שני תנינים וזוג אחד | יהודה יפרח

בניגוד לתיאור הקבלי של התפתחות העולם מרווקות לזוגיות, העולם העכשווי שלנו נע במסלול הפוך: מזוגיות אל הרווקות. מסה על משבר הזוגיות ועל דרכים ראשונות לשיקומו

"עותק נאמן למקור" הוא סרט צרפתי בכיכובה של ג'ולייט בינוש. בלי פסקול, בלי לוקיישנים, בלי הפקה מטורפת, בלי סצנות אינטימיות, אבל עם עומק פסיכולוגי נדיר וקצב מהפנט. בינוש היא גרושה עם ילד שמגיעה לאירוע השקה של סופר, גרוש גם הוא, שהגיע מחו"ל. כשהוא מדבר היא מתנתקת ומנסה, ללא הצלחה, לתפעל את הילד עם בעיות הקשב שלה. אחרי האירוע היא מזמינה את הסופר לבקר בחנות העתיקות שבבעלותה והם יוצאים לטיול חד יומי בפרובנס.

השיח ביניהם מתחיל בקצר מוחלט בין התובנות הפילוסופיות העמוקות שלו לבין חווית החיים הפשוטה שלה, כשבמיוחד בולט הסירוב שלה להחיל את האוטופיות הנפשיות שהוא מתאר על המציאות בשטח. אבל בהמשך מתגלה שברמת הנפש המאזן ביניהם הפוך לחלוטין מהרושם הראשוני. הוא אולי מואר בשפה ובספרים. היא מוארת בהוויה ובגישה המפוכחת והאופטימית למציאות.

חוסר הבנה של מוכרת בבית קפה גורם לבינוש להתייחס אל הסופר כאילו הוא בעלה, והם מתחילים לשחק את המשחק. היא מדברת אליו כמו אל האקס לשעבר והוא מדבר אליה כמו אל אשתו. הם מתחילים להתכסח ומנהלים דיאלוגים מעניינים עד לסוף המאוד־לא־הוליוודי של הסרט.

הסרט דובר שלוש שפות: צרפתית, אנגלית ואיטלקית. לפעמים היא מדברת אליו בצרפתית והוא עונה באנגלית, ולפעמים היא משתפת פעולה עם האנגלית, כמין רמיזה לפעולת התרגום הבלתי אפשרית ששניהם עושים כל הזמן. שפת הגבר ממאדים מול שפת האישה מנוגה. הדיאלוג ידבר יותר אל מי שנשוי 15 שנה כמו הדמויות בסרט, ולומד לראות שהשלבים והמשברים בנישואים משותפים כנראה לרוב הזוגות בעולם, אבל הפואנטה שם היא לא זו.

הפואנטה היא שאדם יכול אולי להתגרש מבן זוגו אך לא יכול להתגרש מעצמו. לכל מערכת יחסים חדשה שלא ייכנס, הוא יביא רק דבר אחד – את עצמו, עם הדפוסים הישנים והכשלים המובנים והקצרים בתקשורת, וגם עם האש וההתלהבות ומדורות הקרטונים המהירות שנגמרות מהר ובולי העץ הרגשיים שמתאכלים לאט. בעולמה של בינוש אין הבדל בין מערכות היחסים השונות שאנחנו מנהלים במהלך החיים. בכולן הדפוס חוזר, כולן עותק נאמן למקור. ויחד עם זאת אין באמת מקור. הכול עותק, וכל עותק הוא מקורי לגמרי. ומעשי אבות סימן לבנים, ומעשי הבנים חוזרים על עצמם כמין קארמה אפופת סבל שלא נגמרת.

אדם יכול להתגרש מבן זוגו, אך לא יכול להתגרש מעצמו. מתוך "עותק נאמן למקור" צילום: יח"צ

אדם יכול להתגרש מבן זוגו, אך לא יכול להתגרש מעצמו. מתוך "עותק נאמן למקור"
צילום: יח"צ

א

התובנה הזו, כמו רבות אחרות שהתרבות והאמנות המודעות לעצמן עד כאב מייצרות, לא באמת עוזרת למוסד המשפחה המודרני המתפרק. היחידה המשפחתית הזו, שכוללת זוג ושלל מעגלי מחויבויות נלווים כמו ילדים, משכנתא והתחייבויות כלכליות ורגשיות הדדיות, הופכת יותר ויותר לאוטופיה בלתי אפשרית. קשה להתעלם מהפער בין המשאבים החברתיים והתרבותיים האדירים שמושקעים בזוגיות, במחקר, ביצירה ובשימור שלה, לבין הסטטיסטיקות הקשות של המכונים לחקר המשפחה. היחידה הזוגית הפשוטה לכאורה הפיקה בעשורים האחרונים כמות בלתי נתפסת של ספרים, סרטים, מחזות, פרויקטים מוזיקליים, ספרי ייעוץ, שיטות טיפול ותיאוריות פסיכולוגיות. כולם מנסים בו זמנית גם לפענח ולפצח את סוד האושר הזוגי, וגם להציע דרכים ותיאוריות לפיתוחו ולשימורו.

אבל המספרים מתארים מציאות שונה לחלוטין. שיעור בני האדם החיים בנישואין נמצא בצניחה מתמדת בעולם. בקנדה מדובר על 43 אחוזים בלבד מהאוכלוסייה בגיל 18־49 שחיים במסגרת נישואין, בארה"ב על 45%. במדינות אירופה השיעור הוא בין 37 (שוודיה) ל־60 (רומניה). בדרום אפריקה 30 אחוז ובקולומביה 20 אחוז בלבד.

שיעורי הילודה במדינות המפותחות נמצאים גם הם בירידה. מספר הילדים הממוצע לזוג בארה"ב עומד היום על 2.1 אחוזים, מה שאולי מאפשר את המשך קיום האוכלוסייה אך ללא צמיחה. אבל במדינות אירופה המצב בעייתי בהרבה. שיעור הילודה עומד על בין 1.4 ל־2.0 ברוב המדינות. בכל מזרח אסיה, אגב, אין מדינה שבה שיעור הילודה גדול מ־1.6 ילדים לזוג, כשבטייוואן הממוצע הוא 1.1 בלבד. שיעורי פוריות גבוהים נרשמו רק מתחת לקו המשווה של אפריקה ובמזרח התיכון.

ההתפוררות של מוסד המשפחה עולה גם מהנתונים הבאים: 63 אחוזים מהילדים בדרום אפריקה נולדים מחוץ למסגרת הנישואין. במקסיקו השיעור הוא 55 אחוזים ובארה"ב 41. במדינות אירופה השיעורים נעים בין שליש למחצית, כשבצרפת ושוודיה מדובר על 56% בקירוב. השיעור הגבוה ביותר נרשם בקולומביה. 84 אחוזים מהילדים שם נולדים מחוץ למסגרת הנישואין.

מה קורה למשפחה, מדוע היא מתפרקת?

ב

אווה אילוז תיארה את משבר הזוגיות המודרנית כתוצאה מהפיכת הזוגיות למסגרת שבה שואפים הפרטים לממש את האוטופיה הרגשית המדומיינת שלהם. האוטופיה הרגשית, כתופעה תרבותית מודרנית, מבטיחה אושר באמצעות הרכב רגשי־נפשי נכון. היא מבוססת על אמונה שהאינטראקציה האינטימית עם בן הזוג היא המתכון להפקת "שיא הרגש" שיחולל את השינוי הנפשי־פסיכולוגי הרצוי. הציפיות מהזוגיות, אליבא דאילוז, הפכו לבלתי ריאליות בעיקר בגלל הסיבה הזו – המרדף האישי אחר האושר, שהחל להיתפס במונחים רגשיים, תועל ברובו למחוזות שאותם התבקשה להציע הזוגיות: החל במיניות, דרך תרבות הפנאי הזוגית וכלה באינטימיות הרגשית.

התרבות הזו, שעוצבה בעיקרה על ידי הפסיכולוגיה, מדרבנת את הפרטים להיות שקועים בחוויות שלהם, באני שלהם ובצרכים שלהם, ולמקסם את הנאתם כאינדיבידואליסטים. זאת על חשבון הזוגיות המונוגמית, שהיא בפועל הצהרה, ואולי אפילו התרסה נגד תרבות הבחירה: נגד תרבות של מקסום הבחירה, נגד הרעיון שבחירות ניתנות לשיפור אינסופי ונגד הרעיון של העצמי כאתר נצחי של ריגוש, הנאה והגשמה. "זוגיות", כותבת אילוז, "מתפקדת בכלכלת מחסור ונדירוּת. היא תובעת מאיתנו את היכולת להפוך את האחר לייחודי, להשעות חישוב, לסבול שעמום, להפסיק את ההתפתחות העצמית, לחיות עם מיניות בינונית, להעדיף מחויבות על חוסר ביטחון חוזי. זוגיות מצהירה על היציבות הכבדה והמאמצת שקושרת אותנו לאחרים ולמה שישן ומיושן בנו".

"שיא הרגש" הזה הוא הרי פרדוקס, אוקסימורון טריקי. כי כמו שאמרו חכמינו "תענוג תמידי אינו תענוג", ומה שמשמר את התשוקה הוא דווקא חוסר המימוש שלה, ההשעיה והתיחום שלה. בדיוק כמו במיתוס של מידאס, אם כל מה שניגע בו יהפוך לזהב, המחוות האנושיות הפשוטות יהפכו ללא נגישות. לכן גם הנזק הגדול ביותר של התרבות הפורנוגרפית הוא לא הגדלת היקף הזימה והפריצות אלא דווקא הרס הרומנטיקה והאינטימיות.

ג

הניתוח של אילוז מתכתב עם הביקורת של השמרנות הקלאסית נגד המהפכה המינית, ועם הטיעונים המוכרים של ה"קונסרבטיבי" האמריקני בעד קידום ערכי המשפחה. ההנחה היא שהתרבות הפכה לנרקיסיסטית, הדוניסטית ומרוכזת בעצמה. שתיקונה יבוא רק בשיבה לערכים מסורתיים של משפחתיות, סולידריות והעמדת טובת הכלל לפני האינטרס האישי. זהו הסבר רגרסיבי קלאסי שנשען על ההנחה ש"אם ראשונים כמלאכים אנחנו כבני אדם ואם כבני אדם אנחנו כחמורים". התרבות, לפי הסבר זה, נמצאת במצב קבוע של נסיגה לאחור מבחינת הסטנדרט האתי של הפרטים בתוכה. הפער המוסרי והחולשה המנטלית גורמים לאנשים שלא להתאמץ למען הערכים שבהם הם מאמינים ולהיכנע לגחמות "היצר הרע".

אבל כפי שהסביר כבר לפני כמאה שנה הראי"ה קוק במאמריו "למהלך האידאות" ו"הדור", הסברים רגרסיביים מתאימים אולי לתיאור מקרים פרטניים של נפילות מוסריות, אך מתאימים הרבה פחות לתיאור תופעה חברתית שיטתית, מתמשכת ורחבת היקף. במסה זו ננסה להציע כיוון שונה לחלוטין לפענוח משבר הזוגיות, הסבר שאותו נבסס בפרשנות מדרשית על "דרוש התנינים" של ספר הזוהר בפרשת בא.

דרוש התנינים הוא אחד הטקסטים הנפיצים ביותר בזוהר. הדרוש, המופיע בפתיחת פרשת בא וב"ספרא דצניעותא" שבעקבותיו, הפך לאבן יסוד של לא מעט מהתנועות המשיחיות היהודיות. החל מר' יוסף אבן טבול מגורי האר"י, דרך נתן העזתי שביסס עליו את התיאולוגיה האנרכיסטית של התנועה השבתאית, ועד לרבי מלובביץ'. כולם הפכו בו והפכו בו כדי לחלץ ממנו תובנות רוחניות רדיקליות.

התנינים נבראו ביום הרביעי. הם בעל החיים היחידי, למעט האדם, שמוזכר בסיפור הבריאה בשמו. בספרי התנ"ך הם מופיעים כדמות מיתולוגית המתאפיינת בסתירות פנימיות. ישעיהו מתאר את התנין כדמות דמונית: "בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם". יחזקאל מזהה את התנין עם דמותו המגלומנית של פרעה: "כה אָמַר ה' א־להים הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי". בפרקי תהילים התנין מתואר גם כדמות שלילית שאותה יש להכניע, "אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם", אך גם כמקור למשחק ושעשוע – "לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ".

את הזיהוי של התנין עם הלווייתן עורכים חז"ל במסכת בבא בתרא: "אמר רב יהודה אמר רב: כל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה בראם, אף לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון זכר ונקבה בראם, ואלמלי נזקקין זה לזה מחריבין כל העולם כולו. מה עשה הקב"ה, סירס את הזכר והרג הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא שנאמר והרג את התנין אשר בים".

לתנין יש תפקיד דרמטי בסיפור הבריאה, מסביר הזוהר, שכן כנגד עשרת המאמרות שבהם נברא העולם נבראו גם עשרה יאורים, שהם אזורי הקינון והממשלה של התנין. התנין מייצג כוח עוצמתי במיוחד. "חד לשבעין שנין מזדעזע עלמא", כותב הזוהר, "בגין האי התנין הגדול כד הוא סליק סנפירוי ואזדעזע, כדין כולהו אזדעזען באינון יאורין, וכל עלמא מזדעזע, וארעא מתחלחלת, וכולהו כלילן בהאי התנין הגדול" [אחת לשבעים שנה מזדעזע העולם, משום שהתנין הגדול מעלה את סנפירו ומזעזעו, ואז כולם מזדעזעים באותם יאורים וכל העולם מזדעזע והארץ מתחלחלת, וכולם כלולים בתנין הגדול].

משה, מסביר הזוהר, הגיע אל היאורים אך פחד להתקרב אל התנין הגדול השולט בהם, "בגין דחמא ליה משתרש בעולמות עליונים" – פירוש: הוא ראה שיש לתנין שורש עליון בקדושה ולכן נתיירא ממנו. רק "בעלי הדין שיודעים בסוד אדונם" מסוגלים להתמודד איתו.

הזוהר מתאר אפוא כוח פראי, כאוטי, עוצמתי במיוחד, הנעוץ בעולם התוהו, שמתעורר אחת לשבעים שנה ומזעזע את העולם. עניינו של הכוח העלום הזה מתפרש בפתיחת ספרא דצניעותא: "ספרא דצניעותא, ספרא דשקיל במתקלא: תאנא דעד דלא הוה מתקלא. לא הוו משגיחין אפין באפין. ומלכין קדמאין מיתו. וזיוניהון לא אשתכחו וארעא אתבטלת".

ספרא דצניעותא, או "ספר היצירה", הוא הספר השקול במשקל, המאוזן במאזניים. עד שלא היה המשקל לא היו (יסודות הקב"ה והשכינה, הזכר והנקבה) משגיחים פנים בפנים, והמלכים הקדמונים מתו, וקישוטיהם לא נמצאו, והארץ בטלה. עד שבא הראש, מקור הכיסופים, ותיקן ושכלל את לבושי הכבוד.

בשלב זה הופיע התנין. הדמות שהתגלתה היא "כנחש ארוך, זנבו תחוב בתוך פיו, אחת לאלף ימים זעירים מתגלה, שובר את ראשו על המים, דכתיב 'שיברת ראשי תנינים על המים'". וגם, "הפסוק אומר 'בראשית ברא א־לוהים את השמים ואת הארץ והארץ הייתה תוהו ובוהו'. בהתחלה ברא הבורא את הבריאה, אבל בסוף היא הפכה לתוהו ובוהו וחושך, שנאמר 'ונשגב ה' לבדו ביום ההוא'". הוי' לבדו, ללא נקבה.

ד

אז מה היה לנו פה? כוח קמאי שלא פועל בתוך מסגרת זוגית, שאיננו מאוזן עם כוח קוטבי הפוך, שיוצר כאוס ותוהו ומבטל למעשה את הציוויליזציה. התהליך שמתואר כאן הוא יוצא דופן, שלא לומר הפוך לחלוטין לכיוון הזרימה הקלאסי של הזוהר. הרי כל מהלך הזוהר המוכר לנו מעשרות מאמרים ומדרשים הוא ההתפתחות מרווקות ויחידות אל הזוגיות. מלכי אדום שמתוארים בסוף פרשת וישלח הם הסמל לכוחות זכריים שיורים כחץ ופועלים בכוח ללא התכללות, ללא חיבור אל שכינה או אל כוחות נקביים כלשהם, ולכן הם מתים ומבטלים. שורשם הוא באוטונומיה הזכרית המוחלטת של פרעה, התנין הגדול שאיננו זקוק לאיש, אשר לו מיוחסת ההכרזה – "לי יאורי ואני עשיתיני", כלומר אני עשיתי את עצמי ואינני נזקק לאף אחד מחוצה לי.

כל עניינו של עולם התיקון הוא בשבירת הגאווה הנרקיסיסטית הזו, בהתפתחות מ"'אחד־יחיד־קדמון" אל מבנה זוגי של "קודשא בריך הוא ושכינתיה". תיקונו של עולם התוהו הרווקי הוא בהתכללות של חסד ודין, זכר ונקבה. אבל כאן קורה תהליך הפוך – מהזוגיות אל הרווקות.

מדוע? כאן נרצה לטעון טענה המבוססת על המדרש שראינו לעיל, ולפיו הקדוש ברוך הוא ברא את התנינים אבל גילה שזיווגם עשוי להחריב את העולם, שכן עוצמת התשוקה שלהם נתגלתה ככזו שאין אפשרות להכילה. לכן הוא הרג את הזכר וסירס את הנקבה. אם נחבר את הדברים נוכל לומר שחוסר היכולת לממש את התשוקה במסגרת זוגית הוא שמוביל לרווקות. או במילותיו של ספרא דצניעותא: תרין הוו, חד איתחזרי – שניים היו ורק אחד חזר.

התנין מייצג אפוא כוח א־לוהי המבקש לחזור מההרמוניה של הבריאה אל הכאוס, אל התוהו המסומל גם בדמות של נחש עגול שראשו נושך את זנבו. גם לאחר סירוסו, הנחש עדיין חי ובועט. לגרסת ספרא דצניעותא אחת לאלף שנה הוא מבקש להחריב את העולם, ולגרסת "דרוש התנינים" ההתעוררות שלו, המרעידה את האדמה, היא אחת לשבעים שנה. התנין איננו רק כוח עיוור, אלא מסמל שורש הרס עמוק מאוד הנטוע בשורשי הקיום של המציאות. זהו הכוח התוהי שמחריב את הציביליזציה, שמפרק אותה לגורמיה הראשוניים, שמגביר את יסוד הרווקות האוטונומית וחסרת הגבולות על המסגרת הזוגית.

ה

ומכאן ננחת אל מצוקת הזוגיות המודרנית: הציפיות של בני הדור שלנו מהזוגיות המריאו אל על. חלפו עברו הימים שבהם דמות כר' חייא יכול היה להסביר שהוא נשאר בזוגיות איומה עם אישה שמצערת אותו רק מהטעם ש"דיינו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא". היום הבקשה היא לחיבור משמעותי ועמוק בכל הרבדים: הכרתי, רגשי וגופני.

המאוויים הללו צמחו על רקע מהפכה חברתית. אנחנו חיים בתקופה שבה רמת האנרגיה, המודעות והצרכים של הקיום האנושי עלו פלאים. אגב, גם בחברה הדתית. קחו למשל את השינוי ביחס אל הגוף של בוגרי הישיבות. מי זוכר בכלל את התיאור של ביאליק על בחור הישיבה המתמיד בין כותלי בית המדרש: "וּפֹה כָּבוּ עֵינָיו וּפָנָיו חָוָרוּ/ גַּם־קֶרֶן אוֹר אַחַת לֹא־רָאָה מִלְּפָנָיו/ מִלְּבַד קוּרֵי שְׂמָמִית וְטִיחַ קִיר תָּפֵל/ רְעָבוֹן, לֹא־שֵׁנָה, מַק־בָּשָׂר, רְזוֹן פָּנִים".

היום, "קדושת הגוף" שעליה כתב הרב קוק ב"אורות" הפכה מזמן ממשאלה להנחה. כך למשל, כשבוחנים את מהפכת המכינות הקדם צבאיות מתמקדים בעיקר במספר הכיפות בבה"ד 1. מעטים שמים לב לעובדה שגדל כאן דור שלם של גברים שעברו חוויה גופנית יוצאת דופן במשך תקופה ממושכת, צעירים שחווים את הממד הפיזי של הקיום שלהם ברמת אינטנסיביות אחרת לגמרי ממה שידעו הוריהם.

זה לא מסתיים בשירות הצבאי. מגמות המחול, שיעורי היוגה והתנועה לנשים ששוטפים את הישובים הדתיים, יחד עם המודעות לאורח חיים ספורטיבי ובריא, כוננו כאן דור חדש שחלק גדול מהתובנות שלו התפתח מלמטה למעלה – מהגוף אל התודעה. רמות האנדרופינים, האנדרנלין, הטסטוסטרון, הדופימין והסרוטונין שלנו בשגרה שונות לגמרי מהרמות שאליהן התרגלו ההורים שלנו. למה זה חשוב, כי מי שטעם את היין ההונגרי של הגוף נדרש להתמודד עם עולם צרכים ומאוויים שונה לחלוטין. הרעיונות הטנטריים, שכבשו את אתרי המטפלים המיניים הדתיים, כבר מזמן אינם רק נחלתם של ספרים מהמזרח הרחוק. הציפיות ל"זיווג יסודות" משמעותי בקשר הזוגי הולכות ומתגברות, מה שמשפיע על רמת המוכנות של רווקים דתיים להיכנס בברית הנישואין לפני בדיקת התאמה מינית.

בתחום הרגשי של "זיווג הנשיקין" התמונה דומה. אנחנו חיים בתקופה פסיכולוגית מובהקת. הפסיכולוגיה ותיאוריות האימון וההתפתחות האישית שולטות בכיפה ומכווינות חלקים רחבים מההתנהגות שלנו. הרגשות הפכו למצפן הפנימי האולטימטיבי: אנחנו מתייעצים איתם, מדייקים אותם, מבררים אותם ומדבררים אותם בחפירות אינסופיות. השחנ"ש, שיחת הנפש, הפך לכישור החשוב ביותר של ר"מים בישיבות ובמדרשות.

שיעור האוכלוסייה שלא עבר, עובר או יעבור טיפול נפשי דינמי אינטנסיבי הולך ויורד. הוספנו דעת, ועמה הוספנו גם מכאוב. רמת ההיכרות שלנו עם הרגש הסובייקטיבי שלנו גבהה, ואנו דורשים מהמסגרת הזוגית להפוך למרחב של מימוש רגשי. האהבה הפכה לאוטופיה של רגש מזוקק וטהור שאותו נוכל לממש רק באינטראקציה עם אדם שידע אותנו יותר ממה שאנחנו יודעים את עצמנו ויעזור לנו לדעת את עצמנו. העצות הוותיקות של ההורים, "להסתדר ולוותר", הפכו ללא רלוונטיות במרחב הציפיות שיצרנו.

כך גם במישור השלישי: זיווג המוחין. האדם היום יודע יותר ויותר. הוא הוגה וחושב ויוצר וכותב, מסיק מסקנות, מנתץ פרדיגמות, עובר תהליכים רוחניים והכרתיים, מתפתח ברצוא ושוב. והציפייה שלו מבן הזוג היא לשיתוף מלא בעולם המחשבה והדעת שלו. בן זוג שאיננו מתפקד גם כחברותא נחווה כקיים פחות, כמשמעותי פחות.

ו

מה גורם למשבר? בראש ובראשונה פער בלתי ניתן לגישור בין האורות לכלים, דהיינו בין הצרכים, המאוויים והציפיות לבין היכולת לממש אותם בתוך מסגרת זוגית משפחתית מקובלת. הפער הזה, בהגדרה, עשוי להיות בלתי ניתן לגישור כמעט כאשר בני הזוג לא מתפתחים במקביל ולא נחווים זה על ידי זה כבעלי שיעור קומה דומה.

בשביל לתקן את הזוגיות אין די בקינה ונהי על העולם שחלף, גם לא בהגברת מאמצי ה"מוסר" ו"שמירת הברית". הבקשה כאן היא לשינוי סדרי עדיפויות אישיים וחברתיים. זוגות שלא יתפתחו במקביל רוחנית, פיזית ורגשית, לא יבקשו אחר דרכים לשכלול ולהעמקת הקשר ולא יעלו את פיתוח הזוגיות שלהם על ראש שמחתם – פשוט לא ישרדו. השתנינו, ולכן גם הצרכים שלנו השתנו. "החלשים שבעולם הבנוי מתבהלים", כתב פעם הרב קוק, "אבל גיבורי כוח יודעים שגילוי כוח זה הוא אחד מהחזיונות הבאים לצורך שכלולו של עולם".

ד"ר יהודה יפרח הוא עורך מוסף "צדק" במקור ראשון

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ג' שבט תשע"ה, 23.1.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-23 בינואר 2015,ב-גיליון בא תשע"ה - 911. סמן בסימניה את קישור ישיר. 9 תגובות.

  1. מעניין – האם יש לנו מה להציע בנידון או שנגזר עלינו להגיב באיחור.

    • לצאת ממצרים

      התניניות האגוצנטרית, אינה חידוש מודרני, מלך מצרים מתואר כ'תנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו, האומר לי יאורי ואני עשיתיני'. הוא מעמיד במרכז את ה'אני' שלו. אני ואני ואני – בלי מקום לזולת.

      אולי נצא ממצרים, ונתבונן במעלת חברינו ולא בחסרונם. הרי כל אחד יכול למצוא בזולתו, וכל שכן בשותפו/שותפתו לחיים את נקודת המעלה המיוחדת, ובשלה להוקירו ולכבדו 'יותר מגופו'!

    • אכן קודם מתן תורה הברית בין איש לאשתו היא ברית גורל, וכל אחד מהם יכול לנתקה ברגע שירצה (כמבואר ברמב"ם הלכות מלכים ט,יב). רק לבני ישראל שנכנסו בברית-ייעוד עם הקב"ה, יש גם ברית-ייעוד בין איש לאשתו, ומכוחה מוכיח הנביא מלאכי בחריפות נוראה את מי שביקש לגרש את אשת נעוריו: 'כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדתה בה והיא חברתך ואשת בריתך' (ב,יד).

  2. אהבתי את המאמר. את תופעת ה'תנינות', לצערי, אני רואה סביבי לעתים קרובות בעולם השידוכים. מה מציעים כפתרון? איך מייצרים שיח עם מי שנמצא במקום בו התשוקה למושלמות החוויה הזוגית מונעת ממנו זוגיות ומשאירה אותו\אותה לבד ובאומללות, בסופו של דבר. המילים : פשרה, לא הכל מושלם, תראה את חצי הכוס המלאה, כבר לא רלוונטיות. אני מחפשת את נוסחת הקסם שתגע בנקודה פנימית של אותה תנינית, ותתן לה מענה לצריכה ממקום של קבלה אמיתית. עוד לא מצאתי.

  3. הסרט, אגב, מתרחש בטוסקנה ולא בפרובנס והוא דוגמה לעותק קולנועי לא נאמן לדיון המקור הפילוסופי. ז"א, הנסיון להעיבר דיון פילוסופי לקולנוע, עם יותר מדי מילים ודיבורים יוצר סרט משמים. נו, לפחות ג'ולייט ביינוש הנהדרת וצילומי הכפרים האיטלקיים קצת מפצים על זה.

    • ובל נשכח נקודה פרוזאית אך חשובה, יכולת ההשתכרות וןהעצמאות של הנשים.

    • ואימא איפכא?

      בס"ד ח' בשבט ע"ה

      העצמאות, הכלכלית והחברתית של כל אחד מבני הזוג, יכולה גם להקל את הפחד מהשותפות. כששני השותפים בנויים ועצמאיים, גדלה הערכתם ההדדית. אדם שיש לו ביטחון עצמי והוא יודע מה הוא רוצה מעצמו, אינו חש מאויים משונותו של חבירו, ויכולתו להכיל את ה'אחר' גדולה.

      אולי משבר הזוגיות נובע מסיבה הפוכה: אנשים לא ממש יודעים מה הם רוצים, לא נעולים על עצמם, והם מצפים שבן/בת הזוג יוציאם ממבוכתם. לא זו הדרך. דע היכן אתה עומד, ואז תוכל להיפתח אל הזולת!

      בברכה, צביאל הלוי חרסון

  4. צביאל
    מה שאתה מתאר הוא גופא חידוש.

  1. פינגבק: תגובות לגיליונות קודמים – 912 | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: