זיכרון לשד הנאצי | יוסף לאראס

אירופה נוהגת בחוסר אומץ כאשר היא מפקירה את היהודים ואת מדינת ישראל מפחד המוסלמים. שלום עם האסלאם לא יהיה, כל עוד הוא לא יאמץ את ערכי השוויון והחופש הגלומים בתנ"ך

זאת הפעם הראשונה מימי אדולף היטלר שר"י, שבה בתי כנסת בצרפת נסגרו בשבת. ולמרות זאת, מה שזעזע את האירופים היה אך ורק הפיגוע בעיתון "שרלי הבדו". הפיגועים הרבים והממושכים שבוצעו בשנים האחרונות נגד יהודים בודדים ונגד קהילות יהודיות בכל אירופה הסעירו אחדים, אך עבור כמעט כולם היה מדובר "בסך הכול" ביהודים. באותה מידה, לא הייתה כל מבוכה או דאגה כתוצאה מהעובדה שמזה שנים, בצדק, היהודים הצרפתים נוטשים את צרפת "החילונית". וכך קורה גם במדינות אירופיות אחרות.

אינטלקטואלים ופוליטיקאים רבים טוענים שהבעיה איננה האסלאם אלא הטרור. למרבה הצער, זאת רק חצי אמת, ועל כן זהו שקר. הדבר דומה לאמירה שהנצרות היא לא אנטישמיות או שנאה כלפי היהדות. בוודאי שזה נכון. אך יחד עם זאת, אין להכחיש כי האנטישמיות והשנאה כלפי היהדות היו אופייניות לנצרות (ולא רק לה). האלימות, הקנאות, ההכנעה הדתית והטרור אינם ביטוי של כל האסלאם, אבל הם בעיה דתית שבצורה כזו או אחרת קשורה לאסלאם. בנקודה הזאת, הביקורת העצמית של האסלאם (יחד עם הביקורת החילונית החיצונית) לוקה בחסר.

ביקורת עצמית לוקה בחסר. אישה מוסלמית באתר ההנצחה ליד משרדי שרלי הבדו בפריז צילום: אי.פי.אי

ביקורת עצמית לוקה בחסר. אישה מוסלמית באתר ההנצחה ליד משרדי שרלי הבדו בפריז
צילום: אי.פי.אי

שאלות שלא נשאלו

הדתות (אף על פי שאני משוכנע – ואיתי רוזנצוויג, בובר, השל, בונהופר, ברט, רצינגר ומרטיני – שהיהדות והנצרות הן בראש ובראשונה אמונות ולא רק דתות) עלולות לגרום למלחמות ולמעשי אלימות ולהכיל בתוך תורותיהן כוחות הרסניים. אין זה נכון שהכלכלה היא המקור הבלעדי למעשים ברבריים ולמלחמות: גם לדתות ובאותה מידה לאתאיזם ולסוג מסוים של נאורות יש מומחיות רבה בנושא. במקרה של הנצרות הקשיים נבעו לעתים קרובות מבעיות בפרשנות הטקסט, אך הקושי עם האסלאם מקנן – לפחות באופן חלקי – בתוך הטקסט המקודש עצמו.

נוצרים ויהודים, על פי הקוראן, נוכחים בארצות האסלאם כד'ימי – בני חסות, אוכלוסיות נסבלות, שהינן מקובלות כל עוד הן נשארות כפופות ומשלמות את המיסים המוטלים עליהן. תפיסה מעין זו מחייבת אותנו כיום להפנות מספר שאלות – הן במישור הפוליטי והמשפטי והן במישור הבין־דתי – אל התיאולוגים האסלאמיים בעלי הסמכות הגדולה ביותר במדינות ערביות ואירופיות.

השאלה הראשונה היא: האם אפשרי עבור האסלאם – מתוך כיבוד הקוראן ומכוח צורך דתי אינטימי של המוסלמים האדוקים ולא רק בגלל הדרישה שמופנית אליהם מכיוון ממשלות מערביות או מיהודים ונוצרים – לבסס מבחינה תאולוגית את המושג אזרחות פוליטית במקום אזרחות דתית? ואם כן, כיצד אפשר להפיץ את הפרשנות הזאת ולהשריש אותה היום בקרב הקהילות המוסלמיות? לאחר השאלה הזאת, בהכרח ובאופן ברור, צריך להעלות את דרישת ה"הדדיות" ביישום המלא של חופש העיתונות וחופש הדת במדינות האסלאמיות. הדרישה העקרונית הזאת – בגלל בורות, פחדנות וחוסר כישרון – מעולם לא הוצגה באופן רציני על ידי הפוליטיקאים האירופים, שנושאים באחריות עצומה לדם שנשפך עד כה.

יש עוד שאלה, השזורה בראשונה. בעיני האסלאם, היהודים שיבשו את ההתגלות האלוהית בעוד הנוצרים – בנוסף לאמונתם המוטעית, יחד עם היהודים – נוהגים בפולחן שממנו נודף ריח של עבודת אלילים. האם זה אפשרי עבור האסלאם להעריך בחיוב, בתוך פרספקטיבה תיאולוגית, יהודים ונוצרים, בהתחשב בקשיים שהועלו כתוצאה מקביעות הקוראן שהוזכרה לעיל? השאלה היסודית הזאת פשוט לא נשאלת, אפילו על ידי הרשויות הדתיות הנוצריות והיהודיות – וזאת בגלל הבנה שגויה של הדיאלוג והכבוד, וכמו כן בגלל נטייה רשלנית ומתפשטת לטוב לב מדומה וצבוע.

ברור שאם התשובות תהיינה בעיקר שליליות, כולנו נעמוד מול בעיה אדירה.

שכחת השואה

קיים פיתוי שעלול לקרום עור וגידים ברמות שונות, הן בקרב הנצרות והן בפוליטיקה האירופית, לנטוש את היהודים ואת מדינת ישראל כדי להקל על השגתו של שלום, תרבותי ודתי, עם האסלאם הפוליטי. אך מדובר באסטרטגיה כושלת שכבר נוסתה בעבר על ידי הערבים הנוצרים בהצטרפותם לפאן־ערביות ולאנטי־ציונות. התוצאות ידועות היטב: אחרי שכמעט כל המדינות האסלאמיות נפטרו מהיהודים, הן התפנו להתרכז באלימות ובמעשי טבח במיעוטים הנוצריים. זה סיפור שחוזר על עצמו. הוא התחיל ברצח העם הארמני (לפני מאה שנה), המשיך עם הנוצרים הקופטים במצרים ועם הנוצרים האתיופים והניגרים, ועד למוסול ולמעשי טבח המתרחשים ממש בימים אלה בארצות שונות בעולם שבהן האסלאם שולט.

ידיהם של מדינות רבות באירופה ושל נוצרים רבים במערב מגואלות בדמם של נוצרים במזרח. הם היו מוכנים להקריב אותם על מזבח הפציפיזם, האופורטוניזם הפוליטי, ההבנה השגויה של מושג הסובלנות; הם הונחו על ידי התרבות המאפיינת חוגים אינטלקטואליים ובורגניים המאמצים עמדות שמאלניות מתוך אופנה ויפי נפש. אל מול השתיקות, שנמשכו לעתים עשרות שנים, אין פוליטיקאי שהוא חף מפשע או רשויות דתיות שמצפונן נקי.

הפיתוי לנטוש את היהודים ואת ישראל כבר קיים. מקרי החרם האירופי החוזרים והנשנים נגד מדינת ישראל, הן במישור הכלכלי והן בקרב האוניברסיטאות, מעידים על כך. נטישת היהודים בולטת בשתיקה של אירופה לנוכח הנהרגים היהודים ביבשת.

למרבה הצער, גם יום הזיכרון לשואה איבד הרבה ממשמעותו. הוא אולף באמצעות תפילות ציבוריות והורדם בעזרת טקסים בפרלמנט ובבית הנשיא. רצוי היה שהדרגים הבכירים של המדינה ילכו מדי שנה לקיים את ההזכרות בפוסולי, בבולצאנו, בסן סבא או במה שהיה הגטו של רומא, שהיה עד לתפיסת היהודים על ידי הנאצי־פשיסטים – וזאת כדי שיובהר שזאת מציאות אפשרית, מציאות שעלולה לחזור על עצמה, ושהתרחשה באיטליה באישור, בשיתוף פעולה, בהסכמה ובשתיקה של איטלקים רבים, רבים מדי. יום הזיכרון, כפי שאורגן לאחרונה, נראה כנוגע למשהו רחוק בזמן, שהתרחש אך ורק אי שם בגרמניה או בפולין. זה אירוע לא משכנע, לא מובן וחסר כל כוח דינמי שיעזור להבין את ההווה ולהשפיע עליו באופן משמעותי.

הפחדנות וההכחשה האירופית אל מול בעיות ההווה וחוסר היכולת להתמודד מבחינה פוליטית ותרבותית מול הסכנות הקשורות לאסלאם הפוליטי השאירו למעשה את הפתרון בידי גזענים ושונאי זרים, והטילו צל כבד המעלה אצל היהודים את הזיכרון של השד הנאצי ושל הרדיפות שבוצעו. חוסר היכולת להבין את מדינת ישראל בא לידי ביטוי בסופו של דבר בעובדה שחוגים פוליטיים ותרבותיים אירופיים מסוימים אוהבים יהודים רק בתור קרבנות שמזילים עליהם דמעה ומזכירים בטקסים, ולא כאנשים חיים שאיתם מדברים ומתעמתים. והיום, היהודים מיוצגים בראש ובראשונה על ידי ישראל. האבל על המתים גורם הרגשה אצילית ודמוקרטית; ניהול דיאלוג עם היהודים הוא סימן של ליברליות וקוסמופוליטיות; אך לגבי מדינת ישראל, במקרה הטוב, הקו המנחה מבוסס על “כן, אבל…!“. וכך, למרות שדווקא ישראל היא מקום המקלט לאלה הבורחים מאירופה, היא נחשבת היום על ידי יהודים רבים כמקום לא בטוח.

הרב פרופ' יוסף לאראס הינו "ילד שואה" שבאורח פלא ניצל הודות לגבורת אימו שבסופו של דבר נשלחה למחנה רוונסברוך ושם נהרגה. למד אצל גדולי הרבנים האיטלקים, אצל הרב יהודה אשכנזי - מניטו ועמד בקשרי ידידות עם הרבנים יוסף מָשָאש ויוסף קפאח, וכן עם הפרופסורים נחמה לייבוביץ', נתן רוטנשטרייך, הוגו ברגמן ומאיר בניהו. שימש כרב ראשי באנקונה, בליוורנו ובמילאנו במשך 25 שנים, ושימש כיושב ראש מועצת הרבנים האיטלקיים לאורך עשרות שנים. לאחרונה משמש כיו"ר בית הדין הרבני של מרכז וצפון איטליה. צילום: גטי אימאג'

הרב פרופ' יוסף לאראס הינו "ילד שואה" שבאורח פלא ניצל הודות לגבורת אימו שבסופו של דבר נשלחה למחנה רוונסברוך ושם נהרגה. למד אצל גדולי הרבנים האיטלקים, אצל הרב יהודה אשכנזי – מניטו ועמד בקשרי ידידות עם הרבנים יוסף מָשָאש ויוסף קפאח, וכן עם הפרופסורים נחמה לייבוביץ', נתן רוטנשטרייך, הוגו ברגמן ומאיר בניהו. שימש כרב ראשי באנקונה, בליוורנו ובמילאנו במשך 25 שנים, ושימש כיושב ראש מועצת הרבנים האיטלקיים לאורך עשרות שנים. לאחרונה משמש כיו"ר בית הדין הרבני של מרכז וצפון איטליה.
צילום: גטי אימאג'

לשוב אל התנ"ך

התרבות והפוליטיקה המערביות נודפות בורות, שטחיות, חוסר כישרון וחובבנות, וכל זה גורם לכך שהאנשים לא מבינים את ההתרחשויות ואפילו אינם מסוגלים לתת להן שם. בני דורי זוכרים בצער את התקופה המפחידה שבין שתי מלחמות העולם: זאת הייתה מעין קריסה מערכתית. המשבר שאנו חווים היום – ושבו נמשיך לחיות זמן ממושך – איננו רק כלכלי ודמוגרפי: מדובר במשבר תרבותי וערכי, הקשור למשבר שקיים בנצרות ובמובן מסוים לבורות בהכרת התנ“ך, שהוא אבן היסוד של תרבותנו ממספר רב של נקודות מבט: תכנון ערים, אמנות, מוסיקה, ספרות, פילוסופיה, משפט, פוליטיקה ודת.

הכרסום בהכרת התנ“ך, לא כ“תרומה להכרתו של טקסט עתיק“ אלא כ“כוח מייצר ומחדש“, הוא אחת העובדות המטרידות והדרמטיות ביותר לעתידנו, הן הדתי והן התרבותי, בצורותיו השונות, כמו גם במישור הכלכלי והפוליטי.

בטעות מאמינים שזכויות האדם האוניברסליות – אותן זכויות שבדרכים כה קשות, בסבל כה גדול ובמחיר של מיליוני מתים הצלחנו להשיג לפחות באופן חלקי – נובעות רק מהמשפט היווני והרומי. אבל אין זה נכון. בתפיסתנו היום, על הזכויות להיות תקפות תמיד ועבור כולם; וזה מה שהופך אותן, במידה מסוימת, לאוניברסליות. אך ביוון זה לא היה קיים. ביוון היה “שווה“, דהיינו בעל זכויות, רק מי שהיה גבר, חופשי, יווני, מבוגר ופטור מהצורך לעבוד לפרנסתו, דבר שלא נחשב באותה חברה להולם.

התנ“ך העברי והתורה הם אלה שחוללו מהפכה. התנ“ך העברי הוא זה שהכניס לתרבות האנושית את מושג החופש כ־דנ“א הנמצא ביסוד האדם והבריאה, כגורם המשקף את הבורא. התנ“ך העברי הוא זה שטוען שהעבודה הופכת את האדם דומה לאלוהים ביצירתו. וזה שוב התנ“ך העברי שבאמצעות המהפכה האדירה של השבת מציב גבול לעבודה: בלי השבת העבודה מהווה עלבון לבורא, ומנוחת השבת תורמת להשוואת האדם לאלוהים, לא פחות מהעבודה במהלך השבוע.

עם השבת הומצאו “הזכויות האוניברסליות האנושיות“, שכללו בתוכן גברים, נשים, זרים, עבדים, ואפילו בעלי חיים. רעיון ה“רווחה“ נוסד עם השבת ועם מצוות התורה המדברות על העזרה לעניים ועל סולידריות בונה למנודים בחברה.

לא מעט אינטלקטואלים, ובתוכם הוגי דעות רבים מאמינים – גם יהודים וגם נוצרים – סברו בטעות שהערכים וההישגים האלה, הנמצאים היום תחת מתקפה, הם בגדר מובן מאליו ואינם תוצאות של היסטוריה מדויקת. צדק הקרדינל מרטיני כשאמר שהתנ“ך הינו ספר העתיד של אירופה ושל המערב – אבל קולו לא נשמע. צדק בנדיקטוס ה־16 בהרצאה המפורסמת ברטיסבון – אבל הוא היה קרבן לגינוי תקשורתי ותרבותי. והלא התנ“ך נכתב על ידי יהודים, למען יהודים, בשפה העברית – והודות לו היהדות שורדת עד היום. וזה נכון גם, כך אני מאמין, לגבי הנצרות.

החזרתו של התנ“ך ליסוד התרבות והאתיקה הנה מחויבות דתית הניתנת למימוש, במיוחד בשנים אלו של משבר, של אלימות אכזרית ושל בינוניות גדולה. משימה זו צריכה להיות משותפת הן ליהודים והן לנוצרים. ואולם, הדיאלוג בין יהודים לנוצרים לא יוכל להיות פורה ואף לא אמיתי ללא התייחסות חיובית כלפי עצם קיומה של מדינת ישראל, כפי שאמר בצדק הפילוסוף היהודי אמיל פקנהיים.

לפיכך, אני קורא לכל האנשים המודעים והאחראים – יהודים, נוצרים, מוסלמים, וכמו כן מנהיגים מדתות אחרות – להתכנס בתפילה ולבקש מהא־ל עבור כל אחד ואחד מאיתנו את הכוח לפעול למען הכבוד לזולת ולמען השלום. אמנם השלום קשה מאוד להשגה ולמימוש, אך דווקא משום כך אנו חייבים לרדוף ולשאוף אליו, בהתמדה ובנחישות.

מאיטלקית: פרופ' דוד מ. קאסוטו

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י' שבט תשע"ה, 30.1.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-30 בינואר 2015, ב-גיליון בשלח תשע"ה - 912 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. הבעיה יותר מורכבת מכפי שהוצגה במאמר מלומד זה, כי יש לומר בקול שהאיסלם מושתת על טרור!
    כוונתי לעובדה שבקוראן כתוב שכל מי שאינו מאמין בנביא מוחמד ובאחרית הימים דינו באחרית הימים אש הגיהינום , כלומר ההפחדה שבשפות אירופיות מתורגמת לטרור, היא גורם מרכזי באיסלם.
    אכן לצדיקים המוסלמים ולשהידים מזומנות גם תענוגות גן העדן, שאין מן הראוי כאן לפרטם.
    למיטב ידיעתי בתנ"ך ובברית החדשה אין איומים ופיתויים וולגריים כמו שיש באיסלאם.
    למען הגילוי הנאות:
    אני מוגדר כ"שמאלן יפה נפש"…

    • בס"ד י"ד בשבט ע"ה

      לעזי – שלום רב,

      מאידך, למרות הרטוריקה המפארת את הג'יהאד – ההיסטוריה המוסלמית משופעת במלחמות הרבה פחות מאשר אירופה הנוצרית. אף היחס של האיסלאם לדתות המונותאיסטיות היה יחס של סובלנות יחסית, לעומת 'דת האהבה והחסד' שלא סבלה דת אחרת תחת שלטונה, מלבד היהודים שהושארו, מחמת 'פסקו' של אוגוסטינוס, שיש להשאירם בחיים כדי שבשפלותם יעידו על אמיתות הנצרות, וכדי שישמשו 'עבדי אוצר המלך'. יש כיום הוגי דעות דתיים מוסלמיים, כדוגמת האימאם האיטלקי (בן ארצו של הרב לאראס) עבד-אל-האדי פאלאצ'י – המטיפים לנהוג בדרכי שלום, ומוצאים לכך מקורות במורשת האיסלאם. ירבו כמותם בישמעאל!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • ראה גם במאמר 'פשוט מוסלמית', באתר זה, על השייח'ה חלימה קראוזן.

להגיב על השלמה לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: