עלייתו של משה נעה במסלולים הפוכים המעמתים את הצד האתני והמוסרי שבו. הגאולה מגיעה כשהמסלולים משתלבים לאחד והצדק מזדהה עם הלאומיות

אי אז, לפני למעלה משלושת אלפים שנה, יצא עלם מביתו לחפש את אחיו. איננו יודעים בן כמה היה. כנראה עמד לקראת סיום ימי התבגרותו, ומן הסתם נפשו סערה. בשל היותו אסופי, ואולי בגלל היותו בן בלי שם של ממש, זהותו לא הייתה ברורה לו. כל בית גידולו, אורחותיו ולבושו מצריים היו, אבל אחיו – כך נודע לו, ואיננו יודעים כיצד – עבריים הם, ממעמד אחר, בתנאי חיים אחרים. על "ישראל" כנראה לא שמע דבר בבית פרעה.

מפגשו הראשון, והאלים מכולם, עם איש מאחיו מעמת מיד את שתי זהויותיו זו עם זו: איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. המראה הזה איננו רק מראה חיצוני למשה, אלא משמש עבורו כמין מראָה עצמית. הזהות המצרית שלו מדחיקה את העברית ומשפילה אותה, אבל משה איננו מוכן לזה עוד. הוא "תופס צד" ומכה את המצרי. הוא מכה אותו כמצרי המכה מצרי; אבל הוא מייצג במעשה זה את כל מה שהעברי איננו יכול לעשות. כדי להכריע במאבק הזהויות הזה משה משתמש בשיפוט מוסרי. הוא לא מכה את המצרי מתוך הזדהות לאומית עם העברי; העברים, בניגוד ל"ישראל", אינם עם, ושייכותו אליהם לא ברורה. הכאת המצרי היא הכרעה מוסרית: משה מתייצב לצד החלש.

איור: מנחם הלברשטט

סולם של הכרעות

ואם אתמול עוד ניתן היה להתלבט בין קרבת דם לבין בחירה מוסרית, בא מפגשו הבא למחרת, עם שני העברים הניצים, ומציב בפניו – ובפנינו – הכרעה חדה עוד יותר: מבין שתי ההזדהויות האלה, האתנית והמוסרית, מה חשוב לך יותר?

תגובתו המיידית של משה היא שיפוט. "רשע", קובע הכתוב כאילו מפיו, "למה תכה רעך?". מה שווה הזהות הלאומית אם מוסר אין בה?

תגובת הרשע היא דחייה אתנית. "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו?". "עלינו", אומר העברי המכה. אנחנו עברים, ואם אינך עברי אין לך זכות לומר לנו מה טוב ומה רע. והוא מוסיף ומסובב את הסכין לאחר שננעצה – "הלהרגני אתה אומר, כאשר הרגת את המצרי?". הלא עבורך אין חשיבות למוצא. מבחינתך אפשר להרוג גם אותי. לך, אתה לא משלנו. ואל תטיף לנו מוסר פה, אתה לא יותר מוסרי, וגם אתה הכית.

וכך, משה, שנתלש מביתו, נתלש שוב מהזהות שדימה למצוא, והנה הוא בדרך אל המדבר. אולי התיישבותו על הבאר סימלה עייפות, צמא למים, לשורשים, לבית. אבל גורלו – נכון יותר, בחירותיו – רודף אחריו ואינו מניח לו. לנגד עיניו מתפתח עימות מחודש, בין רועים לרועות. אין לו זיקה אתנית לאף צד, והעימות הוא טהור: נשים חלשות מצד אחד, גברים אלימים מהצד השני. אולי עוד צוללת באוזניו נזיפתו של העברי הרשע, אולי מתקומם בו חוש ההישרדות ואומר לו – מה אתה שוב מתערב, שב בצד.

אבל משה קם. "ויקם משה ויושיען וישק את צאנם". הוא לא היה יכול לדעת מי הבנות ומי אביהן, או כיצד יגיבו הרועים ומה כוחם, וגם לא היה אכפת לו. וכשהבנות נוטשות אותו על הבאר, גם לזה הוא כבר רגיל. אבל הנה, הפתעה. הבנות חוזרות, והן לא סתם בנות אלא בנות כהן מדין, ובפיהן הזמנה לבית, לאוכל ולאישה ובנים. עולם ישן נסגר, עולם חדש נפתח.

ידיים מלטפות

ניתן להבחין כי הסיפור נע פה בשני צירים הפוכים. האחד הוא ציר ההתרחקות: מהראייה בסבלות אחיו עובר משה אל הדחייה על ידי אחיו האחרים, ומחיים בבית פרעה הוא מגורש אל המדבר ואל שבטי הנודדים, שנואי נפש המצרים. הוא נתלש והולך, ולבנו הנולד לו במדין הוא קורא גרשם, "כי אמר גר הייתי בארץ נכריה". משה הולך ויורד, הולך ושוקע.

אבל המעשים עצמם מתגלגלים בכיוון הפוך. במפגשו הראשון עומד משה מול אדם אחד, מצרי מכה; בשני, כבר מול שניים – שני אנשים עברים נצים; ובשלישי, מול שבע בנות וקבוצת רועים. עימותיו הולכים ומתרחבים, ובכולם בחירתו יציבה: בעד הצדק. ולא זו בלבד, אלא שתגובתו מתנסחת בפי המקרא במונחים ההולכים ומתעדנים, הולכים ועולים: בראשונה – "ויך". בשנייה – "ויאמר". ובשלישית – "ויושיען". האם הכה? האם דיבר? מי יודע. התוצאה זהה: ישועה.

וכשיתלכדו שני הקווים האלה, העולה והיורד, הצדק והלאומיות, יתלקח הסנה, ובלהבה גדולה ייגאל עם ישראל מבית העבדים.

חז"ל סיפרו על משה סיפורים נוספים, על גדי אובד ועל רועה רחמן, על דאגה וחמלה. ייתכן שהסטת הדגש הזו הייתה הכרחית לנוכח שרשרת המרידות והאסונות, שבה שב העם היהודי ובזעקת הצדק העתיקה שלו ניפץ את עצמו אל הסלע חזור ונפץ. מכל מקום, אותו הסיפור, שבו משה עומד לצד החלש, מתורגם משפת הדין והכוח לשפת החסד והטיפול הדאגני; והסיפור האלים, שבו מצרי מכה ועברי רשע ורועים מגרשים, הופך לסיפור פסטורלי, הראוי לספרו גם בגן הילדים לפעוטות פקוחי עיניים גדולות, על גדי קטן ועדר ורועה וחלילו. סיפור משה הרועם והמעניש הפך בידיהם המלטפות של חז"ל, בדיוק כמו שהפך סיפור אליהו הנביא הזועם והשורף, לסמל החמלה והאהבה והנחמה.

ובכך לימדו חז"ל שעל אף שרדיפת הצדק היא שלב הכרחי בהכשרתו של כל אדם, מי שנשאר תקוע בגיל ההתבגרות האימפולסיבי ורודף הצדק, ולא השכיל לשלב בו גם את הפיוס והרכות והתמיכה וההבנה לחולשות, עדיין איננו אדם שלם.

ד"ר חגי משגב הוא חוקר ולומד מקרא וכתובות עתיקות, מלמד באוניברסיטה העברית ובמכללות הרצוג וגבעת וושינגטון. בעל הבלוג misgav.blogspot.com

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ח טבת תשע"ה, 9.1.2015