לשלות פנינים | יואב שורק

תרבות הקריאה הישראלית אינה נותנת מקום של כבוד לכתבי העת הרבים המתפרסמים פה וקהל קוראיהם, למרבה ההחמצה, קטן. מדור חדש סוקר מבחר פרסומים ונושאים

כתבי העת העיוניים המתפרסמים בישראל נחשפים רק מעטים. לעתים זה מתבקש: חוקרים צריכים הרי לפרסם מאמר על גבי במה אקדמית לא רק כדי לתרום לבנייה של המחקר בתחום שבו הם עוסקים אלא גם כדי להוכיח יצרנות בעמלם ולזכות לקידום. אמנם, גם בכתבי עת כאלו יש לעתים פנינים, לא רק בעיני המעגל המקצועי הקרוב, שמצווה להציל מתהום השכחה.

אך יש בישראל גם כתבי עת שדווקא כן פונים לקהל קוראים ומבקשים לקדם שיח מסוים וסגנון מסוים. למרבה הצער, גם מה שמתפרסם בבמות ראויות אלו מגיע רק למתי מעט. קהילת הקוראים הישראלית המעוניינת בקריאת מאמרים שכאלה פשוט קטנה מדי.

קטילות נוקדניות בקתרסיס

24900502648b* אבל קהל קטן זה לא תמיד רע; לפחות לא במקרה של "קתרסיס", המגדיר עצמו "כתב עת לביקורת במדעי הרוח והחברה", יוצא לאור פעמיים בשנה ונערך על ידי שני פרופסורים נכבדים – יוחנן גלוקר ועמוס אדלהייט. זהו כתב עת יוצא דופן, שלו מטרה ברורה וחדה: "להעלות את הרמה האקדמית בישראל באמצעות ביקורת החושפת ליקויים במתודולוגיה האקדמית בפרסומים רבים, וגם משבחת פרסומים בעלי רמה גבוהה". במילים אחרות, יש לנו כאן ביקורת־על: במקום השיח האקדמי החוקר את העולם, יש כאן שיחה המבקרת את המחקר.

ללא ספק, מדובר במטרה ראויה. העולם האקדמי רווי קלישאות, אי דיוקים, אפילו שרלטנות. נעיצת סיכה בבלון המכובדות האקדמית באמצעות כליה־היא היא מלאכה שראוי שתיעשה. השאלה היא איך ועל ידי מי. חז"ל, כאשר ראו צורך לתקן ברכה תוקפנית – כנגד המינים – גייסו לשם כך את שמואל הקטן, האיש שהמוטו שלו היה הפסוק במשלי "בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך". מי שנוטל על עצמו את התפקיד הלא פשוט של ביקורת על עמיתיו צריך להיות כזה העושה זאת בנדיבות רוח ולא בשמחה לאיד; בלימוד זכות ולא בנוקדנות זעפנית.

לבדוק האם הוראות הפתיחה באש תרמו להרג ישראלים. גבול עזה, יולי 2014 צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

לבדוק האם הוראות הפתיחה באש תרמו להרג ישראלים. גבול עזה, יולי 2014
צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

קתרסיס הוא כתב עת אנין ואיכותי, בעל שפה גבוהה ועריכה מוקפדת; אך בה בשעה הוא כתב עת מתנשא ונרגן, קטנוני ומרושע. בין מאמרים המבקרים – לרוב בחריפות – פרסומים אקדמיים חדשים משולבות גם יחידות שהן בבחינת טור אישי של חברי המערכת. כך מאמר הפתיחה "על שלושה ועל ארבעה", וכך קטעים קצרים יותר, מוקפים במסגרת, המתייחסים לשיח תקשורתי ומתקנים טעויות ששזורות בו. "מתקנים" זו מילה עדינה. הכוונה היא יותר ללעג ארסי. אחרי שהשתלח בכמה מעמיתיו ב"על שלושה ועל ארבעה", גלוקר ממשיך באחת המסגרות ומאריך בביקורת על דברים שאמר פרופסור אחד המצוטט בכתבה פופולרית באתר Ynet, מתוך ההנחה התמוהה שכתבת האינטרנט הזו מדייקת מאוד בהבאת דבריו, ושהפלטפורמה מקבילה לפלטפורמה אקדמית. או שלגלוקר אין מושג בעיתונות־רשת של ימינו ובמידת הדיוק של כותביה ועורכיה, או שהרצון לעקוץ את העמיתים מעביר אותו על דעתו.

הבעייתיות ממשיכה גם בחלק מהמאמרים. שלמה אהרונסון, למשל, כתב מאמר ארוך מאוד על בן־גוריון, שהוא מן הסתם מעניין ובעל ערך; אך מתכונת המאמר תמוהה וקשה לקריאה. כאמור, אין זה כתב עת להיסטוריה או לציונות, אלא לביקורת, ולכן המאמר אינו אלא ביקורת (לא מפרגנת, חלילה) על ספרו של אבי שילון "אפילוג". במקום לכתוב ביקורת ישירה ועניינית, ולכתוב בבמה אחרת מאמר נרחב על תפיסתו של אהרונסון את בן־גוריון, מובאים הדברים מעורבבים יחדיו, אפילו בלי לטרוח ולחלק את המסה הארכנית לראשי פרקים. בכלל, דומה שעורכי קתרסיס אינם טורחים לעשות דבר כדי להקל על הקורא: אדרבה, הם בוודאי אומרים במגדל השן שלהם, שרק בני עלייה ישרדו את עטנו המושחז.

ארכנות דרשנית באורשת

oreshet-(1)* תשובת המשקל, אולי, לאנינות של קתרסיס הוא הגיליון החמישי של שנתון מכללת אורות ישראל, "אורשת". זוהי במה שנועדה לשרת את הצרכים האקדמיים של המכללה, וככזו אין היא מציגה רמה אחידה וגם לא את קצירת־האומר והמיקוד הנדרשים לכתב עת על מנת שיהיה קריא.

רוב ככל המאמרים בקובץ הם בתחומי היהדות, וחלקם לוקים במחלת העמימות הדרשנית הנפוצה בכתיבה תורנית: כוונתי לנטייה לדון בדברים שאין בהם חידוש ברור או שיש בהם הנחת המבוקש מראש, והם מהווים מין שילוב בין סכמנות והבאת מקורות ובין הגיגים לדיון; אותו שילוב מוכר משיעורים שבהם לאחר שעה של האזנה אתה מגלה שאמנם עסקת בתורה שעה שלמה, אבל קשה לך לשים את האצבע על משהו שהתחדש לך. ומתברר שהלבשה מלאכותית של פורמט אקדמי על כתיבה כזו אינה מועילה. מכל מקום, כאוסף מאמרים יש כאן כמה חומרים ראויים, והרוח היא רוח של אמפתיה. זהו קובץ גדול ורב תחומי, העוסק במקרא, בהגות ובהלכה, בחינוך ובמדעי החברה.

שני מחקרים העוסקים בתפר שבין הלכה, היסטוריה וסוציולוגיה משכו את תשומת לבי. האחד הוא מאמרו של ארי יצחק שבט על שאלת הדילוג על קטעים "לא צנועים" בהוראת מקרא לילדים, מאמר הסוקר את השיח הרבני בנושא לאורך הדורות וחותר להוכיח כי העמדה המסורתית הנפוצה יותר, זו שמלמדת את המקרא כולו, נכונה יותר חינוכית. חלקו השני, שיסקור את השיח הפדגוגי בנושא בדורות האחרונים, יתפרסם בגיליון הבא. מאמרו של נריה גוטל, נשיא המכללה, עוסק בבחינה של הפרדה בין המינים בסעודות חתונה מתוך נקודת מבט הלכתית, ומסיק ששתי הגישות – המעורבת והמפרידה – יש להן על מה לסמוך, הלכתית ומנהגית־היסטורית, ו"נהרא נהרא ופשטיה".

שני המאמרים כתובים בשפה ברורה וקריאה, אך לטעמי הם מאריכים בהבאת מקורות, לכאן ולכאן, ומקצרים בדיון במהות הנושאים הנידונים. כך מצוי ברוב הבמות התורניות ואולי בשיח הרבני בדור הזה בכלל: התודעה של מסורת עמוקה וארוכה שבתוכה הכותב מבקש לדון גוררת נטייה יתרה להסתמכות על תקדימים טקסטואליים ולניהול הדיון רק בתוך החרך הצר של פרשנות ותמרון בין מקורות.

לפני שנניח ל"אורשת" אציין את מאמרה של נעמי שפירא, המביאה הוכחה מחקרית כי ניגון אכן "פותח את הלבבות" בהוראה של תכנים במחשבת ישראל; ואת זה של אהרון בוזגלו וחן הבר על דיווחים כוזבים של מנהלי בתי ספר ו"הגמשת" סעיפים תקציביים על ידם, הנעשים כדבר שבשגרה אף שלכאורה מדובר בעברה על החוק ועל ההלכה. זהו נושא חשוב מאוד, והצטערתי על מוטת הכנפיים הלגליסטית והצרה שבה נידון – המאמר מתמקד בבדיקת העניין מבחינה משפטית והלכתית – תוך התעלמות מהשאלה העקרונית העולה מהשכל הישר: אם כל מנהל בעל מצפון חינוכי מוצא עצמו "מתחמן" את המערכת, אולי המערכת הביורוקרטית העומדת מאחוריו מוגבלת, ואולי מצווה לעקוף אותה? אין זה מקרה, כמובן: ההתמקדות בגזרה הצרה של ההתמודדות הטקסטואלית אופיינית לשיח האקדמי, והיא אחד הדברים שמרחיקים אותו מלהיות רלוונטי לשיח הציבורי האמיתי – וחבל.

ביקורת ופרגון בבית מקרא

beit-mikra-59a001* ובעודנו בתחום האקדמי של מדעי היהדות, ניגע ב"בית מקרא" הוותיק, כתב עת אקדמי מובהק ומכובד, אך חף מכל התנשאות. לפנינו חוברת א' של כרך נט, אך זו ראתה אור רק בשלהי השנה של הכרך, שנת תשע"ד. בית מקרא מצוי כולו בתוך הדיסציפלינה של חקר המקרא, וככזה לא יעניין רבים – אך בגבולות הז'אנר הוא מציג מאמרים ערוכים היטב, קריאים ובהירים, ולעתים קרובות גם מעניינים. כך, למשל, נידונה מצוות שמיטת הכספים כפי שהיא מופיעה בדברים טו במאמר מעניין של אלכסנדר רופא, המציע שהפסוק ביקש לצוות מתחילה על השעיית הגבייה של חוב במשך שנה, ולא על ביטולו. המונח "רגלי" המיוחס לצבאות ישראל בכמה מקומות במקרא מוסבר על ידי עמיחי ונתנאל נחשון כביטוי לעקרון השוויון והאחווה של צבא העם. זיהויו של פרי עץ ההדר המקראי עם האתרוג, ושאלת ראשית גידול עץ זה בארץ ישראל, נידונים במאמרם של דפנה לנגוט, יובל גדות ועודד ליפשיץ, לאור גילוי אבקני אתרוג בחפירות האחרונות ברמת רחל.

העורך, יאיר הופמן, פורש בגיליון ביקורת רחבה על ספרו של רוני גולדשטיין על ירמיהו לז–מג, "חיי ירמיהו". זוהי דוגמה לביקורת מעמיקה ולא ותרנית, הטוענת בין השאר שהמחבר העדיף לעתים – בניגוד לעיקרון שטבע אוקום – פתרונות מסובכים על פני הפשוטים, אך בה בשעה מלאת כבוד לנשוא הביקורת. נעים לראות כיצד פרופסור אמריטוס בר סמכא ועורך ותיק, שספר ירמיהו הוא תחום מומחיות שלו, מפרגן בחום לעמית צעיר שספר זה הוא עיבוד עבודת הדוקטור שלו.

הספר והביקורת עוסקים בעיון בשכבות ובעריכה, לפי "מיטב המסורת של הגישה הפילולוגית היסטורית". זו גישה שנעשתה לאחרונה פחות פופולרית, לא רק מסיבות דתיות אלא גם בשל ההכרה בחשיבות הטקסט הסופי – המכלול ההרמוני – ובהחלת מתודות ספרותיות עליו. הופמן משבח את גולדשטיין על התעקשותו לצעוד בכל זאת בנתיב הקשה של ביקורת הטקסט לשכבותיו, בלי לוותר על הטלת ספק במסקנות שהתקבלו מכבר על ידי בעלי הגישה הביקורתית.

את חובבי העיון המסורתי בפשטי המקראות אני מבקש להפנות לשני מאמרים, שחפים מז'רגון אקדמי ומנהלים את הדיון לאור הפרשנות המסורתית, כמעין נחמה ליבוביץ': הראשון הוא מאמרו של יעקב אזואלוס ב"בית מקרא", המבקש לברר מה אמר קין להבל – והאמנם הכתוב חסר דבר או שיש לפסק אותו אחרת; והשני הוא מאמרו של אריה שרייבר ב"אורשת" המציע הסבר מקורי לשאלת בחירתו של אברהם.

חרדיות והשכלה בהמעיין

Hamaayan* "המעיין", כתב העת התורני הוותיק, שיוצא לאור כיום על ידי מכון שלמה אומן שליד ישיבת שעלבים, החל את דרכו ככתב עת הקשור לפועלי אגודת ישראל ולמורשתו של הרב יצחק ברויאר. ברוח זו הוא מתנהל עד היום, במין שילוב חינני של חרדיות והשכלה, בכל המרחב שבין הלמדנות הישיבתית למחקר האקדמי השומר על גבולות האורתודוקסיה.

השמיטה פותחת גם כאן את הגיליון – עם טקסט של הרב קלמן כהנא, המחזק את ידיהם של מי שנמנעים מהסתמכות על היתר המכירה, אותה "הוראת שעה" שבאה "להציל את היישוב" הלא דתי מעבֵרה על השמיטה, בעידן שבו הריבון על הקרקע היה מלכות גויים ולא מלכות ישראל ובו עיקר הנשענים על ההיתר לא היו שלומי אמוני ישראל. הגיליון אמנם מגיע למנוייו רק לאחר החנוכה, אבל מאמר מאיר עיניים, הבנוי כמיטב הכתיבה התורנית־מחקרית, של נתנאל אריה, מבקש להתחקות אחר העיתוי שבו הוסיפו חכמים את מצוות הדלקת הנרות למצוות ההלל וההודאה, שנהגה כנראה מראשיתו של החג, ואחר הסיבות לתוספת זו.

עוד בגיליון: עיון מחודש ומדוקדק של בנציון אוריאל בשיטת הרמב"ם בעניין ספירת ימי נידה וזיבה, שנתקשו בה רבים במשך הדורות, לאור נוסח משופר של תשובתו לר' פינחס הדיין; תגובה לדבריו של נריה גוטל בפתיחת ה"אורשת" הנ"ל, על ישיבה המשלבת לימודי חול שלכאורה סמך עליה הרב קוק את ידיו; ביקורת שכותב אברהם דוד על ספר באיטלקית המביא תעודות לתולדות יהודי קלבריה שבדרום איטליה. בשולי הגיליון מופיע, כרגיל, מדור ה"נתקבלו במערכת" הראוי לכל שבח: העורך סוקר כאן שורה ארוכה של ספרים וכתבי עת תורניים שראו אור לאחרונה, תוך שהוא מתאר אותם בבהירות ואף מעיר הערות לכאן ולכאן.

 "קריאה המשולה לשיטוט בבוסתן מלא עצי פרי נדירים". צ'סטרטון בקריקטורה של מקס בירבוהם, 1907 צילום: אי.פי.אי

"קריאה המשולה לשיטוט בבוסתן מלא עצי פרי נדירים". צ'סטרטון בקריקטורה של מקס בירבוהם, 1907
צילום: אי.פי.אי

ציונות אקטואלית בכיוונים חדשים

Kivunim-Hadashim031* יש כמובן כתבי עת שמלכתחילה פונים אל השיח הציבורי הרחב. כזה הוא למשל "כיוונים חדשים" – כתב עת הרואה אור פעמיים בשנה על ידי ההסתדרות הציונית, ומהווה במה לשיחה על "ציונות, יהדות, מדיניות, חברה ותרבות". כאן עשוי אדם למצוא את הדיון הציבורי המעמיק יותר בסוגיות הבוערות שעל הפרק הלאומי, אלה הנעדרות זה מכבר מן העיתונות – והדומה לשיח המתקיים במדינות אחרות בכתבי עת חודשיים או דו שבועיים, שמכבר נעלמו מן הזירה הישראלית (שהרי בישראל השאננה אין עניינים המצדיקים דיון רציני). כאן גם "מתחבאים" אנשי הרוח שעדיין מייחסים חשיבות לשאלות הגדולות של הציונות, החל בזהות החילונית בישראל וכלה בשאלות של הסכסוך היהודי ערבי והאסטרטגיה הביטחונית והמדינית שלנו.

בגיליון שיצא לאור זה עתה פורש אסא כשר את מכלול ההיבטים המוסריים של מבצע "צוק איתן", ודן בשלל נושאים שעלו לשיח במהלך המלחמה – ניצחון, הרתעה, לגיטימציה בינלאומית, מידתיות ועוד. בין השאר מעלה כשר את השאלה הקשה והנוקבת שנשאלה בשיחות סלון רבות, אך דומה שלא הועלתה עד כה ברצינות על שולחן השיח הציבורי: האם הפרשנות הישראלית של החוק הבינלאומי "הרגה" אזרחים וחיילים במהלך המבצע? האם העובדה שירי מסוים עדיין לא הרג איש מצדיקה הימנעות מפגיעה במקורותיו, משיקולי פגיעה באזרחי אויב, ו"המתנה" להרוּג, חלילה, אצלנו? לדברי כשר, על מערכת התחקיר של מבצע "צוק איתן" לבחון כל מקרה שבו נהרג ישראלי ולבדוק האם הוראות הפתיחה באש תרמו להתרחשותו, ומה היה התוקף המשפטי של הנורמות שעמדו ביסוד ההוראות או הנהלים.

אמנון רובינשטיין כותב בעקבות סקר "פיו" על ההתרחקות המתמשכת של יהדות ארה"ב מישראל, ורואה בבחירה הישראלית באורתודוקסיה הכרעה אסטרטגית שטמון בה ויתור על חלק הארי – גם אם החלק הדל בזהות יהודית – של הקהילה היהודית שמעבר לאוקיינוס. את הגווארדיה הוותיקה של מלומדים ציוניים משלימים יחזקאל דרור ואליעזר שביד, הכותבים בהתאמה על הפרדיגמה המדינית הראויה לישראל ועל נזקי ההפרטה והאקדמיזציה של מערכת החינוך, ומאמרו של ותיק שירות החוץ משה יגר על ניסיונות הסרק למו"מ עם ערבים שאינם מכירים בישראל כמדינה יהודית. עוד בזירה הפוליטית: יוסי גולדשטיין סוקר את תולדות "הברית ההיסטורית" בין מפא"י למפד"ל, וגבריאל שטרסמן, שופט בדימוס, תוהה על הקלות שבה מתייחסים בארץ לאחרונה למי שמשקרים במצח נחושה על גבי דוכן העדים.

בזווית ספרותית מופיע בגיליון מאמר מעניין של זיווה שמיר, על תולדות יחסיה של הספרות העברית עם קהל קוראיה – ושאלת הפרנסה של הסופרים, מאודסה ועד תל אביב. רחל אליאור מבקשת לדבר על העברית, המכנה המשותף היחיד של יהודי ישראל, ולגרור אותה להטפה שוצפת, מלאת להט שנאה, על התהום הפעורה לדבריה בין הישראליות החילונית־נאורה־אוניברסלית ובין המשיחיות־החשוכה־לאומנית־דתית, החיות כביכול בשתי רשויות לשוניות נפרדות. המסה אמנם מלאה ידע והרמזים משלל רבדיה של העברית, אך התיעוב מקלקל את השורה ואין במאמר דבר התומך את גוף טענתה בדבר ההבחנה בין הלשון "המבדלת", כלשונה, של בני החושך לבין הלשון "המשתפת" של בני האור. נקודת התוכן היחידה הראויה במסה הזו היא הציטטה הארוכה המובאת מדברי גרשם שלום, שתהה האם ניסיונות החילון הציוניים של העברית לא יתגלו כחסרי ערך בעת ש"תתפרץ באחד הימים העוצמה הדתית הכמוסה בה, נגד דובריה".

כתב העת מנהל שיח עשיר, הכולל פרסום תגובות וגם ביקורות ספרים – שכולן משבחות. כזו היא ביקורתה של יעל ויילר ישראל על "ככל עם ועם" של אניטה שפירא, ושל אלעד אוזן על "אדם בלתי מעשי" של צ'סטרטון, שקריאה בו "משולה לשיטוט בבוסתן מלא עצי פרי נדירים". וכך גם רשימתה של ניצה בן דב על "איש הישר בעיניו" של מאיר עוזיאל. אם כי זה המקום לציין שמאמר זה, ככתבו וכלשונו, התפרסם לראשונה מעל דפי מוסף זה (1.8.2014), עובדה שלא צוינה, כנהוג, בכתב העת, וחבל.

——

גישה מקוונת

לכמה מכתבי העת יש אתרים המעלים את מלוא התוכן או מאפשרים את הורדתו כקובצי PDF: כך לגבי כיוונים חדשים והמעיין. גיליונות קתרסיס הקודמים זמינים ברשת, אך לא הנוכחי, וכך גם לגבי אורשת, ולבית מקרא אין אתר כלל.

 ————

קתרסיס 21

אביב תשעד, 2014

עורכים: יוחנן גליקר ועמוס אדלהייט
183 עמ‘

אורשת ה

אלול תשעד

עורך: משה רחימי, מכללת אורות ישראל, 340 עמ‘

בית מקרא נט

(א), תשע"ד

עורך: יאיר הופמן, בהוצאת מוסד ביאליק,
147 עמ'

המעיין נה (ב)

טבת תשע"ה

העורך: יואל קטן, מכון שלמה אומן שע"י ישיבת שעלבים,
113 עמ'

כיוונים חדשים 31

כסלו־טבת, תשעה

עורך: אלי אייל, ההסתדרות הציונית, 320 עמ‘

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ח טבת תשע"ה, 9.1.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-9 בינואר 2015,ב-גיליון שמות תשע"ה - 909, כתבי עת / יואב שורק. סמן בסימניה את קישור ישיר. 4 תגובות.

  1. גליונות בית מקרא זמינים ברשת בפרוייקט JSTOR

  2. פינה מצויינת – תודה!
    לגבי קתרסיס – לפעמים צריך להיות חד מאוד כדי לפוצץ את אותם בלונים אקדמיים, במיוחד כשמדובר בספרים "בני סמכא" כביכול שעשרות חוקרים מצטטים מהם אח"כ כמובן מאליו.
    הנה שתי דוגמאות –
    פרופ' רחל אליאור הוציאה ספר סמי-פרובוקטיבי בשם "זיכרון ונשייה: סודן של מגילות מדבר יהודה", בו טענה שהאיסיים לא היו קיימים כלל, ושהמגילות הן מאסכולת כהני בית צדוק ועוד ועוד.
    פרופ' רחל דיאמנט מפריכה לחלוטין את דבריה תוך שהיא מוכיחה שאליאור "העלימה ראיות" שכנגד ובמקרים לא מעטים כלל לא היתה מודעת לראיות אלו – זאת מעבר לסתם טעויות רבות שנמצאו בספרה:
    http://www.katharsis.co.il/images/magazine/13_5_diamant.pdf

  3. ודוגמה שנייה: יונינה דור פרסמה ספר בהוצאת מאגנס המכובדת, שכותרתו (הסמי-פרובוקטיבית כמובן) היא: "האומנם גורשו הנשים הנכריות? שאלת ההיבדלות בימי שיבת ציון"
    בספרה, חוץ מלערב סוגיות פוליטיות חברתיות של כבוד האדם ומעמד האשה ומה לא – היא בונה בניין רעוע של השערות ופירושים מומצאים כדי לחזק את התיזה שלה, אבל גרוע מכל – יש לה שם כמה טעויות בסיסיות ברמה של הבנת הנקרא , שהיו פוסלים את עבודתה לו היתה מוגשת כ- MA, שלא לדבר על ספר:
    http://www.katharsis.co.il/images/magazine/5ZERA.pdf

    אז נכון ש"תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה", אבל כשיש כסילים – חייבים להכות…

  4. מומלץ לבקר בקטלוג כתבי-עת דיגיטליים אקדמיים ישראלים הכי גדול ברשת ולהתעדכן לגבי גיליונות חדשים שיוצאים לאור.
    http://maamaracademi.blogspot.co.il/p/blog-page_5.html

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: