ברווח שבין היצירה לקהל | זלאטע זרצקי

נעה על קצה המציאות, אך גם יותר ויותר אל הקונפליקטים היהודיים והלאומיים שבמרכז השיח הישראלי. מבט רטרוספקטיבי בעקבות פסטיבלי תיאטרון ומחול בין שלומי, עכו וירושלים

האם יכולה להיות אסתטיקה מופשטת לתעמולה? באיזו מידה משפיעה האידיאולוגיה על החזותי והוויזואלי? היכן נמצא הגבול בין אמנות אמיתית כהיסטוריה של חיי הרוח האנושית ובין הפגנת דעות פוליטיות בעטיפה מקצועית ואסתטית?

על רקע התחזקות העימות סביב נוכחות יהודית בהר הבית מתפתח דיון על זהויותינו, זכויותינו, וכתוצאה מכך על חובותינו ותפקידינו בארצנו. ההצגות בפסטיבלים האחרונים הדגישו את ההבדל בין חשיבה יהודית אמנותית למופעי תעמולה נטו, גם אם האחרונים הוגשו בצורה המקצועית ביותר.

א

"אני לא יכול למכור את ההצגה 'דוחקי הקץ'!" התרעם הבמאי רוני ניניו בכנס "במאי – אקטיביסט" בפסטיבל עכו, "אף אחד לא קונה אותה!". את הטקסט, המציג את פרשת ברוך גולדשטיין כתולדה מהסתת רבנים, כתב מוטי לרנר, שמאמין בתיאטרון פוליטי שאמור להוביל את הקהל למסקנה המתבקשת, וניניו ביים אותו בשנת 2013 בתיאטרון החאן הירושלמי. דיון עליו כעל אקטואליה עכשווית פרץ בפסטיבל התיאטרון בעכו.

העלילה הוכוונה מההתחלה לתשובה, וכולה הייתה רק אילוסטרציה להשקפת המחזאי על הצורך ב“טיהור“ רוח החברה. אב שחזר בשאלה נדהם מכך שבנו בחר להתחפש בפורים לרוצח הערבים במערת המכפלה בשנת 1994. הוא החליט לכתוב מחזה, ובאמצעות השחקנים הוא פונה אל הצופים כדי לעורר את כולם.

אסתטיקה נועזת ללא פשרות. מתוך "פולחן נהרין" של רובי אדלמן צילום: תומר הלפרין

אסתטיקה נועזת ללא פשרות. מתוך "פולחן נהרין" של רובי אדלמן
צילום: תומר הלפרין

העלילה מתפתחת בסגנון ה“חאן“ הירושלמי בגבול שבין מציאות לבדיון, כמו תיאטרון בתוך תיאטרון. ההורה הסובל (רון ניר) בא לחדר החזרות על הבמה ומנסה להביע את רגשותיו בפני הנוכחים באולם, הקהל והאמנים שלדעתו אינם ערים ולא מגיבים לסכנה.

בראשית ההצגה מפריד “קיר“ בין הלהקה לאולם, ובמהלכה הוא נשבר במאמצי “המחזאי“ הנלחץ אליו. דמות ה“אב“, האלטר אגו של לרנר עצמו, פורצת לנגד עינינו את כל הגבולות בתהליך ה“כתיבה“ בעל פה. כדי להמחיש את השקפתו הוא בוחר ציטוטים מטקסטים דתיים (“תורת המלך“, “ברוך הגבר“ וכו‘) היכולים לעורר השראה ולהצדיק רצח לא יהודים.

להעצמת הציטוטים מוקרנות על מסך גדול תמונות הרבנים. הציטוטים נראים כקריאה לאלימות נגד גויים, המחייבת גזרי דין ברמת משפטי נירנברג. אלא שהללו הוצאו מהקשריהם המשמעותיים, ובפרט ממלחמת ההישרדות של ימינו. אין במחזה שום דיון, אלא רק הוכחות חד־צדדיות. לפנינו סכֵמה, פוסטר ללא ההתעמקות ברוח הדמויות, שהיא תנאי הכרחי ליצירת עומק של אמנות על במה.

השחקנים “שאינם יוצאים מחדר החזרות“ משחקים את תפקידיהם באופן רומז, מטושטש, כדי להציג את ספקותיהם, הנעלמים בהדרגה. המחזה הופך להתגלמות “מציאות“, וארז צפריר הופך לנגד עינינו ל“ברוך גולדשטיין“.

הוא מניף רובה, וצועק בעיניים דומעות ובמבט של אינטלקטואל שזכותו להחליט מי לחיים ומי למוות. הרופא שטיפל במסירות ביהודי חברון ומנע את הפוגרום המתוכנן הופך לנגד עינינו למפלצת רצחנית במדי צה“ל. ההצגה, שנבנתה במיומנות גבוהה, מבקשת לייצר פלצות אצל הצופה וזאת הודות למשחק נפלא ולבימוי מדויק של רוני ניניו, אולם בסופו של דבר המחזה אינו משכנע, הכול נשמע כמו שקר אמנותי גמור. בפרט ברגע שבו ה“בן“ (איתי זבולון) מתפרץ על אביו, בלא התפתחות נפשית של הדמות, ואומר שלהגשמת הרעיון, אם יצטרך, לא יהסס להרוג גם אותו.

המסר הוא שנאמני הרוצח – חברי תנועת “תג מחיר“ – הם דור אבוד להוריהם, והאב מסיים את המחזה שלפנינו כמתבקש… עם המים נשפך גם התינוק; החשיבה הסכמתית, התעמולתית, והדמויות הפלקטיות הפכו לאבסורד והרסו את הרושם האמנותי.

הקהל הישראלי לא הלך שולל, לא נכנע למניפולציות וזיהה בבירור את הגבול בין אמנות, כזכות לחופש אסוציאטיבי, לבין תעמולה המכוונת את הצופה לתמימות דעים. עם כל הכבוד, הצופים בהצגה והמאזינים בכנס לצעקות הבמאי נשארו אדישים.

ב

מרכז התיאטרון האלטרנטיבי משלומי הציג את ההצגה "קופסה שחורה", והנחתי שנצפה באמירה הקשורה בסודם של קרבנות מטוס שהתרסק. חשבתי שהאנשים הכישרוניים הללו בטח המציאו משהו אקזוטי. נסעתי באוטובוס הפסטיבל עד גבול הלבנון, אולם מה שראיתי עלה על כל ציפיותיי.

פבלו זלצמן, פאנצ'ו אדלברג ופביאן פיטוסי יצרו אירוע־חיזיון לגמרי מפתיע, על דברים החולפים במוחו של אדם הגוסס ממחלה קטלנית וכבר אין לו הזדמנות לדו־שיח עם העולם. המופע, כנהוג כאן, הוצג בקרבה ישירה לצופים. זו הייתה הזמנה למסע לעומקי נשמה המסתלקת מהעולם ולכן רואה את הנסתר. כולנו נחשפנו להמראה אחרונה כדי לצפות ממעוף הציפור במה שחשוב באמת לפני שיהיה מאוחר מדי. אך יירוט נשמותינו הפך אפשרי לא רק הודות לרעיון, אלא בזכות השפה האמנותית המיוחדת המפותחת במשך שנים בתיאטרון שלומי.

כל פרט של החלל היה אסוציאטיבי ומשמעותי, בגבול שבין מציאות לתיאטרון. מנגו מונח על גוף אדם גדול ויפה לפני הקהל, כגזר דין. הקרבה נועדה לעורר תחושה של סכנת המצב שכל אחד מאיתנו יכול להיות בו. ראינו פיזית בקפיצות אקרובטיות את אי היכולת לפרוץ מהמחלה, כמו מבית סוהר: השחקנים זינקו אל הקיר השחור, כמו על חומת מבצר, וצנחו לתהום שחורה, מדגישים בעליל את אכזריות הגורל.

תחת מיטת החולה, על תמונות משפחתיות הסתתרה ילדה. כאילו מילדותו, היא המריאה כדי לרקוד כפרפר ולהיאבד. הדו־שיח שבין הגוסס למוות המתקרב (עבודה נפלאה של מגדלנה קליין) הופסק על ידי זיכרון תשוקת הנעורים שצצה לפתע לצד הנידון (אדווה לוי). וכמו המנון לחיים, חלף דרך המסך המלא הנמר הכביר – כך ראה את עצמו האיש הצעיר, שלא הסכים לגזר דינו האכזרי והסתלק לא כמסכן אלא בלבוש אינדיאני עם נוצה ססגונית. לא פוחד אלא נאבק עם הזקנה המכערת.

זה היה אקט יצירתי נועז שהרחיב את גבולות הקליטה והתחושה. תשומת לב הצופה לא קובעה אלא הוסטה ללא הרף – והוא הוכרח להגיב בהתאם. הפעולה לא נועדה לעצלנים רוחנית שהתרגלו להיות כבשים מולכים, מודרכים ומונעים. כאן נדרש קהל אמיץ. התקשורת הדיגיטלית בצירוף שחקן חי וחושב הניחה מראש כתנאי דו־שיח ללא פשרות עם הצופה, שהוזמן לקרב אינטלקטואלי עם התיאטרון. שהרי ללא הוכחות – ללא הבנה של הקורה על הבמה – אין פה שום הצגה.

אנסמבל שלומי פועל בשוויון עמדות, בחקירה אמנותית הנוגעת לכל אדם ולמקומו בעולם. דודו מעיין ("ארבייט מאכט פריי"), מייסד הלהקה ויועץ ההפקה, מאמין שאמנות הבמה נועדה "להיות תמיד על קצה המציאות, לצמוח ממנה למען שינויה". לכן בכל מחזה, ובפרט באחרון כסיכום של שנות חיפושיו, מתחוללת מטמורפוזה של החלל, המניע כל אחד לא כאובייקט אלא כסובייקט.

התיאטרון האלטרנטיבי של שלומי צועד במסע חיפוש בלתי מתפשר אחרי אמת אקטואלית. זהו אנסמבל של תמימי דעים, שכל חבר בו תורם ב"רכיבה אל הלא נודע" מכישרונו: אקרובט, בובנאי, מוזיקאי, אדריכל, תסריטאי, במאי. "תעצור! אתה טועה", "איפה אתה עכשיו?", "מה אתה מרגיש, מה אתה אוהב ביותר?" – אלה השאלות שהתיאטרון בוחן ושוקל יחד עם הקהל המוזמן בכל פעם למסע לגילוי מה שנסתר בקופסה השחורה.

"רבים מאיתנו הגיעו מהמרכז לפריפריה כדי לערוך ניסוי", אמר פבלו זלצמן, מנהל, במאי ושחקן, "אנחנו לא זקוקים לסביבה תרבותית. אנחנו בעצמנו מרכז".

ראיתי לא פעם צופים שמגיעים לשלומי מכל העולם כדי להתנסות ב"רוח האמנות". וזאת ההוכחה לכך שתיאטרון אפשרי רק כיצירה דו־צדדית מלאת אקטיביות, כלומר: דיון בלשון הלב המשותף.

ג

אבל איך למצוא את הדרך אליו?! איפה נמצא מקור האמנות האמיתית, הכובש ומלבב ללא דיבור מיותר?! לגישוש אחר "אבן השתייה", עקרון ההשראה, הוקדש בפסטיבל ירושלים התשיעי "מחול שלם" טקסט בימתי של רובי אדלמן, "פולחן נהרין". הופעתו התחוללה על רקע ראיות מוחשיות ישירות מימינו אנו, בסגנון פוסטר גס אנטי מלחמתי בשילוב שיחות וידאו עם תושבים ותיירים על עיר בירתנו. זאת בדומה לעבודה של יניב כהן "כמה קשה זה יכול להיות?" או לניסיון החלש לתאר תגובת נעורים לטרור ב"שלום לבן" של סופיה קרנץ.

על רקע זה, החשיבה האודיו־ויזואלית של רובי אדלמן ב"פולחן נהרין" נראתה כהתגלות תנועתית פסיכו־פיזית, שאפשרית רק כאן בישראל ובמיוחד בירושלים. יצירות המחול האמיצות שלו העוסקות באירועים הכואבים ביותר (כפי שעושה יוסי נהרין בלהקתו "בת־שבע" – נזכיר לפחות את "דקא דנס" שהוקדש לנערים שנספו בפיגוע ליד הדולפינריום) עוררו בפסטיבל "מחול שלם" השראה בקרב רבים.

יהודי דתי עם זקן וכיפה סרוגה צועד לאחור כמו מתוך הקהל, פניו מוצלות. שאלותיו הבוערות לא נענו בבית הכנסת. הוא מתקרב לכותל המערבי, ונמלט מההמון להר הזיתים, לא אל המצבות אלא לשם התבודדות מוחלטת, לתפילה לשמים. הוא מסתתר בין המצבות, יורד על ברכיו, וכאשר הוא משוכנע שהוא סופסוף לבד הוא פורש זרועותיו בבקשת עזרה אל מי שנותן את כל התשובות. ולפתע, כאילו להצלתו, צצים שלושה זוגות רגליים בשחור, כמו אותות ומופתים מהשם.

מבטו של דורש האמת פונה אליהן והישר אל הצופים ורק עכשיו אנו מגלים כי הסובל מחשכה רוחנית הוא רובי אדלמן עצמו. באולמות "מוסררה" ביחד עם שלוש המלאכיות השחורות הוא מתחיל לנסות, לחפש, לתרגל עבודת קודש בתנועה עמוקה יותר ממילים, כי בשבילו זו שפת האמת היחידה. מחשבתו מתלכדת בבשרן ונטמעת במציאות הפיזית על הבמה. גילי אינגלס, טל בנארי וסופיה קרנץ יוצאות מהמסך ומגישות לקהל אקסטזה – נשמה יתרה, חזון אלוהי – דרך יחידה לאמן המחפש תשובה, אך תמיד לא מסופק. באופן טבעי הפעולה נמשכת על המסך, שעליו הכוריאוגרף היהודי ממשיך לחפש את משמעות היומיומי ועולה להר הבית. בהתחלה הוא נהנה מהרמוניה של יופי ושלווה אף שהמצלמה רושמת את היבטי השנאה ל"זר," שאליהם הוא לא מגיב.

מבטו מחלחל כמו לייזר אל מסגד אל־אקצה, שמכיל את קודש הקודשים הפרטי של היהודי ולפתע הקהל נרתע מהבלתי צפוי. על המסך מתפוצצת כיפת הסלע הזהובה, כאלו בכוח רצונו של האמן, ומעל הריסותיה קם וצומח דיוקנו העצום של נהרין – כמו גורו המחול הישראלי המודרני, הנביא והמושיע.

 על הרקע הקבוע של "פולחן נהרין" אדלמן מציג על הבימה טקסט תנועתי עם מודעות ותחושה קבליות. שלוש המלאכיות בטריקו צהוב עם הדפסים שחורים המזכירים את בית"ר ירושלים פנו ל"משיח" בטקס פולחני. זו הייתה הדגמה נפלאה של אסתטיקה נועזת ללא פשרות, החתומה על חזיותיהן ביד עם אגרוף בתוך מגן דוד שחור על צהוב – סמל תנועת "כך" האסורה – אייקון של גבורה רוחנית ואי־גמישות מבחינת המפיק.

ד

אז איפה מתחיל עולמנו והיכן הוא מסתיים? למה אין קץ למלחמות? האם האנושות תשרוד? האמן סיים את חשיבתו הפלסטית, המוקדשת לנהרין כאל מורה דרך. ולסיכום הטקס הרקדניות כישפו את קהל בקריאות "גע! גע! גע!" – המושכל של נהרין. גע באחר, תחוש אותו, כי התקווה נמצאת בקונטקט – בהקשר של לב אל לב!

אף שאדלמן התכוון להעביר מסר אירוני על תנועות משיחיות לקהל רציונלי, ללגלג על ההמונים המחפשים אלילים חדשים – התוצאה הייתה אחרת. לא סאטירה על טקסי סגידה ליחידים נוצרה אלא המנון לאמן, המגלה בייסורי היצירה אמת רוחנית אותנטית של יהודי גאה.

"אני לא פוליטיקאי ולא מתיימר להציע מערכת חברתית מגובשת", אמר אדלמן, והוסיף: "אני מציג את זה בתוך מסגרת אמנותית, המתייחסת לחוויה האישית שלי. לי חשוב להציג איך אני חווה את שילוב הסצנה החברתית והאמנותית שאני חי בה. אבל אני אמן הפועל בירושלים ועוסק כל הזמן בשאלת המחויבות הפוליטית שלי גם בנושאי הסכסוך וגם באמנות… הבמה הירושלמית לא נועדה לקונצרטים לוהטים כמו בתל־אביב. אנו לוקחים בחשבון את כל הסטריאוטיפים השמרניים שמאפיינים את העיר הזאת וגם את האווירה המיוחדת בבימותיה. משימת הפסטיבל שלנו, 'מחול שלם' היא הגשת פאנל אלטרנטיבי, להציג מה יכול להיות בזמננו ריקוד מודרני עצמאי. מטרתנו לחקור את הלא מובן מאליו על רקע שילוב של ריקוד חדש ומדיה חדשה. כוונתנו היא לחזק את הריקוד בירושלים והודות לכך את החיזיון המיוחד לעיר הזאת ולהעשיר גם מרכזי תרבות אחרים בארצנו ובעולם".

המחול הפילוסופי והמשוחרר של רובי אדלמן מעורר פוטנציאל יצירה לא רק בקרב הצופים מכאן. אחרי תשע שנים, פסטיבל "מחול שלם" ממגנט לירושלים אמנים ניסיוניים מכל רחבי העולם. כדברי הנביא: "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים".

ה

אמנות אמיתית אינה זקוקה לתוקפנות, לפרובוקציה, לשימוש בכלי עיתונות זולים, גם לייפוי היהדות לטובת מניפולציה של הקהל. שפת האמנות נוצרת מהשתלבות המקצוענות האירופית, הפולחן והמסורת, ועומק התת־מודע היהודי ברב־שיח מפרה. הצופה החדש אינו כבשה מודרכת אלא ישות חיה ותופסת, הקולטת בשוויון מחשבתי משפחתי ובחשבון נפש גבוה את כל חזיונות האמן. אחרת הוא טרם נולד כאזרח ישראלי.

זלאטע זרצקי היא דוקטור לתיאטרון ומחברת הספר "תופעת תיאטרון ישראלי"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ה טבת תשע"ה, 16.1.2015

פורסמה ב-16 בינואר 2015, ב-גיליון וארא תשע"ה - 910 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: