שחיו בארצות הברית (וגם באנגליה, אם להזכיר, ובצדק, את הגותו של הרב יונתן זקס), אך היו מלאי אהבה לארץ וליושביה, שמים לב עד כמה הדבר אינו מוכר לנו כאן, יושבי בתי המדרשות שבארץ. אנחנו מתווכחים בלי סוף – ולא פעם עד כדי הבכה – על התנ“ך ועל גבולות הצניעות, על ההלכה ועל רלוונטיות התורה בזמן הזה, אבל לא פעם מתקיים בנו “אותי עזבו“; עזבנו את הדיבור עליו, ובעיקר – אליו. דוד המלך אולי אפילו היה קורא לנו בישירות: “שְׁכֵחֵי אֱ־לֹהִים“ (תהילים ט, יח).

דיאלוג מלא חיות ותסיסה. ר' אברהם יהושע השל, 1969  צילום: גטי אימג'ס

דיאלוג מלא חיות ותסיסה. ר' אברהם יהושע השל, 1969
צילום: גטי אימג'ס

בין ילדים לרומנטיקה

למה זה קרה לנו?

כי אנחנו חוששים, ולא בלי צדק, לדבר עליו. אנחנו חשדנים כלפי הדיבור הזה, שנראה לנו כניו אייג'י ופלואידי, כמגשים ואלילי וכחסר קבלת עול ונכנעוּת. ואנחנו מחשבים שהדיבור הזה לא פעם חסר כיסוי ויוצר זיקות מהירות מדי למאמינים מדתות אחרות, ליהודים לא הלכתיים, ואילו אנחנו מעדיפים לדבר על ההלכה; על המרחב שעליו אנו אומרים "לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי". ואם לדמות את הדברים למערכת זוגית, אנחנו מעדיפים לדבר על הילדים ועל איך נסגור את החודש, אבל קצת חוששים ונבוכים מלהיזכר ברומנטיקה, באהבת כלולותינו ולכתנו במדבר. אבל בזוגיות, כשזוג שוכח את עצמו הוא עולה על מסלול של שכחה מסוכנת, וכנראה שגם אנחנו – יושבי בתי המדרשות כאן – נמצאים במסלול מעין זה.

ואולי דווקא בארצות הברית, שם יהודים אינם חיים בתודעת מלחמה מתמדת, מתאפשר העיסוק בדבר עצמו, ביחסים האישיים שלנו עם עצמנו, עם הקב"ה. לכן, על אף שאני מאתר בדבקות בהלכה לכל פרטותיה הנצברים משך כל הדורות דרך מרכזית אל הקדושה ("אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ – בְּמִצְוֹתָיו": בעצם ההיענות למצוות ועשייתן מונחת קדושה), ואת החיים כאן בארץ כמבוא קריטי לקיום היהודי; ועל אף שאני מעדיף יותר טרנסצנדנטיות על פני ריבוי האימננציה שלו – יש נקודה שגרין מבעיר בי, ואין כיום כמעט תיאולוגים שעוסקים בה – הוא דורש אלוהים. והוא גם כותב על כך בצורה אישית וחשופה, רהוטה וכנה. וללא בושה וללא הנח.

תורת הלב והמחשבה

המפגש עם כתביו של גרין, ולא פחות מכך המפגש האישי שלי עם גרין האדם בביקורו האחרון והחורפי בירושלים, עורר אותי להבנה ולמחשבה עד כמה נדרשת כאן תיאולוגיה עכשווית. פתע שבתי לפסקאות ידועות מכתבי הראי"ה קוק וכעת הן רעמו באוזניי בקול חדש ואחר:

כל חכמי ישראל פנו רק אל הדיוק המעשי, והשכל כולו מכל רועי האומה לא מצא שום עניין אחר כי אם פסקים או שעשוע של דרשות ופלפולים, והנשמה בגבהה העליון יושבת היא ושוממה. כשל כוח הסבל, הכבלים מעיקים, ואין יכולת לעצור עוד. הנשמה מוכרחת להתפרץ אל המרחב (קבצים מכתב יד קדשו, ב, פנקס ה', 21, עמ' קנ).

אנחנו חייבים להתחיל ללכת בדרך. לקבוע מסכת בהרחבה לכל המקצוע הגדול של תורת הלב והמחשבה, לכל הלכות הדעות שבתורה (אגרות הראי"ה, א, עמ' ס).

כי אין די בפרשנות אין סופית לקיים זה מכבר, בחינת "לקוטי בתר לקוטי", ולנפש גם אין די רק במציאת פתרונות הלכתיים לשאלות הלכתיות חדשות. נדרשת שפה דתית חדשה, כזו שתבקש לתת מענה לנזילות הזהותית העכשוויות, שתשכיל לשלב בין המעשיות היהודית לבין התחדשות התוכן הפנימי של הנפש ושל הגרעין המיסטי העז שבה.

כי סיטואציית החיים שלנו שונה מהשלמות המוניסטית המצטיירת לנו מהחיים היהודיים בדורות עברו. נולדנו אחרי המלחמה, אחרי אושוויץ ובירקנאו, והצל שלהם מסרב להניח לנו. צמחנו והתבגרנו עם הטכנולוגיה ההולכת ומשתלטת על חיי היום־יום וחיינו מאופיינים בתודעה נטולת הרמוניה ההולכת ומתפצלת. לא עוד יציבות נפשית, הומוגניות זהותית ומטא־נרטיב דתי מוסכם המספר את הסיפור של כולנו ומעניק מענה ופשר לקיום, אלא ריבוי והטרוגניות פנימית, תנועה על פני רצף של זהויות; עולם שלם של תהליכי ביניים ותנועות אמצע המשתברות בנו, נעדרות כל הסכמה על נקודות ההתחלה, האמצע והסוף.

ובא מועד למענה, לחבורות אנשים בוגרים שעמדו על דעתם, שיבקשו לפתח מענה פנימי ואחראי לאתגרים האדירים עומדים כיום בפני איש ישראל המבקש להאמין. אתגרים המתחילים בקדושה ממשית בעולם טכנולוגי ודיגיטלי ובדיבור כן – אישי וקהילתי – עם אלוהים בעולם מלא זרות וניכור, עוברים במורכבות העולם הזוגי העכשווי, בנטיות מיניות שונות המבקשות הכרה וביחס שבין ישראל לעמים, ומגיעים לאחריותנו לעולם ההולך ומאבד את עצמו לדעת לא פעם דווקא בשל אמונה, לדאגה לסביבה הטבעית שבה אנו חיים ולהתאמה המורכבת והמדודה שבין עולם המסורת לדורותיו לעולם הממשי שלנו.

כך יצמחו לנו – יש לקוות – לא רק מחנכים טובים ורבני קהילות ראויים אלא מורים רוחניים של ממש.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י' שבט תשע"ה, 30.1.2015

פורסמה ב-30 בינואר 2015, ב-גיליון בשלח תשע"ה - 912 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. ב"ה
    חיליק אברג'ל במדורו פרשת דרכים
    —————————————
    חיליק טוען שיציאת מצרים הייתה בתקופת רעמסס השני.
    אני טוען שהיא הייתה בתחילת מלכותו של אמנחתפ השני.
    והנה החשבון ההיסטורי: שלמה המלך התחיל לבנות את בית המקדש בירושלים 480
    שנים לאחר צאת עם ישראל מארץ מצרים, בשנה הרביעית למלכותו. שלמה מלך 40 שנה.
    שישק מלך מצרים עלה על ירושלים בשנה החמישית למלכות רחבעם בן שלמה.
    לפי הפרש השנים בין מסע שישק למלך שמלך במצרים בתקופת יציאת מצרים, ורשימות
    תאריכי ההכתרה של פרעוני מצרים, יוצא שיציאת מצרים הייתה בתחילת תקופת מלכותו
    של אמנחתפ השני , בערך כמאה שנים לפני תקופת רעמסס השני.
    ויש לי ראייה לדבר ממגילת אסתר :
    אחשורוש שואל "מי הוא זה ואי זה הוא ?" (שים לב לכפילות) ואסתר עונה "המן הרע הזה".
    היא אומרת "הזה" סימן שהיה המן אחר שניסה להשמיד אותנו. אחשורוש מעלעל בספר דברי
    הימים למלכי מצרים ושואל מי הוא זה ? האם זה פרעה אמנחתפ הראשון (בקיצור המן) שחי
    בזמן גזירת : כל הבן היאורה תשליכוהו? (או אולי) " איזה הוא" – בדיוק 80 שנה אחר כך מלך
    אמנחתפ השני (בקיצור המן) פרעה של יצאת מצרים.

  1. פינגבק: תגובות לגליונות קודמים – 914 | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להגיב על הלל הלפרין לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: