הקשבה והוצאה להורג | חן מרקס

המחזמר "העיר הזאת" של תיאטרון האינקובטור דומה יותר לאופרת רוק ומצליח ליצור אירוע אנרכיסטי, חי ובועט. בשתי מילים: לכו לראות 

הפעם הראשונה שבה ראיתי את "העיר הזאת" עברה עליי תוך כדי התקף קנאה, שעיקרו: איך יכול להיות שאנשים כל כך צעירים כתבו טקסט כל כך חד, מושחז וחכם. "העיר הזאת" היא יצירה קולקטיבית, ישראלית, במובן העמוק ביותר, וזאת למרות שהיא מספרת סיפור אמריקני נוסחתי (ג'ו הבלש הפרטי האדיש והלא שגרתי; עוזרו ג'ק, שמגלם את קול ההיגיון; מפקח המשטרה מק'מרפי, משבית השמחות; שרה בנט הבלונדינית, שאחותה נרצחה; ומנשה, הארכי נבל חסר הפנים).

אם זהו מבנה העלילה (הבנאלי – יש לומר), הרי שהחידוש והגאונות של "העיר הזאת" נובע מהתוכן, מהטקסט. לכאורה, ההצגה עצמה בנויה על דמותו של ג'ו (הבלש) שנמצא פיזית על הבמה לאורך רוב ההצגה – והסיפור נמסר, כמעט בלעדית, דרך התודעה שלו ([הבלש:] "העולם שלי סובב סביבי רבותיי, ואם מישהו לא נחמד – הוא לא נחמד אליי"). כאמור, לכאורה ההצגה מתארת את עולמו של הבלש, אבל בפועל עולמו של הבלש סובב סביב המילים. הטקסט הוא הגיבור הראשי של "העיר הזאת", הוא מרכיב את העולם שעל הבמה, ומפרק אותו באותה קלות. השחקנים הם לא יותר מכלי בידיו של הטקסט, הם מונעים על ידו. בשלבים מסוימים הם הופכים להיות בובות שהטקסט מרקיד, כמעט בניגוד לרצונם.

כלי הנגינה מורכבים מפח זבל, דרבוקה, תוף מרים, מצילה אחת ושייקר ביצה. מתוך "העיר הזאת" צילום: תיאטרון האינקובטור

כלי הנגינה מורכבים מפח זבל, דרבוקה, תוף מרים, מצילה אחת ושייקר ביצה. מתוך "העיר הזאת"
צילום: תיאטרון האינקובטור

מציאות שמעולם לא הייתה

"העיר הזאת" של תיאטרון האינקובטור הירושלמי מכריזה על עצמה כמחזמר – וחבל שכך, שכן ההגדרה "אופרת רוק" הייתה הולמת אותה יותר. השירים שמשובצים בה נעים בין ג'אז ורוק, כשבכל השירים משובצים קטעי היפ־הופ שיוצרים מעברים חלקים ולא מאולצים בין השירים ובין חלקי הדיבור של השחקנים (הטקסט של "העיר הזאת" כולו מחורז, רתמי ושקול).

אפשר להתייחס אל הטקסט המחורז בקלות ראש, כמעין מערכון מוצלח ומתמשך, אך במבנה העומק של ההצגה עומדת שאלה פילוסופית שעל גבול התיאולוגיה: מה היחס בין השפה ובין העולם? האם השפה סתמית ושרירותית? האם כל תפקידה רק לתאר את המציאות? או שמא השפה היא זו שיוצרת את המציאות ומעצבת אותה? האם גימטרייה היא משחק מספרים חסר תכלית, או שמא היא מלמדת אותנו משהו עמוק על העולם שבו אנו חיים? האם כדי לרדת לשורש העניין יש להיאחז בעובדות היבשות, או שמא הדרך אל הרוצח עוברת דרך עיון בשורש המילה סכין?

[העוזר פונה לבלש:] תראה: / יש אבק שרפה – / אבל אין סימני יריות, / מלא עלים וגפרורים – / אבל אין שום כוויות, / יש סכיןואין שריטות; / מזכיר אולר שוויצרי. / מה אפשר ללמוד מזה?

[הבלש:] אלמנטרי. / אבק השרפה מלמד שגם אבק יכול להישרף, / העלים מלמדים אותנו שהכול ארעי וחולף, / אבל סכין זה שורש ס.כ.נ.ה – / זה חדשות רעות!

[העוזר:] והגפרורים?

[הבלש:] מה יש ללמוד מהם? / כל תכליתם להתכלות!

הטקסט של "העיר הזאת" נע בין שני קצוות מנוגדים של השפה העברית. מן הצד האחד, הוא מכוון גבוה ("העיר ספינה. / בניה למפרע, / שעריה לחסדי רוחות השמים, / לבורח, / לאוחז קרנות מזבח, / לשוכח ערכיו / חולת ירח, זו העיר / על עכבריה, שיכוריה, והסתיו"). ומן הצד השני הטקסט מכיר ומשתמש בנטייה לצמצם את התקשורת הבין אישית למינימום ההכרחי: מימיקה חסרת קול; סימני ניקוד ("!?); הברות ("פחחח") וסימנים איקונוגרפיים ("[הבחורה לבלש:] ככה אתה מודיע לי שמתה אחותי? [הבלש:] אם זו הייתה הודעת טקסט הייתי מוסיף סמיילי").

הטקסט מכיר את המתח שקיים בין הצורך האנושי לדבר ("מה הקטע עם 'מילים אחרונות'? אפשר להעביר שנים, עשרות שנים, בלי שמישהו יתעניין במה שיש לך לומר") ובין הצורך לקבל תקציר של העלילה, פאנץ' ליין שיבהיר על מה הייתה הבדיחה – ומתי צריך לצחוק ("בסוף חייב להיות מוסר השכל, אז בואו נקשיב לגוססים ונחכים לעזאזל"). אליבא ד"העיר הזאת", כדי שיקשיבו לאדם עליו להיות מוצא להורג, וגם אז עליו לתמצת את דבריו למספר מוגבל של תווים, להודעת s.m.s שבסופה עדיף שיופיע סימן הירוגליפי.

יש מי שאומרים שראשיתו של התיאטרון בטקסים פגאניים, שמאוחר יותר הפכו להצגות תיאטרון – בידור להמונים; שורשיו של התיאטרון ביכולתו של המכשף או השחקן ליצור מציאות שמעולם לא הייתה קיימת ולהעלים אותה. להצגה “העיר הזאת“ אין תפאורה, לבד מכיסא, שולחן, מתלה בגדים וטקסט מאגי שיוצר את הרקע להתרחשויות בדמיונו של הצופה: “יורד לרחוב / שולף סיגר / טלפון לשרה / ‘המנוי לא מחובר‘. / ‘מונית! לקוקו גונגו! / תפעיל מונה! / מותר לעשן?‘ / – מדליק לפני שהוא עונה“. הצופה רואה בעיני רוחו את הרחוב שאליו יורד הבלש, את המונית המעופשת שאליה הוא נכנס, את הסיגר שהוא מכניס לפיו ואת התדהמה של הנהג – מיותר לציין שכל אלה לא קיימים על הבמה, וקסם היעלמותם של חפצים שמעולם לא היו על הבמה מתחרה רק בקסם בריאתם יש מאין.

בדומה לתפאורה הלא קיימת – שאותה השלים הצופה בדמיונו – הסגפנות ניכרת גם בכלי הנגינה. להזכירכם, זו הופעת ג‘אז / רוק / היפ הופ, לכאורה, אין מקום להצטמצם בכלי נגינה ובאפקטים מיוחדים. אבל בפועל, יחידת הקצב של “העיר הזאת“ מורכבת מפח זבל, דרבוקה, תוף מרים, מצילה אחת ושייקר ביצה (אני לא צוחק). אני גם לא צוחק כשאני אומר שיחידת הקצב של “העיר הזאת“ נשמעת טוב יותר מרוב ההפקות הגרנדיוזיות שעלו בשנים האחרונות על הבמה.

משהו חדש לגמרי

על ההפקה המוזיקלית – ועל תפעול יחידת הקצב – מופקד עומר מור (שמכונה גם איציק פצצתי), ובאותו מחיר הוא גם מתחזק את סאונד החצוצרה הכי ייחודי שתשמעו בארץ. מור גם משמש מעין מקהלה יוונית והבעות הפנים שלו (בתגובה למה שמתרחש על הבמה) מדי פעם גונבות את הפוקוס מהשחקנים.

עמית אולמן (בפקיד הבלש), עומר הברון (בתפקיד העוזר, ובשני תפקידים קטנים מבריקים) ורוני רוקט (בתפקיד המפקח) זוכים לחלקי טקסט טובים מאוד. לעומתם, דורית ליליין (בתפקיד הבלונדית במצוקה) זוכה בחלקי טקסט שמתאימים לדמות שהיא מגלמת: אלה חלקים רגשניים וחלשים שכל תפקידם להדגיש את חוזקו ושנינותו של הגבר שניצב מולה. וכך, דווקא כאשר היא מגלמת ילד שמחלק עיתונים, או במהלך ההדרן (שם היא מבצעת טקסט שלא נפל בחלקה), היא מתגלית כשחקנית שיכולותיה אינן נופלות מהקאסט הגברי. בהינתן הנתונים הללו, כל ארבעת השחקנים מפגינים תצוגת משחק על גבול השלמות.

בחודש נובמבר האחרון זכתה "העיר הזאת" בטקס פרסי הפרינג' בארבע קטגוריות (מתוך חמש עשרה). בהתאמה, בהופעות שבהן נכחתי היה אולם צוותא כמעט מלא, וקהל הצופים היה צעיר בהרבה ממה שמקובל לראות באולמות התיאטרון. לצורך הכנת הכתבה ביצענו סקר קצר ובמהלכו התברר שהגיל הממוצע של הצופים נע בין 23־26, ושרובו המכריע של הקהל אינו מגיע מתל אביב (עמק יזרעאל, שוהם, באר שבע, צור יגאל, צרפת וארצות הברית).

במידה מסוימת ההתרחשות מסביב "העיר הזאת" מזכירה את ההפקה של "אופרת הרוק מאמי". ל"מאמי" היו כמה מנופים שהביאו להצלחתה: היא יצרה פרובוקציה פוליטית; היא סימנה את הפריצה של אהוד בנאי והפליטים; ומעבר להכול, היא הצליחה בשל "שיר האונס".

בדומה ל"מאמי", כדי ש"העיר הזאת" תממש את מלוא הפוטנציאל שלה עליה להכניס לפלייליסט של גלגל"צ לפחות שיר אחד. כדי לייצר תקליטי שדרים שיצליחו לחדור לפלייליסט אנשי "העיר הזאת" יהיו חייבים לחתוך את הטקסט המבריק שלהם, לערוך אותו, לוותר על חלקי שירה – ולכווץ את השירים לכדי יצירות של לא יותר משלוש דקות. אלה פעולות שאני בספק אם הם מסוגלים לעשות לבד ללא גורם חיצוני, ועדיף שמי שיבצע את פעולת החיתוך וההרכבה יהיה דמות סמכותית מספיק, שתהיה מקובלת על כל חברי הלהקה – מצער יהיה אם ההפקה הזו תרד בשל חילוקי דעות פנימיים.

יש רגעים כאלה בתרבות שבהם דברים מתחברים – כישרונות שונים, מתחומים שונים, מתאספים לנקודה אחת, ברגע אחד, ויוצרים משהו חדש לגמרי, אנרכיסטי, שרואה רחוק יותר ממה שהיה אפשר לדמיין. לרוב מדובר ביצירות חד פעמיות, תלויות תקופה – ולכן אני מפציר בכם: לכו לראות את "העיר הזאת". ספק גדול אם תצליחו לראות משהו כל כך חי ובועט בזמן הקרוב.

ד"ר חן מרקס הוא חוקר ומרצה לתרבות עברית ולספרות חז"ל 
במכללת בית ברל ובמכללת עמק יזרעאל

עזרו בהכנת הכתבה: 
ניר בריסקו, גאיה היכל 
וקים סנדלון


פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י' שבט תשע"ה, 30.1.2015

פורסם ב-30 בינואר 2015,ב-גיליון בשלח תשע"ה - 912. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: