משיחיות בסיכון גבוה | רועי הורן

"המיתוס המשיחי בשבילי איננו אגדה אלא מציאות ודאית", אומרת ד"ר רות קרא־איוונוב קניאל, חוקרת קבלה, מגדר ופסיכואנליזה שגדלה ברוסיה למשפחה מסורבת עליה שחיה במחתרת. ספרה על "אמהות המשיח" במיתוס היהודי מראה כיצד הגאולה קשורה דווקא לנשיות

הרעיון המשיחי היהודי הוא לדעת היסטוריונים רבים לבה הפועם של היהדות. זוהי הבשורה הגדולה של היהדות לעולם – יש תיקון, יש גאולה, יש תקווה. נכון שלפעמים תיקון זה עלול ליצור גם קלקול (ע"ע מרקס), אך אי אפשר להתכחש למקומם הלא־פרופורציוני של היהודים בקרב המהפכנים ברוב שטחי החיים.

ביסוד כל אלה עומד המיתוס המשיחי, שעליו שומעים הילדים כבר מהגן. סיפורי משה, דוד ושלמה, בתיבול אגדות חז"ל, מטפחים בלבם את השאיפה להביא את העולם כולו למקום טוב יותר. אך אינני יודע האם אמו של המשיח זוכה למקום של כבוד בתוך מיתוס זה. סיפורי הגניאולוגיה האמהיים של הולדת הגואל – לאה היולדת את יהודה (אבי השושלת), תמר היולדת את פרץ וזרח, רות היולדת את עובד, אבי אביו של דוד – כל אלה נלמדים בזיקה רופפת לרעיון המשיחי. אולי כסיפורי חסד, אולי כגבורה. אך אין הם חלק מרכזי ממיתוס הגואל.

ספר חדש מאת רות קרא־איוונוב קניאל, "קדשות וקדושות – אמהות המשיח במיתוס היהודי" (הקיבוץ המאוחד, סדרת הילל בן חיים במדעי היהדות), מבקש לשחזר את סיפור אם המשיח ולהשיבו למקום הראוי לו בתוך רעיון הגאולה. כספר אקדמי – לחובבי הז'אנר מובטחת הנאה צרופה. זהו מחקר מסחרר בהיקפו: מתחיל במקרא, עובר דרך ספרות חז"ל ומסתיים בקבלה. לכל אחד מהקורפוסים האלה כמובן ספרות מחקר ענפה שעמה מנהלת קניאל שיג ושיח. במקביל, המקורות נקראים בשתי פריזמות – האחת היא מגדרית (gender studies) והשניה פסיכואנליטית. כל אלה נצרפים בכור ההיתוך הייחודי של המחברת ויוצרים אצל הקורא חוויה אינטלקטואלית רב ממדית.

אך ספר זה חורג מתרומתו – החשובה ככל שתהיה – למחקר האקדמי. יש בו, לטעמי, בשורה של ממש בכל הנוגע לחינוך יהודי. החזרת אם המשיח לפנתיאון הגואלים והגואלות יש לה הפוטנציאל – כדרכם של מיתוסים – לחולל שינוי עמוק בתפיסות היסוד של היהודי הגדל על ברכי המסורת.

צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

מיתוס חי וקיים

קניאל, 35, אם לשלושה המתגוררת בירושלים, היא גם משוררת. ספר שיריה "אין שקט בעולם כלל" (הקיבוץ המאוחד תשע"א), שזכה לסקירה על דפי מוסף זה, נוגע בשאלות האמהות והביתיות מנקודת מבטה המיוחדת, כמי ש"הגיעה מבחוץ" אל החברה הישראלית. קניאל עלתה ארצה בגיל שמונה מרוסיה הסובייטית, עוד בטרם נפלו החומות, וכילדה חוותה עמוקות את הציפייה לגאולה.

אני מניח שכילדה, מיתוס הגאולה היהודי לא היה עבורך רק סיפור לילה־טוב.

"אני בת למשפחה של מסורבי עלייה ממוסקבה. אפשר לומר שגדלתי בתוך המיתוס. בכל פעם שאני שומעת את המילה מיתוס, אני יודעת שזהו דבר אמיתי. יש ויכוחים בחקר הדתות, מהו מיתוס ועד כמה הוא משקף מציאות שהתרחשה או ריטואל או אגדה, אבל בשבילי המיתוס הוא קודם כול ודאות. החוויה בבית היתה מיתית ממש – ארץ ישראל, קדושת ירושלים, השגב שבעברית, תורת הסוד היהודית. אני זוכרת שיעורי תורה ועברית שנלמדו בביתנו, ושעות רבות שבהן היינו משננים משפטים מספרי לימוד של א"ב.

"הוריי מסרו את נפשם בשביל יהדותם, מהמישור היומיומי והפיזי ועד המישור הרוחני ביותר: להשיג לנו אוכל כשר (בתקופה שבה עמדו בתורים ארוכים כדי להשיג בכלל אוכל), להדליק נרות שבת מאחורי וילונות כבדים ותחת אפם של אנשי הקג"ב. לא מזמן אבי סיפר לי שבאותה תקופה של הסירוב, בכל יום הוא התכונן למסור את נפשו על קידוש ה', והכין את עצמו לסכנה של מעצר ולשאלה כיצד יישאר שפוי אם חלילה יושלך לכלא הרוסי.

"הבית של הוריי תמיד המה אנשים: חברים, מלמדים, תלמידים, מסורבים אחרים, מורים לעברית, אסירי ציון שבדיוק שוחררו, בני משפחותיהם. זה היה עולם מחתרתי סוער ולצדו בית ספר רב־גילאי לילדי 'המחתרת'. מדי פעם דפיקות חזקות על הדלת הפריעו את עולם הסוד והלימוד, והלומדים נהגו להחביא במהירות מתחת לשמיכות ולמזרנים של הילדים את ספרי הקודש וספרי העברית ששליחים בעלי דרכונים זרים ואנשי 'נתיב' (־ הארגון הממשלתי שפעל לסיוע ליהודי ברית המועצות; ר“ה) היו מבריחים אלינו. אני זוכרת שהיה לנו עיבודים לסיפורי יוסף ואחיו וקלטת של ‘מעשה מאבדת בת מלך‘ של רבי נחמן, ושדקלמנו מספרי לימוד של כיתה א‘ ‘רמה קמה, לאן דנה קמה‘. אחותי הקטנה נהגה אז לומר: ‘ישראל זה בית ספר, ולא לוקחים לשם ילדים קטנים‘.

“כל אותן שמונה שנים שבהן היינו כלואים ברוסיה זכורות לי – לצד הקושי – כזכרון מיתי צבעוני. הרוחניות האינטסיבית שכמותה פגשתי רק בספר הזוהר עטפה אותנו שם. עד כדי כך שאפילו קריאת פרק תהילים מציפה אצלי את אותן חוויות של מסתורין, סוד, המאבק למען הזכות ללמוד תורה. ‘ארצות החיים‘ של ממש. גם הספר הזה שכתבתי משקף את אהבתי למיתוס, התשוקה לספר סיפור ולא רק לנתח רעיון תיאורטי זה או אחר“.

עברית אני יכול להבין שלמדו במחתרת, אבל איך יהודי רוסיה בסביבה קומוניסטית לאחר עשרות שנים של ניסיונות דיכוי אקטיביים מגיעים לעניין בתורה ועוד בתורת הסוד היהודית, תורה השונה כל כך מהאתוס הרציונליסטי ששלט בעולם הסובייטי?

"זה לא כל כך פשוט. אתה צריך לזכור שלרוסים באופן כללי יש נטייה לרומנטיקה ולעולמות הנסתר. תופעות דתיות ורוחניות שונות פרחו מתחת לפני השטח באותה תקופה. נכון שהקומוניסטים ניסו להכחיד את הכול אבל כמו הרבה דברים – לפעמים דווקא הדבר שאתה מבקש להדחיק ולהכחיש שב ומתפרץ ביתר שאת.

יתרה מזאת, יש לזכור שמדובר באנשים מיוחדים, שתמיד היו תאבי דעת ולמדו באינטנסיביות כל מה שהגיע אליהם. בין אם זה קבלה, הלכה, תלמוד או תנ"ך. יולי אדלשטיין אמר לי פעם שכאשר הוא נעצר על ידי הקג"ב, אחד הדברים שהכי העציבו אותו הוא המחשבה על כל השיעורים ותנופת הלימוד שיפסיד בזמן שהותו בכלא. ובאמת, כך הוא סיפר: 'האדם שאני לימדתי אותו א"ב לפני המעצר, כבר לימד את כולם דף גמרא כשהשתחררתי'.

"לימוד הקבלה היה חלק מחיפוש רוחני. אבא שלי למד גם יוגה, אחרים עסקו במדיטציה. באותה חבורת אנשים היה חיפוש עמוק ואמיץ מאוד. הוריי סיפרו שהם ליקטו פיסות של תורה מהזקנים בבתי הכנסת והגניבו עבורם ספרים עתיקים, סבי, זאב דשבסקי, סיפר כיצד הם ניסו לבנות סוכה, בתוך השלג, מארגזי קרטון גדולים שמצאו".

חגיגת חנוכה לאנשי מחניים בבית משפחתה של רות, מוסקבה, 1986

חגיגת חנוכה לאנשי מחניים בבית משפחתה של רות, מוסקבה, 1986

משיח בזכות האמא

ומה קרה אחרי העלייה ארצה?

"הוריי מעולם לא נחו על זרי הדפנה. דחף השליחות פיעם ועדיין מפעם בהם בלא הרף. מלבד הבאת שמונה ילדים לעולם, עד היום אין שבת שלא מתארחים אצלם עשרות עולים מרוסיה, מתגיירים, תלמידים. עם עלייתם הם הקימו יחד עם משפחות רבות של מסורבים את הקהילה החדשה במעלה אדומים, ואת 'מרכז מחניים' – שמטרתו קליטה רוחנית של יהודי ברית המועצות. בעוד מרכזי הקליטה עסקו בטפסים ובמציאת מקום מגורים, הוריי וחבריהם הרגישו שהדבר הדחוף ביותר הוא דווקא הקליטה הרוחנית של העולים. כך למשל, בין השאר, מרכז מחניים עסק בתרגום ספרים של הרב סולובייצ'יק והרב קוק לרוסית. היה להם חזון תחייה רוחנית של ממש בקרב יהודי רוסיה והם מימשו ומממשים אותו עד היום בכל לבם ומאודם.

"אמי פעילה מאד בחיי הקהילה, מארגנת ערבי לימוד, קונצרטים והרצאות, ושותפה בליווי טקסי לידה, בריתות וחופות. כאשר מחפשים מקום קבורה לעולים מרוסיה בהר הזיתים (מטעמים של גלגול מחילות או פשוט זיקה לירושלים העתיקה), כולם יודעים מיד למי לפנות, יש לה כנראה קשרים בשמים ובארץ, והעניינים מיד מסודרים. הוריי מקדישים את חייהם לחיבור השורשים החשופים של יהדות רוסיה אל היהדות, אל ארץ ישראל. אני מניחה שתחושת השליחות חלחלה אלינו, הילדים. שני אחים שלי הם שליחי חב"ד. אולי זה לא מקרי גם שאסי, בן זוגי, הוא מנהל תחום ההתחדשות היהודית בחבר העמים מטעם הג'וינט. גם זו סוג של 'שליחות' ברוסיה".

ואצלך? דחף השליחות דבק גם בך?

"מול כל השליחויות הגדולות האלו, אני כותבת. נכון שלפעמים אני חשה מבוכה על כך שאיני עוסקת בתיקון העולם הגדול. אבל הכתיבה עבורי היא הכרח פנימי, כמעט נבואי. יום שאני לא כותבת בו כלום, הוא יום קשה. זה יכול להיות שורת שיר, או הערות למאמר, טיוטה לשיעור, פתקאות. העיקר שמשהו נכתב. השנה הקדשתי מאמר רחב לענין הכתיבה בספר הזוהר, וטענתי שבריאת העולם עצמה הייתה מעשה של כתיבה: חקיקה, גילוף, כתיבה בדיו שחור על הרקע הלבן. בניגוד לאפלטון שחשב שהכתיבה מחליפה את הזיכרון, ולכן ביקר את מתנת הכתיבה שהעניקו האלים לבני האדם, הזוהר סבור שהכתיבה היא לידת העולמות ממש. זו גם התחושה שלי. זה תיקון העולם הקטן הפרטי שלי, ומשם צומח החיפוש".

"לספר הזוהר הגעתי בזכות קבוצת לומדיו ומלמדיו, בעת לימודי באוניברסיטה העברית. הלכתי שבי אחר האנשים שחוקרים ולומדים את הזוהר, לא פחות מהפואטיקה והספרותיות הזוהרית. סביב המורה שלנו, פרופ' יהודה ליבס, נאספת מזה שנים חבורת לומדים שנפגשת באופן קבוע, ובה אנו חולקים את אהבתנו לטקסט הזוהרי. במהלך לימודי האקדמיים זכיתי למורים נפלאים, ובהשראת המפגש עמם ועם עולמותיהם ביקשתי להבין את רעיון הגאולה והתיקון."

גם הספר שלפנינו עוסק בתיקון עולם. נשים התורמות את חלקן, או אולי יותר נכון מקדישות את עצמן, להולדת המשיח.

"במידה רבה מה שאני מבקשת להראות הוא שהמשיח הופך למשיח 'בזכות אִמו'. כלומר לא רק שיש לו סיפור הולדה ניסי – נאמר כמו שהיה למשה או לשמואל, שזה דפוס סיפורי ידוע בספרות העולם – אלא שאמהוֹת המשיח הקריבו את גופן ממש למען הולדתו. 'סצנת הדפוס' שמתארת את התבנית החוזרת בסיפורים אלו מגלה שעניין אם המשיח הוא דבר העומד בפני עצמו. זהו נרטיב מקראי שנשזר כבר בסיומה של מגילת רות – 'יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל … ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה‘.

“רות המואבייה, שאנו זוכרים את מוצאה ושומעים ברקע רמזים לסיפור הולדת מואב מגילוי עריות בין לוט לבנותיו, נקשרת לתמר, שהתחפשה לזונה וכמעט שילמה על כך בחייה, וללאה ולרחל, שרימו את יעקב בליל הכלולות, ואחר כך סחרו בו בליל הדודאים. ומה שרק מרומז במקרא מפורש בחז“ל, ועוד יותר מכך בספרות הקבלה“.

רות (במרכז) ואימה, אירה דשבסקי, בשיעור תורה בבית הספר היהודי המחתרתי של יום ראשון, 1985 הצילומים באדיבות המשפחה

רות (במרכז) ואימה, אירה דשבסקי, בשיעור תורה בבית הספר היהודי המחתרתי של יום ראשון, 1985
הצילומים באדיבות המשפחה

מסירות של אמא

אך את לא מסתפקת בדיון בקטגוריות של "עברה לשמה". את מביטה בזה מן הזווית המגדריתזו עברה נשית מאוד.

"בעולם הישיבות מוכרים מאוד המושגים 'מצווה הבאה בעברה', 'הוראת שעה', 'בכל דרכיך דעהו – אפילו לדבר עבירה', ובישיבות ה"מתקדמות" יותר אפילו דנים בסיבות הרעיוניות לכך שהמשיח מגיע דווקא בדרכים עקלקלות. אבל אני רוצה לחזור ולמקד את הזרקור בכך שכל הדוגמאות שהגמרא מביאה בסוגיה של 'עברה לשמה' במסכת נזיר והוריות הן דוגמאות לגיבורות מקראיות (בנות לוט, תמר, רות ויעל) וסיפורים שבהם אישה פורצת גבולות על ידי שימוש במיניותה למען הצלת הלאום וחייה. החתרנות המשיחית הזו היא נשית במהותה, וכך נכון להציגה".

ומדוע לדעתך זה כך? מדוע לאישה "מותר" מה שלגבר אסור?

"כאן אנו נכנסים לסוגיה רחבה אחרת, שלה אני מקדישה את ספרי הבא, והוא עניין תפיסת הלידה ומרכזיותה ביהדות ובפסיכואנליזה. חז"ל, כפי שהראו כבר חוקרים אחרים, ראו במעשה ההולדה מעשה אלוהי ממש, כזה שמנכיח את צלם הא־ל בעולם. עברה לצורך הולדה היא מעשה שלא רק שלא זוכה לגינוי אלא להפך, חכמים חוזרים ומדגישים שדווקא זו הדרך להוליד את המשיח ולהביא את הגאולה. הגאולה, כמו הלידה, נולדת בקושי, מתוך חבלים עזים שיש לקרוע ולפרום. הדמיון העמוק בין שני הרגעים – רגע הגאולה, שהוא כמו רגע בריאת העולם, ורגע הלידה, מביא לזיהוי האם עם האלוהות, בשעה שהיא בוראת חיים".

אך זה יותר מזה, מדובר כאן דווקא על פריצת גבולות דתיים ברורים.

"בוודאי – כמו הגאולה, שמגיעה מתוך הקושי, מתוך אימת המוות, מהסיכוי האחרון להינצל, כך כל אשה יודעת שהלידה דומה ברגעים רבים למוות הולך ובא. ויש לידות מסובכות עוד יותר. זו לידתו של הגואל, שהיא לידה קוסמית בסיכון גבוה. כל אמהותיו של המשיח יולדות נוכח המוות. בנות לוט סברו שהעולם התכלה: אמן נעלמה, עירן חרבה תחתיהן, הכול סביבן בער. זוהי תמונת קץ איומה. גם תמר, לאחר שמתו שני בעליה הראשונים, ידעה שעם מעשיה היא עשויה להישרף, היא ועובּריה, ובכל זאת הלכה לעבר המוקד. ואפילו רות, לו הייתה נדחית על ידי בועז, לא הייתה יוצאת בשלום מסצנת הגורן. הסיכון העצום שנטלה כל אחת מהנשים הללו בהבאת זרעו של התינוק אל רחמה הוא עצמו פריצת חוקיו של היקום – וזה הדבר שהופך את העובר הנולד למשיח".

כאנשים המתיימרים להיות מוסריים קשה לנו לקבל סיפור שבו הדברים מתנהלים בדרכי עורמה, כפי שנוהגות אמהות המשיח.

"מגילת רות מסתיימת בשתי רשימות גניאולוגיות, האחת גברית – 'פרץ הוליד את חצרון, וחצרון הוליד את רם' ועד ל'ובועז הוליד את עובד, ועובד הוליד את ישי, וישי הוליד את דוד' – שבה, כמו בכל המקרא, גברים יולדים גברים. אך לצידה של רשימה זו, מופיעה רגע לפני סיום המגילה גניאולוגיה נשית מפוארת – והיא מונה את רחל ולאה, תמר, נעמי ורות. ייתכן שהיתה בעבר מסורת נשית שמרחיבה ומספרת על אם המשיח, על מסירות נפשה למען הולדת הבן, ואילו הסיפור המקראי שלפנינו משמר גרסה מסוימת של הנרטיב המשיחי, שמדגיש יותר את המניפולטיביות הנשית ואת האקטיביות הגברית, ולו המינימלית.

"כבר חז"ל ניסו לשים את הגבר בצד ולהצביע על חולשתם של 'אבות המשיח', ואז לומר ש'הזרע בא ממקום אחר'. כלומר יש כאן רמז להתעברות אלוהית. אך גם בלי להרחיק לכת כל כך, קריאה פמיניסטית תאמר שלפעמים זו דרכה היחידה של האשה לעשיית צדק אישי והיסטורי, בעולם שבו נשים אינן נחשבות מאומה. אם מתבוננים על הסיפורים מנקודת ראות כזאת, בהקשרם בעולם העתיק ובתוך מציאות פטריארכלית, הרי שמדובר בסיפורי גבורה, במלחמתם של הדחויים לקבלת לגיטימציה מן ההגמוניה".

ובאמת אלו סיפורים קשים.

"בוודאי. בנות לוט, כמה פסוקים לפני תמונת הפיתוי של אביהן השיכור במערה, מוצעות על ידו לאונס קולקטיבי על ידי אנשי העיר. תמר העגונה שמרומה על ידי שני בעליה ויהודה נאלצת למכור את גופה, ונעמי ורות מצויות בחרפת רעב ובסכנת נטישה וביזוי. בעולם שכזה, שבו קולן אינו יכול להישמע, אין להן אלא את גופן. כאן הכלים הפמיניסטיים משחררים אותנו מן המבט השיפוטי כלפיהן. אגב, גם חכמים לא ביקרו אותן כלל על התנהגות זו וראו בכך כאמור את העבֵרה לשמה האולטימטיבית".

להשיב את המודחק

לרעיון של שימוש בעורמה לצורך הבאת הגאולה יש יחסי ציבור גרועים כיום.

"אנחנו נמצאים בתקופה שבה כתות משיחיות של גברים כריזמטיים מוליכים שולל נשים רבות ומשתמשים בטרמינולוגיה קבלית, ובמסווה של קדושה מנצלים אותן. אבל הסיפורים המקראיים הללו מלמדים על בחירה נשית אמיתית, בחירה בחיים ולא בהרס, בחירה במתת ובהענקה, ולא בניצול ורודנות. אף שסיפורים אלו עלולים להיראות כמו ניצול, בסופו של דבר הם מדגישים את האקטיביות והעצמאות הנשית וחושפים את הסובייקטיביות האִמהית. הם שואלים 'מה רוצה האישה?' ומשם מייסדים את הסוד המשיחי. אגב, גם יהודה וגם בועז מברכים בסוף על המהלך".

וזו הצומת המחקרי שלך, בתור חוקרת מגדר, פסיכואנליזה ומשיחיות יהודית?

"נכון. הסיפורים האלה נחקרו מזוויות שונות, אך בנפרד. נדמה שהם מעולם לא הצטלבו ונאספו לכדי תמונה שלמה אחת. הנשיות, המשיחיות וההבנה הפסיכולוגית שהשינוי העמוק בא דווקא מתוך האופל. המשיח בא מתוך הביבים. מסתבר שהגאולה היא כשהשוליים הופכים למרכז. וכל אלו מקבלים את ביטוים בדמותה של אם המשיח, שהיא קדושה וקדשה כאחד. נשיותה ואמהותה אינן צרות זו לזו, אלא מהוות שני פנים של אותו המטבע. זו הסיבה שהזוהר, העוסק רבות במשיחיות ובגאולה, מגלה אמפתיה רבה לפנומן הנשי הזה, ובמיוחד בפרשיות האלה. השכינה מצוירת כמי שמצד אחד רוצה לכלות את הכול ומצד שני היא האם האוהבת המרחמת על הכול. בוגדנית מצד אחד, ובת זוג נאמנה מצד שני. כמו מגילת רות, נראה שספר הזוהר נכתב מנקודת ראות נשית עמוקה".

הדברים שאת אומרת זורקים אותי למחשבות לכמה כיווניםהאחת על פולחן מריה, הבתולה הקדושה, והשניה על האולפנה בהרי יהודה, שם למדת.

"באפילוג של הספר אני עוסקת בהשוואה בין אם המשיח ביהדות לבין אם המשיח בנצרות. בעולם הנוצרי הם פתרו את הדילמה בין אם לבין רעיה בכך שהאם היא בתולה, העיבור היה 'ללא חטא' ו'ללא פגם' (immaculate conception). ואילו ביהדות ה“קדושה“ וה“קדשה“, האם בעלת הרחם האלוהי והאישה המינית, הן אותה אחת ממש. האולפנה שבה גדלתי הייתה מקום פתוח ומחנך למורכבות, ועם זאת, בכל הנוגע לצדדים הכביכול אפלים של האישה ולפנים הקשות של החוויה האמהית, יש עדיין השתקה די גדולה בעולם הדתי“.

והסיפור שאת מספרת, או יותר נכון משחזרת, על אם המשיח, יש בו כוח להעמיד נרטיב של ממש, כמעט אלטנרטיבה לתפיסת הגוף הפוריטנית המוכרת לנו.

"חלק מפירות הקריאה הפמיניסטית במקורות הוא 'שיבת המודחק', פגישת אותם חלקים אבודים שבתפיסת הנפש, או הגוף־נפש, שאבדו לנו עם הזמן. בעניין שחזור סיפורה של אם המשיח, זה בהחלט דגם חינוכי עמוק מאוד. אני לא מסכימה עם אותן הוגות האומרות שאם המשיח קדושה באשר היא יולדת בן זכר, או באשר היא משועבדת לאינטרס הפטריארכלי של ולדנות ופריון. אני חושבת שהמקרא, חז"ל והמקובלים נתנו מעמד עליון לאם, באשר היא אם הבוחרת באמהותה, ולהיותה סובייקט, עם מאפיינים נשיים ייחודיים. חלקה בגאולת העולם אינו נופל מזה של בעלה, אבי הגואל, או של בנה, הגואל הזכר".

אני מניח שזה לא במקרה שמחקר כמו זה יוצא דווקא בתקופה כזו, שבה קולה של האשה הדתייה מעולם לא נשמע רם יותר.

"רוחות הזמן מאפשרות מבט חדש על הטקסטים העתיקים וראייה שלהם מזוויות שהדורות הקודמים נמנעו מלהעלותם. אך קריאה זו היא למעשה גם שיבה לפשט של המקרא, לדרש של חכמים, לסוד של הזוהר. אנו פשוט התרחקנו מראיית הסיפור הנשי כפי שהוא מופיע במלוא עוצמתו במיתוס. וכמו שביאליק אומר במסתו "על קודש וחול בלשון": "יש גלגול בלשון העברית: הרבה נשמות עוברות אשה אחרי רעותה וכל אחת מניחה את רוחה במילה הזאת, וכל הרוחות הללו מתדבקות במילה". התרחקות ושיבה זו הן חלק מצמיחת התורה, מבניית קומה נוספת לשכינה. ואולי זהו גם פתח לתיאולוגיה חדשה, לפנתיאון גיבורים וגיבורות חדש, לעבודת ה' גבוהה יותר, זו שעוברת דרך הגוף. אינני יודעת לאן זה מוביל ועד לאן זה יכול להגיע. אבל אם דיברנו בראשית שיחתנו על שליחות, הרי שכאן תרמתי את חלקי הצנוע".

[ד"ר רות קרא-איוונוב קניאל היא עמיתת פוסט-דוקטורט במרכז אליישר באוניברסיטת בן גוריון ובמכון שלום הרטמן בירושלים.]

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ח טבת תשע"ה, 9.1.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-9 בינואר 2015, ב-גיליון שמות תשע"ה - 909 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: