כסעודת מצרים בשעתה | חגי משגב

שחזור סעודת קרבן הפסח מעלה כי הסעודה עוצבה בצורה דומה לזו של בני המעמד החופשי במצרים, באופן המפגין את חירותם של ישראל

רגעי השיא של סיפור המכות קרבים והולכים, ולקראת היציאה על בני ישראל לערוך סעודה שבה יוקרב שה לבית. אבל ההוראות לעריכת הסעודה מקוטעות וחתוכות, כשהתיאור קופץ הלוך ושוב ממחנה ישראל לארמון פרעה, ממש כמעשהו של במאי מודרני, שככל שהוא מתקרב אל שיא המתח בסיפורו כך גובר קצב קפיצות המצלמה מזירת אירוע אחת לזירה המקבילה לה שוב ושוב.

הכנת הכלים

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם, אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה, כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה.

ופתאום, ללא התראה מוקדמת:

דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב.

מכת החושך טרם הסתיימה, ומשה עודנו עומד לפני פרעה, והנה אל תוכה מסתננת כבר מכת הבכורות; ה‘ מתחיל לספר על הנגע האחרון, אולם בטרם מפורט הנגע נקטעים הדברים בהוראת שאילת הכלים. אחר כך ממשיכה הפרשה בהתראה על מכת הבכורות, כאילו לא נקטעה מעולם:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם. וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִםוַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בָּחֳרִי אָף.

הפרק הבא פותח בציווי על חגיגת הפסח, כולל ההוראות המפורטות, צלי ומצות ומרורים ודם, והפרשה מסתיימת במילוי הציווי: "וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ".

אבל עוד באותו הלילה מתחילה מכת הבכורות, ובניגוד לציווי "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר" באה מצרים, וממהרת לשלחם לילה, "כי אמרו כולנו מתים"; ואין לבני ישראל בררה אלא לקום ולצאת, "בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם". הסעודה אמנם תוכננה להימשך עד הבוקר, אולם עתה נקטעה על ידי הגירוש הפתאומי.

וכך מעיד המקרא מיד אחר כך: "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ". התורה מציינת פה כי לפחות את הציווי שהובא בתחילת הדברים הספיקו ישראל למלא עוד קודם: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת" (הצורה "עשו" במקום "ויעשו" פירושה שמדובר בפעולה קודמת). ברור מכאן שאף עניין שאילת הכלים היה חלק מאותה סעודה חגיגית.

ואחרי שהכתוב מספר לנו על הגירוש ועל האפייה החפוזה, חוזרת התורה אל הלכות הסעודה לדורות: "זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ" וכו'; ומיד מופיע שוב משפט הסיכום שכבר נאמר קודם: "וַיַּעֲשׂוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ, וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם". עדות לכך שכל פרשיות מצוות הסעודה אינן אלא פרשה אחת, שנקטעת שוב ושוב כסעודה עצמה, עד לסיומה השלם בפסוקים אלה.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

השתלבות בעולם

מתוך הדברים נוכל לשחזר את צביונה וצורתה של הסעודה שאותה עומדים ישראל לערוך בלילם האחרון במצרים. ההכנות אינן מתחילות במשיכת השה, אלא בשאילת הכלים והשמלות, ברכישת הבגדים והכלים לסעודה, ממש כמו משפחה המתכוננת בימינו לאירוע גדול. לאחר הקיטוע הראשון, ממשיכות ההוראות בדבר הכנת האוכל עצמו – השה והלכותיו; לאחר מכן התפריט – צלי אש ומצות על מרורים. לפחות ארבעה ימים נמשכו ההכנות לסעודה החגיגית, וקרוב לוודאי שיותר מכך.

האירוע והפקתו מתוכננים לפרטי פרטיהם, עד לרמת הצלייה של הבשר והתוספות המלוות אותו. כלי הכסף והזהב והשמלות אינם אלא חלק מתפאורת הסעודה, שנועדו להפוך אותה לסעודה בסגנון מצרי, בבגדים מצריים של ממש, שבהם נוהגים המצרים עצמם להשתמש בסעודותיהם החגיגיות.

התמזל מזלנו ויש בידינו תיעוד חזותי של סעודות מצריות לא מעטות. בציורים אלה נראים הסועדים יושבים על כיסאות, לבושים בבגדים יקרים ועדויי תכשיטים מזהב ומכסף; מותניהם אינם חגורים, ובדרך כלל הם יחפים או נועלים סנדלים עדינות; על שולחנות קטנים נערם האוכל – בשר וירקות ופירות, מכל טוב מצרים ממש; וביניהם סובבים משרתים ומשרתות, מנגנים ורקדניות, והיין נשפך כמים. הסעודות בדרך כלל מרובות משתתפים ואורחים מוזמנים. ניכר כי סעודת השחרור הישראלית נערכת בצורה דומה, וזו בדיוק מטרתה – להמחיש כי מעתה אף אנו בני חורין, כבני המעמד החופשי של מצרים.

אף חז"ל תפסו כך את מצוות סעודת הפסח, ומבנה הסעודה ומהלכה שנקבעו על ידי חכמים תואמים את סעודות המעמד הגבוה הרומי של זמנם. אלה נהגו לאכול את סעודותיהם בהסבת שמאל על מיטות קטנות, כשמשרתים מגישים את המנות על שולחנות קטנים; לסעודה קדמה קבלת פנים ובה פרפרת, כמתאבן; והיין שימש כמשקה שליווה את השיחה האינטלקטואלית. חז"ל הפכו את הנורמות הרומיות האלה לנורמה מחייבת לכל אדם מישראל, ואפילו עני שבישראל חויב להעמיד פני עשיר, אציל רומי ובן חורין. עקרות הבית, הטורחות היום על מנות הגורמה לאורחיהן, אינן אלא הולכות בעקבות הנחיות התורה והחכמים לגבי הסעודה המצרית והרומית.

כי היציאה לחירות, זו שראשיתה בסיפורנו שלנו ביציאת מצרים, משמעותה איננה התנתקות מהעולם הגדול ומתרבותו. היא איננה נחגגת בהתרסה ובהעלאת המקוריות על נס, אלא דווקא להפך: הסעודה, המסמלת את שחרורו של עם ישראל מעול זרים גשמי וגם רוחני, היא למעשה מפגן של השתלבות בכפר הגלובלי. יציאתנו לעצמאות, פירושה על פי התורה היא התקבלותנו למשפחת העמים.

ד"ר חגי משגב הוא חוקר ולומד מקרא וכתובות עתיקות, מלמד באוניברסיטה העברית ובמכללות הרצוג וגבעת וושינגטון. בעל הבלוג misgav.blogspot.com

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ג' שבט תשע"ה, 23.1.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-23 בינואר 2015, ב-גיליון בא תשע"ה - 911 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 5 תגובות.

  1. שבוע טוב. נהניתי לקרוא את ההכנות לסעודה הראשונה של ליל הסדר, על כל דקדוקיה וטקסיה. התיאור של סעודת מצרים ופסח מצרים וכן התיאור של סעודת ליל בסדר שמובאת בחז"ל ומושווית לסעודות רומי, אכן באות ללמד אותנו על מטרת ליל הסדר. אך אפשר להגיע למסקנה אחרת ממה שהגיע ד"ר משגב. הסעודה היא לא "מפגן של השתלבות בכפר הגלובלי" כפי שמתאר ד"ר משגב, שהרי נצטווינו לא לצאת מבתינו עד הבוקר בפסח מצרים, וגם בפסח דורות אנחנו מצווים לאכול בבית, אסור להוציא מן הבשר חוצה, וכן יש איסור לשתף ערלים (גויים) בסעודת הפסח. דהיינו אסור לנו להשתלב בכפר הגלובלי. יפה כתב ד"ר משגב על סעודת המצרים עם המשרתים, אך אנחנו היינו המשרתים. בני ישראל ראו את המצרים כעבדים הרואים את אדוניהם. לכן היציאה לחירות היא קודם שחרור נפשי מהעבדות. זאת על ידי סעודת שחרור, סעודה בה אנחנו האדונים, אנחנו אלה שעושים סעודה של בני חורין. אנחנו מתלבשים במלבושים של אדונינו המצרים ("ושאלה אשה משכנתה … כלי כסף וכלי זהב ושמלות"), אנחנו אוכלים בכלים של אדונינו המצרים ובצורת האכילה שלהם. כך הקב"ה בא להמחיש לבני ישראל את היציאה מעבדות לחירות.

  2. שמחה צנועה ומכובדת

    הסעודה שבתורה צנועה למדיי – כבש קטן בן פחות משנה, מצות פשוטות שלא תפחו, וירקות מרים. שתיית יין לא נזכרת בתורה. חז"ל תקנו דרך חירות., ארבע כוסות ותו לא. העבדים משתתפים בסעודה כבני חורין. אין רקדניות כמעשה ארץ מצרים, אין תהלוכות שמחה מבית לבית 'אפיקומן' כמנהג יוון, ועם זאת השמחה בוקעת שמים 'כזיתא פסחא והלילא – פקע איגרא'

    מסיבים כבני חורין, לובשים בגדים מכובדים ומשתמשים בכלים מכובדים כבני חורין, וסועדים בצורה מאופקת כבני חורין, שאינם שוברים את העצמות כדי למצוץ את מיחן – האצילות מחייבת!

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • המצה הפשוטה היא הניגוד הגמור ללחם השאור העשיר בטעמו, שהוא סמלה של התרבות המצרית. ראו במאמרו של פרופ' זהא עמר, 'לא אוכלים לחם מצרי', באתר זה.

    • אף מספר המשתתפים מוגבל

      בס"ד ערב ראש חודש ניסן ע"ו

      הצניעות שבליל הסדר לעומת המשתאות המפוארים של מצרים, מתבטאת גם בהגבלת מספר המשתתפים בסעודה, 'שה לבית', ואם ימעט הבית מהיות משה – 'ולקח הוא ושכנו הקרוב אליו' ותו לא. אף פסח דורות היה נאכל רק למנוייו ואסור היה לעבור מחבורה לחבורה.

      בניגוד ל'מעשי ארץ כנען' ול'מעשה ארץ מצרים', בה היתה המשפחה עניין שולי לגמרי – ליל הסדר שכולו לכידות משפחתית, הבנים שואלים וההורים מספרים להם, ילד ילד כפי תכונתו הייחודית – זו המהפכה התודעתית שמחוללת תורת משה: העמדת 'הבית היהודי' במרכז.

      כל האידיאלים הגדולים, ממלכת כהנים וגוי קדוש, ובהמשך תיקון העולם כולו לקרוא בשם ה' – הכל מתחיל מהבית האיתן, שממנו מוקרנת אהבה וחסד לעולם כולו.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      שמעתי בשיעור של הרב ארי שבט איש כוכב-השחר, בשם ה'חת"ם סופר', ש'כל דכפין ייתי וייכול' הוא מצב שלא יכול להיות קיים בליל סדר הנערך בזמן המקדש, שבו לא יכול להיות מצב שמגיעים לליל הסדר שיש בו 'כפין' ו'צריך'. הרי הפסח אינו נאכל אלא למנוייו, ומחובתנו להזמין מראש את העני לחבורת הנמנים על הפסח. רק 'הא שתא', שהאומה או חלקה הגדול עדיין במצב של גלות ושעבוד, יכול להיות מצב שהעני אינו מוזמן מראש וצריכים להכריז: 'כל דכפין ייתי…'.

  3. בודאי ששומרים על נבדלות. איש אינו חולק על זה, התורה מזהירה בכמה וכמה מקומות "כמעשה ארץ מצרים לא תעשו". ובכל זאת, סגנון חיים, נינוחות, השתלבות בחיי העולם, אינם ערכים דחויים. התורה מעודדת אותם. השתלב בעולם וזכור שיש לך מסר להעביר לו, זה העניין. לא "הסתגר מהעולם כדי שכולם יראו איך עושים את זה נכון". לא ולא: למד מהם איך עושים דברים יפה, אל תימנע ממה שיש להם לתת לך ואל תימנע מהנאות העולם הזה, אבל היה מודע לתפקידך. העובדה היא שברגע השחרור, ברגע שאמור יותר מכל להכריז על ההתנתקות ממצרים, אנחנו עושים סעודה בסגנון מצרי דווקא – עם הבדלים שמכריזים למה אנחנו יוצאים. אבל אנחנו לא יוצאים ממצרים כי אנחנו שונאים אותם מסיבות לאומיות גרידא, והתורה מזהירה "לא תתעב מצרי". אנחנו יוצאים כי שם היה לנו רע, וכי יש לנו מה לומר לעולם, ואי אפשר לעשות את זה מעמדת עבד.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: