לב היהדות הוא ההלכה | אריאל הורוביץ

הרב ישראל רוזן חושב שהצעת אלעזר שטרן בסוגיית הגיור, כמו גם ההתנגדות החרד"לית לה, מזיקות. הוא מתנגד לנישואין הלכתיים מחוץ לרבנות אך לא נבהל מכך ואף מוכן לקבל נישואין אזרחיים בישראל ובלבד שייקראו זוגיות

 לא מזמן נסע הרב ישראל רוזן מביתו בגוש עציון למושב נטור שבשיפולי רמת הגולן, כדי להעביר שיעור במדרשה שפועלת במקום. המדרשה היא מוסד ראשון מסוגו, מעין ישיבת הסדר דתית־חילונית שבה לומדים יחד נערים ונערות דתיים וחילונים תלמוד, הגות יהודית וספרות עברית. בנו, הרב אביה רוזן, עומד בראש המוסד (יחד עם איתמר לפיד). הרב ישראל רוזן פגש שם את התלמידים והתלמידות של בנו, ניצוץ בעיניהם ואהבת לימוד בלבם. אך הוא חזר משם, כך הוא מספר, ברגשות מעורבים.

"אני מאוד מחבב אנשים שעוסקים ביהדות", הוא אומר בשיחה במשרדו שבמכון "צומת" באלון שבות, "אני תומך בשיבה אל ארון הספרים היהודי, לא רק כי זה עשוי להוביל לחזרה בתשובה, אלא כי יש לזה ערך בפני עצמו. אני בעד שירבו מוסדות כאלה. התורה היא לא נחלתם הבלעדית של חובשי כיפות או מתעטפי בטלית. יחד עם זאת, אני מתקשה לקבל יהדות ללא מחויבות. כל הרוח הזו לא ברורה לי. מי שלומד יהדות לומד גם הלכה, ואני לא מבין איך אפשר ללמוד את הדברים ולא לקיים אותם. יש בזה משהו חסר. במובן מסוים, היה עדיף שהמוסד של הבן שלי יהיה פתוח רק לחילונים, ולא היה משלב דתיים וחילונים".

באמת? למה?

"מכיוון שאם המוסד היה חילוני בלבד, היה אפשר להלביש עליו קטגוריה של 'קירוב לבבות'. אבל המציאות של לימוד תורה דתי־חילוני יכולה גם להביא למצב שלילי, שבו 'אם יש ככה ואם יש ככה, אז שכל אחד יבחר את דרכו', וכך גם הדתיים יתרחקו מן העולם הדתי. העירוב בין דתיים לחילונים במוסד כזה עלול לעודד דתל"שיות, כי אם אפשר להתקרב לארון הספרים היהודי גם בלי תורה ומצוות, אז זה מה שיקרה. אבל המוסד הזה הוא עדיף מכלום, ואולי הוא גם שלב ביניים בדרך להתקרב יותר. בכל אופן, אני בהחלט לא מודד את ההצלחה של המדרשה בשאלה כמה אנשים חזרו בתשובה בגללה".

צילום: מרים צחי

צילום: מרים צחי

סיוע בהתמודדות

ראיון עם הרב ישראל רוזן הוא אתגר למראיין: לצד עיסוקו כראש מכון צומת וכדיין בבית הדין הפרטי לגיור שהוא מפעיל באלון שבות, הרב רוזן הוא פובליציסט נמרץ – בטורו הקבוע בעלון "שבת בשבתו" הוא מביע מדי שבוע את דעותיו על כמעט כל נושא שעל הפרק, חובט בימין ובשמאל, בחרד"לים ובליברלים, כותב על הפריימריס בבית היהודי, על תנ"ך בגובה העיניים, על צוק איתן ועל ערביי ישראל. טוריו מתפרסמים גם באתרי האינטרנט הדתיים, ויוצרים תהודה רבה.

הרב רוזן – נשוי ואב לחמישה, תושב אלון שבות, חתן פרס לב בנושא "תורה ומדע" לשנת 2008 ופרס ירושלים מטען ערוץ 7 לשנת 2011 – נולד בתל אביב בשנת 1941. אביו, דב רוזן, איש הפועל המזרחי, היה מחנך ומחבר ספרים בענייני יהדות ומחשבת ישראל. אמו, בת ציון, הייתה אחותו של פרשן המשנה הנודע, פינחס קהתי. הרב רוזן למד בישיבת היישוב החדש בתל אביב, ולאחר מכן בישיבת "כרם ביבנה". אחיו הצעיר ממנו בשלוש שנים, הרב יגאל רוזן, למד גם הוא בישיבת היישוב החדש ולאחריה המשיך לישיבת פוניבז', וכיום הוא ראש הישיבה הליטאית "אור ישראל" הגדולה בפתח תקווה. שני האחים לא נפגשים הרבה, וכשזה קורה הם משתדלים לא לדבר על פוליטיקה ועל ענייני אמונה.

אנחנו נפגשים בעקבות ספר מאמריו התורניים "בחצוצרות בית ה' – 50 מאמרי הלכה וטכנולוגיה", שראה אור לאחרונה. השיחה כמובן תיגע בטכנולוגיה, אך כדרכו של הרב רוזן תפליג גם הרבה מעבר להגדרות הנורמטיביות הללו.

לפני הריאיון הזמין אותי הרב רוזן לטקס גיור של בחור צעיר שמעוניין להינשא לבחורה יהודייה, ועבר את תהליך הגיור בבית הדין הפרטי לגיור שמנהל הרב רוזן יחד עם הרב גדעון פרל, רבה של אלון שבות. הדיינים בבית הדין – שמתכנסים אחת לחודש בחדר צדדי במכון צומת – פועלים בהתנדבות.

הרב רוזן החל לעסוק בגיור לפני למעלה מעשרים שנה, כאשר הראשון לציון דאז, הרב אליהו בקשי דורון, ביקש ממנו לסייע לו בהתמודדות עם גלי העלייה מברית המועצות לשעבר. הרב רוזן ייסד אז את מנהל הגיור, שבראשו ישב עד צאתו לגמלאות. נושא הגיור עלה על שולחנה של הכנסת האחרונה בעקבות הצעת החוק של ח"כ אלעזר שטרן. ההצעה, שהתבססה על מסמך שחיברו מכון "עתים" והמכון הישראלי לדמוקרטיה, ביקשה להעניק את הסמכות לגייר גם לרבני ערים ולרבני יישובים: כל שלושה רבנים בעלי תעודות הסמכה מתאימות יוכלו, לפי הצעת החוק, לגייר, והמדינה תכיר בגיור. הרב רוזן התנגד.

הצעת שטרן מיותרת

"התנגדתי להצעה הזו מטעמים פרקטיים בלבד", הוא אומר. "הצעת החוק הזו לא תביא מתגיירים נוספים; להיפך, היא רק תרחיק אנשים שרוצים להתגייר. מנסים לטעון שההסדר החדש יצמצם בעיות ביורוקרטיות, אבל אלה הבלים. אפשר לחשוב שבתי הדין לגיור קורסים תחת העומס. כל הרעיון של ההצעה הזו הוא שמבין כל רבני הערים והיישובים יימצאו כמה רבנים שינהיגו מדיניות גיור ליברלית יותר ולא יחייבו את המתגייר לקבל עליו עול תורה ומצוות, אלא רק להכיר באופן עמום בכך שלעם ישראל יש תורה וכן הלאה, וכך יהיה אפשר לעשות גיור ליברלי. מה שמפריע לי הוא לא הגיור הליברלי כשלעצמו, אלא שמכיוון שהאפשרות הזו איננה בקונצנזוס, אלא בשוליים של העולם הרבני, המועמדים לגיור פשוט לא יבואו לשם. הם לא ירצו להתגייר בבתי דין שהרבנות הראשית לא מכירה בהם. ואז מה עשינו? רק עשינו רעש, וגרמנו לכך שאנשים לא יבואו להתגייר".

אתה טוען שפשוט לא יבואו להתגייר אצלם, ומנגד יש הטוענים שאולי כן ואולי לא. למה לא לתת לזה לקרות?

"אני לא נלחם ביוזמה הזו. אני מתנגד לה משום שאני טוען שכשיש רעש סביב נושא הגיור, פחות אנשים רוצים להתגייר. קהילת העולים ממדינות חבר העמים לא מעוניינת בגיור, ואני אומר: תנו שלוש שנים של שקט, והמצב ישתנה. אחד האסונות הגדולים קרו כשהרב שרמן החליט לבטל גיורים למפרע, וזה הביא לירידה במספר המתגיירים. האנשים האלה גרים כאן, הם קוראים עיתונים, הם לא רוצים להיכנס למקום שנוי במחלוקת. לכן גם חוק שטרן עשה לדעתי הרבה רעש, אבל לחינם. זה לא יועיל. גם הרעש של הציבור החרד"לי סביב הגיור לא תורם לשום דבר, אלא מעורר ריאקציה. אני לא יכול לשכנע ששקט הוא דבר טוב, אבל זו עמדתי".

הפרויקט הגדול הבא שהרב רוזן עמל עליו בתחום הגיור הוא גיור המוני של קטינים, גם כאלו שאמותיהם לא מתגיירות. הוא מנסה לאתר נערים ונערות ישראלים שאינם יהודים על פי ההלכה, ולגייר אותם. לאחרונה שוחח על כך עם הרבנים הראשיים, וקיבל את הסכמתם העקרונית. פעמים רבות התבטא הרב רוזן בעד הרבנות הראשית, וביקש לחזק את מעמדה.

אתה תומך ברבנות הראשית ומבקש לחזק אותה מצד אחד, אך מצד שני אתה מנהל בית דין פרטי לגיור, מחוץ למסגרת הממלכתית. איך שני הדברים האלה מתיישבים?

"יש בארץ שני בתי דין פרטיים אורתודוקסיים לגיור: בית הדין של הרב ניסים קרליץ בבני ברק, ובית הדין של הרב פרל ושלי כאן באלון שבות. בית הדין שלנו מטפל אך ורק באנשים בעלי אזרחות זרה שלא יכולים להתגייר במדינת ישראל בגלל משרד הפנים. בדרך כלל מדובר בישראלים שמתאהבים בלא־יהודייה במהלך טיול בחוץ לארץ, ומעוניינים להתחתן איתה. מערכת הגיור הממשלתית לא מאפשרת להם לעשות זאת – לא בגלל הרבנות, אלא בגלל החומה הגבוהה שמשרד הפנים מציב.

"משרד הפנים יצר מצג שווא, כאילו כל העובדים הזרים ירצו להתגייר, ולכן הוצבו תנאי סף לגיור אנשים שאין להם אזרחות ישראלית: קודם כול בני הזוג צריכים להתחתן אזרחית בחו"ל, לחיות כמה שנים בחטא, ואז יגיירו אותם (בפועל, גיור נתינים זרים נחסם על ידי ועדה משותפת שבה יושבים יחד נציגי הרבנות הראשית ומשרד הפנים. א"ה). למעשה, עד שמשרד הפנים מאשר את הגיור שלהם עוברות שלוש או ארבע שנים שבהן הם חיים בחטא. יושבים אצלנו הורים בוכים שבנם פגש בחורה מגרמניה או מברזיל או מרומניה, ומשרד הפנים לא מסכים לגייר אותה. בזה אנחנו עוסקים".

מנהל הגיור הוקם בעקבות גל העלייה מברית המועצות לשעבר. עולים חדשים בנתב"ג, 1990  צילום: נתן אלפרט, לע"מ

מנהל הגיור הוקם בעקבות גל העלייה מברית המועצות לשעבר. עולים חדשים בנתב"ג, 1990
צילום: נתן אלפרט, לע"מ

אין כאלו באשדוד

ומה לגבי הרבנות הראשית? החלטת מועצת הרבנות הראשית מ־2011 מותחת ביקורת חריפה כנגד בתי הדין הפרטיים לגיור.

"הרבנות הראשית לא מתנגדת לבית הדין שלנו, כמו שהיא לא מתנגדת לבית הדין של הרב ניסים קרליץ, אבל בפועל היא לא יכולה לתת לנו הכשר, בגלל משרד הפנים. אנחנו מגיירים על פי ההלכה, אך הגיורים שלנו לא מוכרים במדינת ישראל. הרבנות הראשית מכירה את בתי הדין הפרטיים, ונותנת להם מעין הסכמה שבשתיקה. צריך לזכור שכרגע יש בסך הכול שני בתי דין כאלה. אני מעריך שאם היו קמות 'באסטות' של גיור בכל קרן רחוב הרבנות הייתה מנסה להילחם בתופעה הזו, אבל זה לא מה שקורה".

אין לך בעיה עקרונית שמחר בבוקר יקומו שלושה רבנים ליברלים ממך ויחליטו לגייר בעצמם?

"לא. אין לי בעיה עם זה. אם שלושה רבנים אורתודוקסים שאני מכיר ירצו לגייר, אין לי בעיה. אני לא פוסל רבנים כמו שנוהגים לעשות בישיבת 'הר המור'. אני פשוט חושב שאין לזה ביקוש, ושלא יגיעו אליהם הרבה".

אבל מדבריך גם עולה שאין לך בעיה עקרונית עם מהלכים שנעשים מחוץ לרבנות. מה היית אומר לזוג שמעוניין להינשא שלא דרך הרבנות?

"אני לא פוסל נישואים פרטיים בין יהודי ליהודייה, בעיקר במקרה של נישואים שניים, שם יש עניין של איבוד זכויות כספיות. אלמנים או אלמנות שמקבלים קצבה חודשית קבועה עלולים לאבד אותה אם הם יתחתנו שוב ויירשמו במשרד הפנים כנשואים, ובגלל שהם לא רוצים לאבד את הקצבה – שמגיעה לפעמים לכמה אלפי שקלים בחודש – האלטרנטיבה היא שהם יחיו יחד בלי נישואים. אני מכיר הרבה זוגות כאלה, גם בציבור שלנו – אנשים בוגרי ישיבות ומתפללים בבית כנסת. כאשר זה המצב, אני לא פוסל נישואין שלא דרך הרבנות".

אני לא מדבר על נישואים פרטיים כדי לשמר קצבאות חודשיות. אני שואל מה דעתך לגבי זוג דתי צעיר שרוצה להתחתן כדת משה וישראל אך לא דרך הרבנות, כאקט של מחאה כלפי הממסד הדתי.

"לדעתי מדובר בתופעה שהתקשורת מנפחת הרבה מעבר לממדים הטבעיים שלה. זוג דתי שעושה נו־נו־נו לרבנות זה משהו שמצטלם טוב. אני תוהה עד כמה התופעה הזו רחבה, האם יש זוגות כאלה באשדוד או בחדרה או בגבעת שמואל, או שהם נמצאים בעיקר בירושלים. כמובן שאני לא תומך בצעד הזה ולא מעודד אותו, אבל אני גם מתנגד לענישה. המניע של הזוגות האלה פסול בעיניי, אבל אני לא קורא להילחם בהם בשום צורה, חוקית או כפייתית, ובוודאי לא בחרם חברתי. אם היו באים אליי הורים ואומרים שהבן שלהם רוצה להתחתן מחוץ לרבנות, או שהוא לא יתחתן בכלל – הייתי מציע להם למצוא מישהו שיחתן את בנם באופן פרטי".

והיית מסכים לחתן זוג כזה?

"אתה שואל אותי אם הייתי מסכים לחתן. תשאל האם חיתנתי".

אוקיי. האם חיתנת פעם זוג שלא דרך הרבנות?

"אני מעדיף לא לענות".

סוג של מטרד

מטרים ספורים מחדרו של הרב רוזן במכון צומת הוקם בחודשים האחרונים מרכז מבקרים צנוע, מין מוזיאון הלכתי־טכנולוגי שמציג את מיטב החידושים הטכנולוגיים של המכון שהוקם ב־1977.

בסיורנו שם מציג בפניי הרב רוזן שלל אביזרים שאפשר להפעיל בשבת: מקלדת, מעלון ומדרגון לבעלי מוגבלויות, עכבר למחשב וגלאי מתכות ידני. הרב רוזן, מהנדס בהכשרתו, רואה את הפעילות של מכון צומת כנדבך נוסף בעולם ההלכה המתחדש במדינת ישראל. "אני מגדיר את עצמי יהודי לאומי, ומנסה להתמודד עם שאלות הלכתיות בהקשרים האלה", הוא אומר, "העיסוק של מכון צומת הוא במידה מסוימת ריאקציה לפסיקות שמרניות יותר, שמנסות לטעון שמה שהיה נהוג בגולה ינהג גם בארץ. התפיסה החרדית הקלאסית מציעה שנוכרים יהיו אחראים על המדינה בשבת, אבל בעינינו זה לא מעשי ולא ראוי. בלתי אפשרי שהשבת במדינה היהודית תנוהל על ידי נוכרים. אנחנו משתדלים למצוא את הפתרונות עבור שירותי הביטחון, בתי הסוהר ובתי החולים, וברוך השם הפתרונות קיימים".

בשנה שעברה התקבלה בצומת הכרעה הלכתית שתשפיע באופן ישיר על המשך הפעילות במכון. היחס ההלכתי לבעלי מוגבלויות, כך הוחלט בצומת, הוא כאל "חולים". החלטה זו פורשת כר נרחב של היתרים בשבת עבורם, לפי הגדר ההלכתי של "חולה שאין בו סכנה". "העולם כולו מתקדם היום לעבר ההנגשה", אומר הרב ישראל רוזן, "הטכנולוגיה משקיעה הרבה בתחום הזה, וגם אנחנו נכנסים אליו. אנחנו רואים בשאלה הזו נושא לאומי, ומתחילים לעבוד על אמצעים לשמיעה, ראייה ודיבור שאפשר להשתמש בהם בשבת. זו החלטה מקדמית, שלפיה אנחנו רואים את האנשים הללו, למרות שהם אומרים שהם בריאים, כאנשים שמבחינה הלכתית הם חולים שאין בהם סכנה, ולכן אפשר להתיר עבורם פעולות שונות בשבת".

הפעילות של מכון צומת היא גם תשובה לפולמוס ההיסטורי בין הרב משה צבי נריה ופרופ' ישעיהו ליבוביץ בשנות החמישים, על אודות ההתנהלות של מדינה יהודית בשבת. ליבוביץ טען אז שלהלכה אין כלים להתמודדות עם מציאות מודרנית של מדינה, ואילו הרב נריה סבר שהכלים ההלכתיים ישנם, אך הם טעונים פיתוח וליבון. ממרחק השנים משקיף הרב רוזן על הפולמוס ההוא, ומרגיש שהתשובה ברורה מאליה.

"בוודאי שלהלכה יש כלים", הוא אומר. "אמנם אי אפשר למצוא פתרון לכל דבר, אבל יש שלל דברים שכן אפשר להתיר. אנחנו מציעים פתרונות שאפשר ליישם במקומות חיוניים. לא מדובר בנוחיות בעלמא; אנחנו לא יוצרים מחשב לשבת כדי שיוכלו לשחק בו או לגלוש באינטרנט, אלא כדי שישתמשו בו בבתי חולים וביחידות מודיעיניות. אנחנו מייעדים את הדברים האלה למקומות שזקוקים להם, ומקפידים שהמכשירים שלנו יהיו פחות יעילים מן המכשירים של ימות החול. זה גם חלק מהחשיבה ההלכתית – המכשיר צריך להיות סוג של מטרד. אנחנו לא ממציאים דברים שיהיו יעילים כמו ביום חול. בכל זאת, זו שבת".

בלי רפורמה

אין ספק שהמוצרים של מכון צומת שינו את פניה של השבת במוסדות רבים וגם בבתים פרטיים. אבל כשצעירים מדברים היום על הקושי שלהם עם עולם ההלכה, נדמה שהקושי הוא עמוק יותר. אי אפשר לפתור אותו באמצעות מיקרוגל גרמא לחולים.

"אני רואה את עצמי כאיש הלכה, ואני מסכים שקשה לחנך לאמונה בהלכה. אבל זה לב היהדות. לב היהדות הוא ההלכה, ולאו דווקא הגות או תנ"ך או תיאולוגיה. להלכה יש השפה שלה, ויש בה מרחב גמישות. אחד מעיקרי האמונה בעיניי הוא שהתורה השאירה כל מיני פתחים, לא בגלל שכחה של המחוקק אלא כדי שהפוסקים ישלימו את החסר. חלק מהפתרונות ההלכתיים נראים כמו תחבולות והערמות, ומי שאינו חלק מבית המדרש אכן יתקשה להבין אותם, כמו שהוא יתקשה להבין מהו היתר מכירה ומהו עירוב ומה זה גרמא.

"אני מכיר בכך שיש אנשים שטוענים שקשה להם עם עולם ההלכה, אבל בעיניי הדברים נאמרים מתוך חיפוש אחרי נוחות. חז"ל אומרים שישראל חטאו בחטא העגל כדי להתיר לעצמם עריות. אותם אנשים רוצים חיים מופקרים, חופשיים, אז הם אומרים שההלכה מיושנת ומטרידה. אני לא יכול לקבל את זה. אני מודה שקשה לי לשכנע לקבל את ההלכה, אבל אני לא מקבל את האמירה שההלכה קשה ומעיקה, ולכן צריך למצוא דרכים להקל ולומר שהן לגיטימיות. אם אנחנו מאמינים בתורה מן השמים ובכך שהתורה עברה מדור לדור, אז צריך לקיים אותה. לא נכון לבוא ולומר שבגלל שהחיים השתנו והעולם השתנה צריך למחוק דברים מסוימים. זה הלך רוח שאופייני לאקדמאים ליברלים דתיים, ואני לא מחפש להיות בר שיח איתם.

"אני לא סבור שצריך להרחיק אנשים שמדברים כך. המודל הנכון בעיניי הוא זה של היהדות הספרדית, שיודעת להכיל גם את אלה שבאים לבית הכנסת בשבת ואחר כך הולכים למשחק כדורגל או מדליקים טלוויזיה. זו הסיבה שביהדות הספרדית לא התפתחה תנועה של רפורמה. ביהדות הספרדית כולם אורתודוקסים, ואף אחד לא נלחם באותם יחידים שמתנהגים אחרת. אין שם קבוצות מאורגנות שקוראות תיגר על ההלכה".

בגידת החילונים הלאומים

בשנות התשעים ובתחילת שנות האלפיים השתתף הרב רוזן בקבוצות שהפגישו בין דתיים וחילונים, וביקשו לכונן אמנות שתסדרנה מחדש את יחסי הדת והמדינה בישראל. בשנים האחרונות הוא ממעט להשתתף במפגשים כאלה – לדבריו, בשל האכזבה מן הציבור החילוני בישראל סביב תוכנית ההתנתקות.

"כל ההפגנות וכל גיוס האנשים בהתנתקות נעשו מתוך הציונות הדתית", הוא אומר, "הבגידה של הציבור החילוני לאומי בגוש קטיף חידדה אצלי, לצערי, את הפער בין הציבור הדתי לציבור החילוני, שכיום אני פחות רואה בו שותף. הדברים שאני אומר אינם רציונליים; אולי הם נובעים מכך שהלאומיות חשובה לי מאוד. אבל מאז ההתנתקות אני פחות מעוניין בכל המפגשים והאמנות האלה. אני מאוכזב מאי־תמיכה חילונית מסיבית בקשר לגוש קטיף, גם מצד כאלה שהיו צריכים לתמוך בהתנתקות. אני לא נותן תקווה להידברויות האלה.

"אני זוכר שלפני כמה שנים ניסחתי הצעת חוק עם כמה רבנים, שמציעה לחסום באופן הרמטי את המסחר בשבת, בתמורה להעלמת עין מתרבות ובילוי בשבת. כרב אני לא יכול לעודד בפירוש תרבות ובילוי בשבת, אבל אני יכול להעלים עין בתמורה להשבתת המסחר. סברתי אז שאם יש תמורה אפשר לעשות את זה. בסופו של דבר זה לא יצא לפועל, והיו שאמרו לי שבסוף גם ייקחו את העלמת העין מהבילוי בשבת, וגם לא ישביתו את המסחר".

ומה לגבי נישואים אזרחיים?

"אני גם מוכן לקבל נישואין אזרחיים בישראל, בשני תנאים. האחד – שלא יקראו לזה נישואין, אלא זוגיות. זה עניין סמנטי, אבל הסימבוליות חשובה בעיניי – במדינה יהודית הנישואין הם דתיים. התנאי השני הוא ביטול מעמד הידועה בציבור של אשת איש. היום בישראל מתרחש אחד הדברים המחפירים ביותר בעולם, שאין כמעט מדינות שמאפשרות אותו – מצב שבו אישה נשואה לראובן, ובו בזמן היא הידועה בציבור של שמעון, ומקבלת את כל הזכויות וההטבות. אם יבטלו את הדבר הזה אני אהיה מוכן לנישואין אזרחיים. אבל אני יודע שזה לעולם לא יקרה, כי השמאל החילוני יעמוד על הרגליים האחוריות ויגיד שיש כאן כרסום בזכויות. אז המצב יישאר ככה".

אבל זה תמיד מין 'תן וקח' כזה. אם הם ייתנו לנו את א', ניתן להם את ב'.

"כן. אני לא מסכים עם הגישה של חבריי הרבנים בציונות הדתית הליברלית, שרואים תמיד את הצד השני ומנסים לדאוג לזכויותיו. אני סבור שלמדינה יהודית צריכים להיות מאפיינים יהודיים, במיוחד בכל מה שקשור לחיים הציבוריים".

אך ישנם נושאים שהרב ישראל רוזן משתדל לא לדבר עליהם. כך, למשל, הנושא של הומוסקסואלים ולסביות. לפני כמה שנים, הוא מספר, השתתף בפאנל טלוויזיוני בנושא, ומאז החליט שבכל מה שקשור לחד־מיניים הוא גוזר על עצמו שתיקה – כאשר הרבנים שסביבו, גם בני דורו, כבר עוסקים בנושא ומתבטאים על אודותיו בפומבי.

"כל התבטאות היא מעין לגיטימציה", הוא אומר, "יש עוד נושאים, כמו להבדיל גילוי עריות במשפחה או התאבדויות, שככל שאתה מדבר עליהם יותר כך אתה מלבה אותם. ההתבטאויות סביב הנושא הזה בציבור הדתי נועדות לתת לגיטימציה חברתית. כל הדיבורים על כך בתקשורת נותנים לגיטימציה, או לפחות גורמים לכך שאדם אומר 'אני לא בודד, יש רבים כמוני'. אני לא רוצה להיות בעמדה הזו. מה שכן, כתבתי בעבר בקשר למצעד הגאווה שאם יש מועדון שנועד לחזק ולתת תמיכה זה משהו אחד, אבל מצעד גאווה זה משהו אחר לגמרי. כך, למשל, אנשים בעלי מום מתקבצים יחד למועדון וזה מחזק אותם, אבל הם לא עושים 'מצעד הנכים'. אני כמובן לא משווה".

אני מניח שאם היית מכהן כרב קהילה או כרב יישוב היית חייב להתייחס לנושא הזה.

"אבל אני לא מכהן כרב קהילה. אם הייתי מכהן, מן הסתם גם הייתי בוחר להתעלם. לא הייתי בוחר בהחרמה, אבל כן בהתעלמות חברתית. גם התעלמות היא אמירה, והיא עדיפה בעיניי על פני דיונים. אני לא מקבל את ההשקפה שאומרת שיש להכיל את האחר, את החריג, את השונה, כי הכלה נותנת לגיטימציה. יש קבוצה ניכרת של אנשים שאם תינתן לגיטימציה להומוסקסואליות זה ישפיע עליהם והם ייכנסו לקטגוריה הזו גם כן. לכן התעלמות מהעובדות הללו עדיפה על פני דישה בהן. יש לי עמדה ברורה בנושא. נכון שבתקופת ה'פוסט' קל מאוד להגיד שכל הערכים שווים, או לנפץ מוסכמות ומסורות, אבל בעיניי לא הכול עובר".

אוונגרד כרם ביבנה

הרב ישראל רוזן הוא אחד מבוגריה הידועים של ישיבת כרם ביבנה, שבה למד ובמסגרתה גם הוסמך לרבנות. דמותו המיתולוגית של ראש הישיבה, הרב חיים יעקב גולדוויכט, עדיין מעוררת בו השראה. "הגעתי לכרם ביבנה מישיבת הישוב החדש", הוא מספר, "אך כחבר בני עקיבא מילדות השתלבתי מהר עם הזרם ששלט אז בישיבה – בוגרי ישיבת כפר הרא"ה. הייתה בישיבה אווירה של ראשוניות, בעצם ייסוד ישיבה גבוהה שפועלת ברוח הציונות הדתית.

"דווקא ישיבת מרכז הרב הצטיירה אז, בתחילת שנות השישים, כישיבה שבה התלמידים הגיעו מהמגזר החרדי יותר. תחושת הראשוניות גברה עם ייסוד מסלול ההסדר, וגם כשנוסד כולל לאברכים לנשואים ללימודי הלכה להוראה. זכיתי להיות בן המחזור הראשון של הכולל הזה. הייתה גם ראשוניות בלימוד מסודר של תעודת הוראה לתנ"ך ולמחשבת ישראל. תכל'ס, האווירה הייתה חלוצית וצעירה, והתלמידים היו מעורבים גם בהתנהלות היומיומית של הישיבה. יש שמציירים היום את הרב חיים יעקב גולדוויכט כדמות שזרה לרוח ההסדר והנוער, אבל זה לחלוטין לא היה כך. הוא רצה רק למשוך בציציות ראשינו לכיוון הלימוד העיוני".

מה לגבי השינויים שמתחוללים בעולם הישיבות הציוני־דתי? המשיכה לחסידות, למשל, היא משהו שמדבר אליך?

"אולי אפתיע אם אומר שאני מאוד מתחבר לחסידות, וגם לניאו־חסידות, שעניינה תחיית החסידות בישיבות הארצישראליות, בניגוד לאסכולה הליטאית הקפדנית. המהלך זה התחיל למעשה כבר בכרם ביבנה, כשיום אחד ראש הישיבה, הרב גולדוויכט, שינה את טעמו ואת שיחותיו: מהאסכולה הליטאית של תנועת המוסר ותיקון המידות הוא עבר לעיונים משובבי לב ונפש בשפת אמת, שם משמואל ור' צדוק הכהן מלובלין. האסכולה הזו נקלטה בכל ישיבות ההסדר, והיא מתאימה לרוח הנוער הארצישראלי כמו כפפה ליד. אין דרשת ליל שבת שאני דורש שאין בה קטע מעולם החסידות, שנושק לעולמות מיסטיים, שקרובים לעולמות הרמז והסוד".

מה עם חסידות ברסלב? זה מושך אותך?

"התורות של רבי נחמן מדברות ללבי, אבל ל'הליכות' של ברסלב, למנהגים השונים ולאופי, אני פחות מתחבר, בגלל ההחצנה שבהן. בכל אופן, השיטה הליטאית הקפדנית של חיטוטי מוסר לא מתאימה לי באופן אישי, ולדעתי היא גם לא מתאימה לעם שחזר לארצו. אלה עניינים של גלות".

מכון צומת עוסק בהלכות שקשורות להתחדשות טכנולוגית. אני רוצה לשאול אותך על תחום אחרתרבות ואמנות. גם זה תחום שהוא חלק מתהליך של תחיית העם בארצו. אתה רואה ממשקים כלשהם בין התחום הזה ובין עולם ההלכה?

"אני מודה שנושאי התרבות הכללית הם לא תחום ההתעניינות האישית שלי. מבחינה חינוכית אני מאמין גדול בשילוב, בוי"ו החיבור: תורה ועבודה, תורה וצבא, תורה ומדע, תורה ומעורבות חברתית, תורה ואמנות, תורה ומוסיקה, ואפילו תורה וספרות ותיאטרון. הבעיה היא שאני לא יודע איך מעלים את כל הדברים האלה בקנה אחד. אני לא רואה אותם כשני עולמות נפרדים, כאילו בבוקר יש תורה ובערב תיאטרון, אלא בוי"ו החיבור. כל תחום כזה מחייב יצירתיות תורנית לא פשוטה, או סינון והגבלות.

"שים לב: אני לא מדבר על אמנות או ספרות שהן 'מגויסות' לטובת היהדות, אלא על תרבות ואמנות שעולות עם היהדות בקנה אחד. אין לי נוסחה טובה לשילוב הזה. אני מעדיף להשאיר את הנושא הזה לאחרים, ולהתמקד במה שאני יודע ואוהב לעשות".

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ה טבת תשע"ה, 16.1.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-16 בינואר 2015, ב-גיליון וארא תשע"ה - 910 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. יפה העיר הרב רוזן שתופעות נוסח "דתיים שלא מתחתנים ברבנות" ואני אעשה כאן "חסורי מחסרא והכי קתני" ואוסיף את "המניינים השוויוניים", התרסה אנטי רבנית ,הערצה יתירה ל"מדעי היהדות" ועוד כיו"ב הן תופעות מצומצמות מאוד הנמצאות בדר"כ אצל חלק מהצעירים הדתיים הירושלמים ורוב הציבור הדתי הנושאים האלו מעניינים אותו כמו השלג דאשתקד

    משום מה הקבוצות הזעירות האלו בציבור הדתי מקבלות נפח תקשורתי כאילו היו איזה בונטון חברתי מוביל

    בחלק לא מועט של המקרים מדובר בפשטות בחבר'ה שמבחינת דעותיהם הם קונסרבטיבים לכל דבר ועניין הם בזים לגמרי להלכה ודובריה אך באופן משונה במיוחד במקום להתחבר לזרם המתאים להם הם מתעקשים להחשיב את עצמם כאורתודוקסים

    זו תופעה סוציולוגית קצת משונה אך לא יותר מכך

  1. פינגבק: הרב רוזן: “אילו הייתי רב קהילה – הייתי בוחר להתעלם מעיסוק בנושא ההומוסקסואלי” | עמותת כמוך – הומואים דתיים אורתודוקסים

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: