שורשי האנטישמיות המדינית  | מתן אשר

על אף הטרור, אנו עדים לאחרונה להתגברות הפעילות המדינית האנטי־ישראלית באירופה. אירועי פריז קוראים לנו לשחרר את אירופה מהנרטיב הפלשתיני ולגרום לה לחזור לתמוך בישראל

על אף האלימות והטרור המוסלמי הפושט על אדמת אירופה בכלל ועל אדמת צרפת בפרט, הרי שבחודשים האחרונים אנו עדים להתגברות הולכת וגוברת של פעילות מדינית אנטי ישראלית באירופה.
פעילות זאת התבטאה לאחרונה בהחלטת הפרלמנט האירופאי להכיר במדינה פלשתינית, יחד עם פרלמנטים נוספים בצרפת, בבריטניה ובשוודיה. בקיץ האחרון חזינו הפגנות נגד ישראל בכל אירופה שבהן השתתפו עשרות אלפי מוסלמים וקראו קריאות נגד ישראל ונגד היהודים. לבסוף, שמועות עקשניות מדברות על חבילת סנקציות נוספת שמכין האיחוד האירופי לישראל בתקופה הקרובה אם המשא ומתן בין ישראל והפלשתינים ימשיך לדרוך במקום.

לנו הישראלים קשה מאוד להבין את המהלכים הללו. רובנו טוענים כי מהלכים מדיניים אלו מקורם באנטישמיות, בשנאת היהודים העתיקה שהחלה עוד בימי מצרים של פרעה, המשיכה לשנאה הדתית בהאשמת היהודים בצליבת ישו והתקדמה לעבר אנטישמיות מודרנית המאשימה את ישראל והיהודים בכל תחלואי העולם. כל האמירות הללו בוודאי מבוססות היטב. סקרים שונים מראים כי בין 15 ל־20 אחוזים מאוכלוסיית אירופה מתמידים בשנאת היהודים הדתית העתיקה. עם זאת, נראה כי מבט מעמיק יותר יראה כי אנו מתעלמים מהגורם המרכזי ביותר שפועל מאחורי הקלעים וגורם להקצנה המדינית: המוסלמים שגרים באירופה, או יותר נכון – המדינות הערביות שבמזרח התיכון.

חרם הנפט היה הניצוץ שהבעיר את המלחמה האירופית המדינית 
נגד ישראל. הפגנה 
פרו־פלשתינית בפריז, 
אוגוסט 2014 צילום: אי.פי.אי

חרם הנפט היה הניצוץ שהבעיר את המלחמה האירופית המדינית 
נגד ישראל. הפגנה 
פרו־פלשתינית בפריז, 
אוגוסט 2014
צילום: אי.פי.אי

נהרוס את המקדש

הכול התחיל בוועידת כווית. בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים, ב־16 באוקטובר, עת ישראל כבר הצליחה להדוף את הסורים ולאחר פתיחת מבצע "אבירי לב" שבו צלח צה"ל את תעלת סואץ, נועדו מדינות הנפט הערביות בכווית. לאחר שראו את כישלונן של מצרים וסוריה, החליטו מדינות הנפט לייקר בכל חודש את מחיר הנפט פי ארבעה, ולהקטין את שאיבת הנפט הגולמית בחמישה אחוזים מדי חודש, עד שישראל תיסוג מהשטחים שכבשה ב־1967. המלך הסעודי פייסל אף אמר: "ננהג כשמשון, נהרוס את המקדש על כל יושביו… לא תהיה גמישות או פשרה". מדינות ערב, אשר נכשלו כישלון צבאי מוחלט, החליטו להשתמש בנפט כדי לכפות על ישראל לסגת, זאת באמצעות הפעלת לחץ בינלאומי על תומכיה. בניגוד לארצות הברית אשר התעלמה מאיומי הערבים, אירופה הגיבה אחרת.

בספרה המצוין "אירוערביה", כינתה הסופרת ג'יזל ליטמן (בת יאור) את חרם הנפט בשם "הניצוץ". ואכן, היה זה הניצוץ שהבעיר את המלחמה האירופית המדינית נגד ישראל. גרמניה וצרפת נתקפו בהלה מול איומי הערבים, ובהובלת צרפת אשר עמדה בקשרים קרובים עוד קודם לכן עם אש"ף ומדינות ערב, עקב מדיניותו הפרו ערבית של דה גול, התכנסו תשע חברות השוק המשותף האירופאי (הגוף שאותו כולנו מכירים כיום בשם "האיחוד האירופי") בבריסל. ב־9 בנובמבר הן פרסמו החלטה משותפת בנוגע לסכסוך הישראלי־ערבי. משמעות החלטה זו הינה מהפכנית בכל קנה מידה ומהווה אבן פינה שחיוני להבינה בכל הקשור ליחס האליטה האירופית כלפי ישראל. בנוסח ההחלטה הוספו שלושה סעיפים חדשים למדיניות הקהילייה האירופית כלפי ישראל, והשלישי הוא המשמעותי ביותר: "בכל הסכם שלום במזרח התיכון, חייבות להיכלל הזכויות הלגיטימיות של הפלשתינים".

הסעיף הנ"ל מהווה קו מנחה של האיחוד האירופי עד היום ומסביר מדוע רבים כורכים את הבעיות במזרח התיכון עם הסכסוך הישראלי פלשתיני. בתחילת שנות ה־70 עדיין היה הרעיון הפוליטי החדש בדבר קיומו של "עם פלשתיני" לבד מהאומה הערבית בשלבי התפתחות. ההחלטה האירופית עיגנה בפעם הראשונה את קיומו של עם כזה ואת זכויותיו. מובן כי כאשר מדברים על זכויות לגיטימיות מדברים על זכות השיבה, מדברים על מזרח ירושלים, מדברים על הכול.

שת"פ אירו־ערבי

כפי שראינו, עקב איום הנפט התכנסו במהרה המדינות האירופיות המובילות ואימצו במלואו את הקו הערבי הפרו פלשתיני והאנטי ישראלי. לכאורה מולאו דרישות הערבים והנפט היה צריך לזרום, אך זו הייתה רק ההתחלה: הערבים רצו הרבה יותר. הם דרשו דיאלוג אירו־ערבי, שמשמעותו היא מחויבות אירופית פנימית לנרטיב הפלשתיני ולהשמצת ישראל. הצד האירופי, שמלכתחילה התכנס בבריסל כדי לצאת ידי חובה והתעניין בעיקר בצד הכלכלי של העסקה, נגרר אחרי הערבים. כך התקיים לדוגמה מפגש ביולי 1974 בדרג של שרים בין אירופים לערבים, במטרה להתוות את אופי הדיאלוג.

לראשונה הוקמה אגודה פרלמנטרית לשיתוף פעולה אירו־ערבי המורכבת מחברי פרלמנט אירופיים ומבכירים מהמדינות הערביות. זו התכנסה לראשונה בדמשק בחודש ספטמבר, אז השמיעו הערבים את התנאים המדיניים המקדימים עבור כל הסכם כלכלי בין אירופה לארצות ערב. התנאים הללו היוו המשך ישיר של החלטת נובמבר וכללו את נסיגת ישראל לקווי שביתת הנשק 1949, ריבונות ערבית על העיר העתיקה בירושלים, השתתפות אש"ף ומנהיגו ערפאת בכל השיחות המדיניות בעתיד והפעלת לחץ אירופי על ארה"ב כדי שזו תתנתק מישראל ותתמוך בערבים. כדי ששיתוף הפעולה המדובר יפעל כמו שצריך, הוקמה מזכירות קבועה לניהול הדיאלוג – EAD.

במקור הייתה אמורה להיות הקהילייה האירופית גוף לשיתוף פעולה כלכלי, אך חרם הנפט יצר לחץ ערבי לפיתוח מדיניות חוץ אירופית אחידה. כך החל להתנהל הדיאלוג עם הערבים, תחת הוועדה הכללית אשר הייתה מורכבת מנציגים בכירים ברמת שר או שגריר משני הצדדים. מפגשי הוועדה הללו התנהלו בדלתיים סגורות וללא פרוטוקול. מבחינה היסטורית, חשוב מאוד להבין כי בשלב זה עדיין לא הייתה אירופה מחויבת להפצת הנרטיב הפלשתיני והאנטי ישראלי. נדרשו עוד שנים רבות לשם כך. מדינות ערב דרשו מאירופה תמיכה בהקמתה של מדינה פלשתינית והטלת חרם בינלאומי על ישראל, אך אירופה לא נענתה. הערבים המשיכו בדיאלוג המדובר, על אף העובדה שהאירופים טרם הכירו באש‘‘ף, מתוך הבנה כי הלחץ עתיד לשאת פירות.

חופש תנועת מהגרים

בשנת 1975 פרסם כתב העת אירוערביה, קיצור של אירופה וערב, את החלטות האספה הכללית של האגודה הפרלמנטרית לשיתוף פעולה אירו־ערבי (PAEAC) שהתקיימה ביוני בשטרסבורג. אספה זו מנתה 200 חברי פרלמנט ממערב אירופה וייצגה באופן זה קונצנזוס רחב של הקשת הפוליטית באירופה. החלטות האספה הכללית משקפות את מה שניתן לכנות כמחויבות פוליטית אירופית למדינות ערב:

ראשית, קראה אגודה זו לממשלות האירופיות להכיר באש‘‘ף כנציג היחיד של הפלשתינים.
ביחס לאירופה קראה האגודה ליחס תקשורתי חיובי יותר למדינות ערב וביחס למהגרים דרשה האגודה כי הממשלות האירופיות תיצורנה “תנאים חוקיים בנוגע לחופש התנועה וכבוד לזכויות הבסיסיות של מהגרי העבודה באירופה“. הוועידה אף ביקשה באופן רשמי כי שיתוף הפעולה בין הקהילייה האירופית וישראל לא יחול על מה שמכונה השטחים הכבושים. כמו כן קראה הוועידה להכרה בתרומה ההיסטורית שהביאה התרבות הערבית להתפתחות אירופה. הוועדה דרשה בהתאם כי “ממשלות אירופה יאפשרו למדינות ערב ליצור אמצעים נדיבים שיאפשרו למהגרים להשתתף בתרבות ובחיי הדת של הערבים“.

בין השורות ניתן להבין כי אמירות כגון “יצירת תנאים חוקיים לחופש התנועה של המהגרים“ או “יחס תקשורתי חיובי יותר למדינות ערב“ הפכו מהר מאוד למעשים. האירופים אפשרו למהגרים המוסלמים להיכנס למדינותיהם ולחיות בתור מיעוט לאומי, התאימו את עמדותיהם המדיניות והפכו את כלי התקשורת לפעילים בדיאלוג האירו־ערבי. חשוב להדגיש כי כל המעשים הללו לא אירעו ביבשת חפה משנאה: אם נתייחס לסקרים שנערכו בשנים האחרונות, הרי שבאירופה של 2014 שרויים עדיין אחוזים לא מועטים מהאוכלוסייה בתפיסה כי היהודים אחראים למותו של ישו. שילוב שנאת היהודים העתיקה יחד עם אימוצה המוחלט של מדיניות ערבית אנטי ישראלית הפך את אירופה למקור של פעילות מדינית וכלכלית בלתי פוסקת נגד ישראל.

קול אירופי אחר

חשוב להבין את יסודות הפעילות הזו, כדי להבין את צדו השני של המטבע. ייתכן שהדבר נשמע מפתיע, אך ב־15 השנים האחרונות, וביתר שאת בחמש השנים האחרונות, אנו מתחילים לשמוע קול אירופי אחר. קול אירופי שמגיע מהימין הפופולרי, שנפשו קצה בשמאל הקיצוני שמשתף פעולה עם הערבים. מדובר בקול אירופי שתומך גלויות בישראל.

ראשיתו של התהליך בשנת 1998, עת החל חרט וילדרס לכהן בפרלמנט ההולנדי. בצעירותו סייר בעולם ובאחד המסעות הגיע לישראל, התנדב באחד המושבים והפך לאוהד ישראל מושבע. בין היתר אמר וילדרס כי "הודות להורים הישראלים, השולחים את ילדיהם לצבא ונשארים ערים בלילות, ההורים באירופה ובארה"ב יכולים לישון היטב". לדעתו "המלחמה נגד ישראל היא בעצם מלחמת ג'יהאד נגד המערב".

וילדרס נודע כמבקר חריף של האסלאם, ובין היתר טען כי הקוראן מבטא אנטישמיות גלויה ומכנה את היהודים "קופים וחזירים". וילדרס היה הראשון באירופה אשר עמד על מה שהוא מכנה "בגידת האליטה האירופית", כפי שתיארנו כאן. לדעתו ההזדהות וההשתייכות הטבעית של אירופה צריכה להיות עם הערכים היהודים־נוצריים של המוסר והחירות, ולא עם הרב תרבותיות. בשנת 2006 הקים וילדרס את מפלגת החירות ההולנדית (PVV) אשר מיישמת הלכה למעשה את עקרונותיו. הPVV־ היא המפלגה השלישית בגודלה בהולנד והיא נהנית מתמיכה לא מבוטלת בציבור ההולנדי: 10.1 אחוזים מהבוחרים הצביעו לה בבחירות הארציות ב־2012 וזיכו אותה ב־15 מושבים בפרלמנט, ואילו ב־2014 בבחירות לפרלמנט האירופי הגיעה המפלגה למקום השלישי עם ארבעה מושבים.

בעקבות וילדרס קמו להן מספר מפלגות נוספות אשר חרתו על דגלן את ערכי החירות, תוך התבססות על אותם שורשים יהודים נוצריים. חשוב לציין: אין מדובר בתנועות קיקיוניות אלא במפלגות שמייצגות שיעור לא מבוטל מהבוחרים. כך, בשוודיה הוקמה ב־1988 מפלגת השוודים הדמוקרטים ((SD בתחילה על ידי אזרחים מהימין הקיצוני, אך ב־2001 עברה המפלגה מהפכה רבתי, הקיאה מתוכה את הקיצונים והפכה למפלגה לגיטימית הממוקמת במרכז הימין. מאז 2005 מונהגת המפלגה בידי ג‘ימי אקסון, אשר הציג מדיניות של אפס סובלנות כלפי האנטישמיות. במבצע צוק איתן הביע אקסון את תמיכתו בישראל ואמר: “חמאס משתמש באזרחים כמגן אנושי. אנו תומכים בזכותה של ישראל להגן על עצמה“. למפלגת ה־SD אף יש נציג יהודי מטעמה בפרלמנט בשם קנת‘ אקרוט, והוא נלחם בַּתוקפנות של האסלאם הרדיקלי כלפי היהודים בעיר מאלמו.

מפלגות פרו־ישראליות

גם באוסטריה קמה מפלגת החירות האוסטרית בראשותו של היינץ כריסטיאן שטראכה, אשר נמנה על תומכיה הגדולים של ישראל ביבשת. שטראכה ביקר בישראל בשנים האחרונות, סייר ביהודה ושומרון ואף בא לתמוך בחיילי צה"ל במלחמה מול חמאס, כאשר חגר "ווסט" קרבי.
מפלגת החירות האוסטרית נהנית מתמיכה עצומה באוסטריה, והיא זכתה ־19.7 אחוזים בבחירות לפרלמנט האירופי ב־2014. כעת נמצאת המפלגה במקום הראשון בסקרים לקראת הבחירות המקומיות, עם 28 אחוזים. לאחרונה הודיעה המפלגה על אימוצו של קו פרו ישראלי "מראש המפלגה ועד רמת הפקיד", כלשונה.

עיני ישראל יהיו נשואות ביוני הקרוב לבריטניה, שם תתמודד מפלגת העצמאות הבריטית (UKIP) בפעם הראשונה בבחירות המקומיות. כבר כיום, UKIP בראשות נייג‘ל פאראג‘ מחזיקה במספר המושבים הגדול ביותר בפרלמנט האירופי, לאחר שניצחה בבחירות ב־2014 עם 27.5 אחוזים מקולות הבוחרים. נבחרי UKIP מרבים לדבר על רצונם להתנתק מהאיחוד האירופי ועל כך ששבעים אחוזים מהחקיקה הבריטית המקומית מגיעה ממוסדות האיחוד האירופי בבריסל.

פאראג‘ עצמו לא היסס לציין כי לדעתו קיימת “הטיה אנטי ישראלית חזקה בתוך המוסדות האירופיים“, וכי מפלגת UKIP “מתנגדת להעברת מאות מיליוני יורו לרשות הפלשתינית, מבלי שמתבצעת שום בדיקה לאן הכסף הולך“. בראיון שנערך לפני מספר חודשים ברשת FOX NEWS אמר פאראג‘ כי בריטניה היא “מדינה המבוססת על זהות יהודית נוצרית“. כיום עומדת UKIP על 18 אחוזים בסקרים לקראת הבחירות הארציות.

ישנן עוד דוגמאות רבות, בבלגיה, בדנמרק, בנורווגיה, בגרמניה וכן במדינות נוספות. המגמה ברורה: לצד עליית האנטישמיות המוזנת על ידי התקשורת והאליטות, עולה גם התמיכה בישראל בדמות מפלגות רבות שלא מתביישות להצהיר על כך.

לעדכן את התפיסה

בשנים הקרובות חייבת ישראל לעדכן את תפיסתה בקשר ליחס מול אירופה. לנו היהודים קל מאוד לומר "אירופה כולה אנטישמית", להתייאש מהיבשת הישנה ולסמוך על ארה"ב. עם זאת, מדינה בריאה שרוצה להתפתח ולחיות במרחב מדיני בטוח יותר צריכה להמשיך ולחפש כל הזמן תמיכה גם באירופה. משעה שהבנו כי בסיס האנטי ישראליות עומד על אינטרס כלכלי לא פחות משהוא עומד על אנטישמיות, נוכל להבין כי הנטייה ההולכת וגוברת נגד השמאל האירופי מקורה בהתגברות האלימות המוסלמית ביבשת. הפיגועים בעשור האחרון החלו להתניע שינוי בדעת הקהל. בחודשים האחרונים ראינו לראשונה יותר מ־50 אלף גרמנים שיצאו לרחובות במסגרת תנועת PEGIDA כדי להפגין נגד האסלאמיזציה של היבשת. איום הטרור שעליו מצהירים שרים בגרמניה גורם לאזרחים להתחיל לחשוב האם הרב תרבותיות היא גישה בריאה למדינה. רבים מהאירופים מחפשים מחדש את הזהות שלהם ולא מוצאים אותה באסלאם.

לפני 40 שנה התחילה אירופה באימוץ נטייה פרו פלשתינית, וזו הפכה בהדרגה לאנטי ישראלית. בתקשורת, בתרבות, בחינוך ובעיקר בדרגים המדיניים הבכירים הייתה מחויבות בשם ההסכמים על קבלת הנפט. בשנים האחרונות הקשר הזה מתחיל להיפרם, מה שמוביל אותנו למסקנה אחת: זו השעה לנתק את אירופה מערביה.

מתן אשר הוא סמנכ"ל המרכז לקידום יחסי ישראל־ אירופה, מתמחה במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ה טבת תשע"ה, 16.1.2015

פורסמה ב-16 בינואר 2015, ב-גיליון וארא תשע"ה - 910 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. יהורם מרגולין

    חרט וילדרס ההולנדי אינו הראשון שאמר את הדברים האלה. קדמה לו אוריאנה פלאצ'י האיטלקיה בספרה "הזעם והגאווה". היא פירטה את תולדות הגירה איסלמית והתפשטותה באירופה, וזעמה על ממשלות אירופה שלא עשו דבר לעצור את ההגירה. נפטרה לפני כמה שנים.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: