עזרא השכיל לתרגם את התורה למנטליות ימי הבית השני, ובדומה לו מבקש פרויקט “929“ להשיב את התנ“ך אל עם ישראל. גם אם יש נפילות, אין לפתוח תוכנית לימוד נבדלת לדתיים

במגילת תענית מתועדים שלושה ימים מיוחדים בחודש טבת – ח' בטבת, ט' בטבת וי' בטבת, שבהם נהוג לקיים תענית. בח' בטבת אנו צמים על שום שביום זה תורגמה התורה ללשון יוונית וחשך העולם שלושה ימים, בט' בטבת לא כתבו רבותינו על מה הוא ובעשרה בטבת, כידוע, אנו צמים על כך שביום זה התחיל המצור על ירושלים. יום ט' בטבת, שהיה אפוף סודיות עוד מרגע קביעתו, גרר דיונים מעניינים על העומד מאחוריו, אך לענייננו נסתפק בגורם שמציינים אותו האחרונים – מותו של עזרא הסופר.

טעם גלוי זה ליום התענית, שמופיע אף בסליחות הנאמרות בעשרה בטבת, מעלה תהייה על מרכזיותו של עזרא הסופר במסורת ישראל עד שקבעו למותו יום תענית מיוחד. מדוע זכה עזרא לכבוד כזה, שגדולים אחרים לא זכו לו? מדוע זכה עזרא למה שלא זכו ירמיהו וישעיהו, חגי, זכריה ומלאכי?

התנ"ך איננו שייך למגזר כלשהו ואסור לכלוא אותו אצל חובשי הכיפות. צילום מסך מתוך אתר "929"

שינוי הכתב

מעמדו של עזרא בספרות חז"ל מבהיר את הכבוד המיוחד שלו זכה (בבלי סנהדרין כא, ב):

תניא, רבי יוסי אומר: ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל, אלמלא קדמו משה. במשה הוא אומר ומשה עלה אל הא־להים, בעזרא הוא אומר הוא עזרא עלה מבבל, מה עלייה האמור כאן תורה – אף עלייה האמור להלן תורה. במשה הוא אומר ואתי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חקים ומשפטים, בעזרא הוא אומר כי עזרא הכין לבבו לדרש את תורת ה' ולעשת וללמד בישראל חק ומשפט.

כל האמון על י"ג עיקרי האמונה של הרמב"ם, שביניהם האמונה במדרגתה הייחודית של נבואת משה, ומעמדה החד־פעמי של התורה, איננו יכול שלא להתפעל מהתעוזה הטמונה באמירה זו של חז"ל. עזרא הסופר לא רק מֻשווה למשה רבנו, אלא אף נשמעת נימה המבכרת אותו עליו. המילים "ראוי היה" מלמדות כי מלכתחילה אכן היה צריך להתקיים מתן תורה על ידי עזרא – אלמלא קרתה "תאונה" היסטורית וקדמו משה. גם דרשת הפסוקים המהווים בסיס לקביעה זו של ר' יוסי היא לא פחות ממדהימה. התנא משווה את עליית משה להר סיני לקבל תורה לעליית עזרא לארץ בימי שיבת ציון. העשייה הדתית משווית לעשייה הגיאו־פוליטית. הדרשה חושפת ממד דתי עמוק שקיים בזו האחרונה – בעלייתו לארץ נתן כביכול עזרא את התורה מחדש.

מדוע זכה עזרא לכבוד זה בידי חז"ל? והיכן הוא נתן תורה? הגמרא בהמשך מסבירה:

ואף על פי שלא ניתנה תורה על ידו – נשתנה על ידו הכתב, שנאמר וכתב הנשתון כתוב ארמית ומתרגם ארמית, וכתיב "לא כהלין כתבא למקרא ופשרא להודעה למלכא", וכתיב "וכתב את משנה התורה הזאת – כתב הראוי להשתנות". למה נקרא אשורית – שעלה עמהם מאשור.

התלמוד חושף כאן את העובדה המוכרת לכל הבקי בהיסטוריה של העולם הקדום. הכתב שבידינו איננו עברי אותנטי אלא אשורי. עד ימיו של עזרא כתובה הייתה התורה בכתב עברי קדום (פרשני התלמוד אינם מסכימים להעלות על הדעת שדבר כלשהו השתנה בתורה שניתנה מסיני, ולכן הם טוענים שרק ספרי התורה שהונגשו להמון היו בכתב עברי). גדולתו של עזרא הייתה שהוא שינה את כתבה של התורה והפך אותו לכתב מרובע אשורי – כתב הלקוח מהתרבות הבבלית. למעשה הזה מייחסים חז"ל חשיבות עצומה. הם כמובן תומכים אותו בפסוקים בתורה, כדי לשלול את המחשבה שעזרא חידש כאן דבר מדעתו, אך מנגד רואים בו מעשה מחודש המקביל למתן תורה.

מדוע שינוי כתב התורה זכה להערכה כה רבה מצד חז"ל? יש שטוענים שהוא עשה זאת כדי להתבדל מהשומרונים ומעמי האזור (כהמשך לגישה הבדלנית שבה נהג בגירוש הנשים הנכריות), אך ניתן להציע לכך סיבה פשוטה יותר: זה הכתב שהמון העם הכיר. כידוע, גלות בבל, על אף שקצרה הייתה, הספיקה להשכיח מן העם סממנים תרבותיים ודתיים חשובים ומרכזיים, וייתכן שביטוי לכך נמצא גם בכתב. וכך, כדי שכל העם יוכל לקרוא בתורה ולא רק גילדה מצומצמת של חכמים, נאלץ עזרא לשנות את כתב התורה לכתב העדכני באותה עת, כך שהתורה תהיה נגישה לכולם.

ראוי היה שתינתן תורה על ידו לישראל. עזרא, תחריט מהמאה ה־16

חכמות בחוץ תרונה

מהפך זה שעשה עזרא איננו מתמצה רק בהנגשת התורה להמון אלא טומן בחובו תפיסה חדשנית לגבי מעמדה של התורה ביחס להמון העם. ביאר זאת ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק בפירושו "משך חכמה" (דברים לא, ט):

הענין, כי מצאנו בעזרא ששינה הכתב. והוא כי באמת יאות לפי משפטי התורה אשר התורה תהא מסורה ביד הכהנים הלויים, והזקנים אשר יש בהם כל מכמני השלמות, והפרושים היושבים בירושלים… ומפני זה היה התורה כתובה בכתב עברי, למען לא ילמד מי שאינו ראוי, ויהיה כזורק אבן למרקוליס, ולא ירהב הנער בזקן לאמר: גם אנכי הרואה ויודע סתרי החכמה כמוך.

אמנם עזרא ראה בזמנו לפי פזור ישראל בעמים והשכח מאתם עקרי תורה ונסתם החזון ובטלו הרואים באספקלריא המאירה, יותר נאות לכתבה בלשון מובן לכל הרוצה לדעת, "וחכמות בחוץ תרונה" (משלי א, כ), ומוטב להגיע אל המטרה הנאותה להרחיב הדעת בארץ [כאשר באמת נתפשטה עד מאוד התורה בזמן בית שני, כידוע] ולסבול ההיזק המגיע אשר כבר הגיע מזה בבית שני כידוע מתלמידים שלא שימשו כל צרכם.

שתי גישות יש לגבי מעמד התורה בעם ישראל. הגישה הראשונה רואה חשיבות בשמירת התורה אצל גילדת חכמים מצומצמת וכל הרוצה ללומדה צריך לעלות אליהם ולקבל את מרותם. זו הגישה המקובלת בתורה, המוסרת את התורה לכוהנים וללווים (דברים שם). ה"משך חכמה" מסביר שעזרא תמך בגישה השנייה, הגורסת שיש להפיץ את התורה לכלל האוכלוסייה, וכל הרוצה ליטול יבוא וייטול. הרווח בכך הוא גדול, שכן כאן טמונה הערובה לשימורה של התורה בעם, אך יש לכך גם מחיר: בהנגשתה להמון התורה נמסרת גם לאנשים שלא ראויים לה, ויוצא היזק מהדבר. עם זאת, בראייה כללית עזרא סבר שהרווח גדול מן ההפסד.

מה גרם למהפכה שביצע עזרא? ציינו לעיל את הרצון להיבדלות מן השומרונים. ה"משך חכמה" מזכיר את הסכנה שבשכחת התורה וכן את המעבר מתקופת הנבואה לעידן החכמים. גורם נוסף אפשרי שניתן לציין הוא זהות העולים ארצה בימי שיבת ציון. כידוע, לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקייה (בבלי קידושין סט, ב), כביכול בעלייתו רוקן עזרא את בבל מהפסולת (מבחינת יוחסין) שלה והותיר בה את היהודים המיוחסים שסירבו לעלות. ייתכן שזהות העולים, שהיו רחוקים מאוד מן המסורת והתרבות היהודית, היא שגרמה לעזרא לשנות למענם את כתב התורה, במטרה לחברם שוב אל התורה והמסורת היהודית.

שמות החודשים

אגב, לא רק כתב התורה השתנה עם העלייה מבבל. גם שמות החודשים הקרויים בפינו חודשים עבריים, ששורשם בשפה האכדית ובתרבות הבבלית, עלו עם ישראל מבבל. הרמב"ן (בפירושו לתורה, שמות יב, א) מתחבט קשות בשאלה כיצד שינו חכמים את שמות החודשים בלוח השנה העברי, בעוד יש מצווה מן התורה לספור אותם לפי מניינם מניסן, כזכר ליציאת מצרים. על כך ניתן להוסיף תמיהה חמורה לא פחות: כיצד הכניס עם ישראל לתוכו שמות של חודשים שמקורם הוא אלילי, כמו חודש תמוז? תשובת הרמב"ן היא זו:

כי מתחלה היה מניינם זכר ליציאת מצרים, כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב "ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון", חזרנו לקרא החדשים בשם שנקראים בארץ בבל, להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו הש"י.

לדבריו, שיבת ציון דחקה במידת מה את גאולת מצרים ומימשה (לפחות חלקית) את חזון ירמיה על הגאולה העתידה. משום כך הותר לעם ישראל שעלה משם לשנות את שמות החודשים, שיהוו זכר לגאולה האחרונה שלהם. אולם זהו הסבר שבדיעבד, המסביר מבחינה רטרוספקטיבית מדוע לא הייתה כאן עברה על מצווה מן התורה. נראה שהסיבה ההיסטורית לכך הייתה פשוטה: אלו היו שמות החודשים שעם ישראל הכיר ואליהם הורגל בגלות, ומשום כך העם המשיך להשתמש בהם גם בחזרתו ארצה. ומדוע חכמינו לא נלחמו בכך כדי להחזיר את שמות החודשים המקוריים? כנראה שהעם באותה עת לא היה מסוגל לכך, וכדי להמשיך לקיים את המועדים כסדרם הסכימה ההנהגה להמשיך לקרוא לחודשים בשמותיהם הבבליים.

חשוב להעריך נכונה את השינויים במסורת היהודית שמנינו עד כה. שוו בדעתכם מה הייתה תגובת הממסד הדתי כיום אילו היה קם מנהיג ומשנה את כתב התורה, אפילו רק בספרים המופצים להמון, לכתב לועזי, או שהיה משנה את שמות החודשים העבריים למקביליהם הלועזיים. כמה ביקורות היו מהלכים אלו גוררים. כמה רעש ומהומה היו נוצרים בעקבות כך. אבל זו המהפכה שעזרא היה אחראי לה. התורה ולוח השנה היהודי הונגשו לכלל הציבור, תוך שינוי מסורת עממית עתיקת יומין.

ועשו סייג לתורה

לא זו בלבד. במקום אחר מספר התלמוד הבבלי שבימי עזרא גם נתקן תרגום התורה. בהסתמך על הפסוק מספר נחמיה (ח, ח) המתאר את מעמד קריאת התורה בציבור, "ויקראו בספר בתורת הא־להים מפרש ושום שכל ויבינו במקרא", טוען התלמוד הבבלי (מגילה ג, א) כי שם נקראה לראשונה התורה עם תרגומה, כך שכל עם ישראל יבין את הנאמר בה. משם התרגום התגלגל עד שחודש כעבור שנים על ידי אונקלוס (אם כי מבחינה מחקרית ידוע שלא אונקלוס חיברו), וזהו התרגום המקובל עד ימינו כתרגום המוסמך לתורה.

הבבלי במסכת בבא קמא מסכם את פעולותיו של עזרא בעוד מספר תקנות שתיקן (בבא קמא פב, א), וביניהן: קריאת התורה בשבת במנחה, בשני ובחמישי; כינוס בתי דין בשני וחמישי וטבילת בעלי קרי לפני תלמוד תורה. שוב אנו נחשפים לתקנות שתכליתן הפצת התורה בעם ישראל. קריאת חלקים קבועים של התורה מדי כמה ימים ומדי שבת בשבתו נועדה להשמיע בפני המון העם את התורה באופן תדיר. גם ישיבת בתי הדין בשני וחמישי נועדה לקרב את משפט התורה אל ההמון. מעתה לא יצטרך המון העם להשתרך בתורים ארוכים בבתי דין מרכזיים כדי לשמוע הלכה. בתי הדין יכונסו בערים פעמיים מדי שבוע ויהיו נגישים לכולם.

ואולם, כאן אנו נחשפים גם לתקנה נגדית שתיקן עזרא כדי לשמר את מעמדה המיוחד והקדוש של התורה. כאשר תיקן שבעלי קרי לא יוכלו ללמוד תורה ללא טבילה הוא הרחיק את התורה מאלו המצויים אצל נשותיהם כתרנגולים, ובכלל מן הנואפים והחוטאים. כך, התורה מצד אחד הונגשה לכלל הציבור אך מנגד הרחיקה את מי שאינו ראוי להתקרב אליה.

את תמצית המהפכה הזו ניתן לראות במשנה הראשונה של מסכת אבות. המשנה (א, א) מספרת על מסירתה של התורה ממשה רבנו ועד אנשי כנסת הגדולה, ושם תיאור השלשלת נעצר. מדוע אין המשנה ממשיכה את מסירתה של התורה מאנשי הכנסת הגדולה אל החכמים או התנאים? נראה שהסיבה לכך היא שעד אנשי הכנסת הגדולה התורה נמסרה רק לקבוצות מצומצמות של חכמים – זקנים, נביאים וכדומה, אולם מאנשי הכנסת הגדולה, שעזרא היה מהם, התורה נמסרה כבר לכלל ישראל. שערי בית המדרש נפתחו וכל המעוניין (והטהור) בא וקרא בה ולמד אותה.

ובכך מתומצתת משנתם של אנשי הכנסת הגדולה: "הם אמרו שלושה דברים: הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה". אלו שלושת המהלכים הנדרשים כדי להפיץ את התורה לעם. ראשית צריך לרכוש אופי של מתינות, של קבלת האחר וסובלנות כלפי אישים ושיטות הנכנסים לבית המדרש; שנית, יש להעמיד הרבה תלמידים ולא למנוע מהמעוניינים ללמוד תורה; ושלישית, יש לעשות סייג לתורה כדי למנוע את זילותה כאשר היא נמסרת להמון.

יש עוד כהנה וכנה להוסיף על פעילותו של עזרא בפרט ופעילותם של אנשי הכנסת הגדולה בכלל, אך דומה שדי בכך כדי להבין את המהפך שבוצע בעם ישראל בתקופה זו. הנגשת התורה לכלל הציבור בימי שיבת ציון היא לא פחות ממתן תורה מחודש. התורה המסורה בידי קבוצה מצומצמת של חכמים איננה אותה תורה המופצת לכלל הציבור. הלימוד משתנה, בעלי הסמכות משתנים, וגם אופן פיתוחה משתנה מן הקצה אל הקצה. על כל זה אומרים חכמים שראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו אלמלא קדמו משה. כלומר, יש כאן העדפה ברורה של הדרך השנייה בלימוד התורה על פני זו הראשונה, שניתנה בימי משה.

מכאן גם אולי יובן הטעם לכך שיום מותו של עזרא השתמר במסורת היהודית כיום תענית שיש להצטער בו. עזרא היה נותן התורה בעידן החדש של שיבת ציון, ופטירתו היא אבן דרך בכינון התורה בעם ישראל. באופן מעניין, המסורת מנגידה בין הצער על פטירתו לצער על תרגום התורה ליוונית. הפיכת התורה לנכס תרבותי כלל עולמי היא אובדן שיש להצטער עליו. התורה איננה עוד ספר לימוד כספרם של העמים ולכן תרגומה לשפה זרה היא דבר קשה לישראל. אבל אין זה אומר שאסור לגעת בה. כאשר מדובר על עם ישראל, התורה צריכה להיות מונגשת אל הכלל.

בשורה חדשה

למרבה הצער, מה שהשכיל לעשות עזרא בימי שיבת ציון לא השכילו מנהיגים ורבנים לעשות בימי שיבת ציון האחרונה. על אף שמצבם של היהודים הציוניים בימי שיבת ציון האחרונה היה טוב לאין ערוך מזה שבשיבת ציון הראשונה, אף מנהיג לא קם ועשה את מה שעזרא הבין שעליו לעשות – לתרגם את התורה לכתבם ולשונם של העולים ולהפיץ אותה בקרבם. אף אחד לא העז לבצע מפגש תרבויות בין העולם המודרני והתנועה הציונית ובין עולם המסורת היהודי. הרב קוק דיבר על כך, אבל מאז ימיו טרם קם מי שמימש את החזון שלו. התורה נשארה מסורה בידי קבוצה מצומצמת של חכמים ונבונים ממגזר מאוד מסוים, וננטשה על ידי כלל העם. פער התרבויות והשפות העמיק משנה לשנה, עד שבעינינו אנו רואים כיצד תוך דור או שניים השתכחה מסורת בת אלפי שנים מילדינו.

לאחרונה התבשרנו על בשורה מרעננת שעשויה לחולל שינוי במצב עגום זה. פרויקט 929, לומדים תנ"ך ביחד, נועד להשלים בדיוק את הפער הזה – להשיב את התנ"ך אל עם ישראל, בשפתו ובלשונו. במקום להשאיר את לימודי המקרא בעולמן המצומצם של הישיבות והאקדמיה, יוזמי התוכנית השקיעו את מיטב המאמצים כדי להנגיש את התנ"ך לכול. הם החליפו לו כתב – המירו אותו לאמצעים הטכנולוגיים של המאה ה־21; חיברו לו תרגום בדמות פירושים עדכניים ממבט חדש ומרענן ואף פתחו את בית המדרש לתלמידים הרבה – אנשי תרבות וחברה מכלל הקשת הישראלית. והתוצאה חדשה, יפה ומאירה. תורה ישראלית.

יוזמי התוכנית לא הסתפקו בכך ועשו גם סייג לתנ"ך. נקבעו כללים ותמרורים לכותבים ואלה הוזהרו לבל ירדדו את התנ"ך לספר עממי וזול. המטרה הייתה ללמוד בו ולשאוב ממנו תובנות וערכים, ולא לסאבו ולהופכו חלילה לכלי משחית חברתי. יש להודות, הגבול לא תמיד ברור וצריך עין מאוד רגישה כדי להצליח במשימה: מצד אחד לאפשר לכל מי שמעוניין להיכנס, להיות מתון בדין, ומאידך לדעת לשים את הגבול בפני אלו שאינם ראויים לקבל הזדמנות זאת. נזכור: גם תקנתו של עזרא לטבילת בעלי קרי בוטלה בסופו של דבר על ידי חכמים. ללמדך, לא תמיד הגבול ברור ואין זה הכרחי שגדר שהתאימה לדור אחד מתאימה לדור אחר.

בגלל מורכבות הנושא ובגלל הקושי שבדבר, היה צפוי – וכך קרה – שגם תהיינה שגיאות ונפילות. אכן, כפי שהעלו מספר ביקורות, השתרבבו אל אתר התוכנית גם תכנים לא ראויים, ביניהם שימוש בביטויים או כינויים לא ראויים כלפי גיבורי התנ"ך ו/או פירושים שעל גבול הפורנוגרפיה. במקרים כאלו ודאי שיש להפעיל את הסננים מחדש ולשקול חזור ושקול מה להכניס ומה לא. אני מאמין שכך גם ייעשה.

ואולם, תגובה לנפילות הללו בדמות תוכנית לימוד תנ"ך אלטרנטיבית לציבור הדתי בשם "תוכנית תתקכ"ט" היא שגויה ואף הרסנית. תוכנית שכזו מבטאת בדיוק את מה שעזרא נלחם נגדו, ואת הבעיה שתוכנית 929 ניסתה לפתור. התנ"ך איננו שייך למגזר כלשהו ואסור לכלוא אותו אצל חובשי הכיפות. אם מבקשים אנו להפנים את משמעות שיבת ציון החדשה עלינו לפתוח את בתי המדרש לכלל הציבור, להיות מספיק מתונים וסובלניים ולהכיל גם גישות ודעות שונות מאיתנו. כאמור, לא כל דבר חובה לקבל. אבל אסור להתכנס שוב לתוך הבועה. יש כאן הזדמנות חד פעמית שאיני יודע מתי עוד תיקרה בפנינו. קמו אנשים אמיצים ועשו את מה שרבים חששו במשך שנים לבצע.

עלינו לחזק את ידם, לתת משוב חיובי וגם ביקורת בונה, אבל בשום פנים ואופן לא להציב אלטרנטיבה "דתית". הבה נהיה שותפים לשיח הישראלי. הבה נתרגם את התורה לדור של שיבת ציון האחרונה. הבה נצעד בדרכו של עזרא.

הרב עידו פכטר הוא רב קהילת "ישראל הצעיר" ברמת פולג, נתניה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ח טבת תשע"ה, 9.1.2015