לא להתכנס לתוך הבועה | עידו פכטר

עזרא השכיל לתרגם את התורה למנטליות ימי הבית השני, ובדומה לו מבקש פרויקט “929“ להשיב את התנך אל עם ישראל. גם אם יש נפילות, אין לפתוח תוכנית לימוד נבדלת לדתיים

במגילת תענית מתועדים שלושה ימים מיוחדים בחודש טבת – ח' בטבת, ט' בטבת וי' בטבת, שבהם נהוג לקיים תענית. בח' בטבת אנו צמים על שום שביום זה תורגמה התורה ללשון יוונית וחשך העולם שלושה ימים, בט' בטבת לא כתבו רבותינו על מה הוא ובעשרה בטבת, כידוע, אנו צמים על כך שביום זה התחיל המצור על ירושלים. יום ט' בטבת, שהיה אפוף סודיות עוד מרגע קביעתו, גרר דיונים מעניינים על העומד מאחוריו, אך לענייננו נסתפק בגורם שמציינים אותו האחרונים – מותו של עזרא הסופר.

טעם גלוי זה ליום התענית, שמופיע אף בסליחות הנאמרות בעשרה בטבת, מעלה תהייה על מרכזיותו של עזרא הסופר במסורת ישראל עד שקבעו למותו יום תענית מיוחד. מדוע זכה עזרא לכבוד כזה, שגדולים אחרים לא זכו לו? מדוע זכה עזרא למה שלא זכו ירמיהו וישעיהו, חגי, זכריה ומלאכי?

התנ"ך איננו שייך למגזר כלשהו ואסור לכלוא אותו אצל חובשי הכיפות. צילום מסך מתוך אתר "929"

התנ"ך איננו שייך למגזר כלשהו ואסור לכלוא אותו אצל חובשי הכיפות. צילום מסך מתוך אתר "929"

שינוי הכתב

מעמדו של עזרא בספרות חז"ל מבהיר את הכבוד המיוחד שלו זכה (בבלי סנהדרין כא, ב):

תניא, רבי יוסי אומר: ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל, אלמלא קדמו משה. במשה הוא אומר ומשה עלה אל הא־להים, בעזרא הוא אומר הוא עזרא עלה מבבל, מה עלייה האמור כאן תורה – אף עלייה האמור להלן תורה. במשה הוא אומר ואתי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חקים ומשפטים, בעזרא הוא אומר כי עזרא הכין לבבו לדרש את תורת ה' ולעשת וללמד בישראל חק ומשפט.

כל האמון על י"ג עיקרי האמונה של הרמב"ם, שביניהם האמונה במדרגתה הייחודית של נבואת משה, ומעמדה החד־פעמי של התורה, איננו יכול שלא להתפעל מהתעוזה הטמונה באמירה זו של חז"ל. עזרא הסופר לא רק מֻשווה למשה רבנו, אלא אף נשמעת נימה המבכרת אותו עליו. המילים "ראוי היה" מלמדות כי מלכתחילה אכן היה צריך להתקיים מתן תורה על ידי עזרא – אלמלא קרתה "תאונה" היסטורית וקדמו משה. גם דרשת הפסוקים המהווים בסיס לקביעה זו של ר' יוסי היא לא פחות ממדהימה. התנא משווה את עליית משה להר סיני לקבל תורה לעליית עזרא לארץ בימי שיבת ציון. העשייה הדתית משווית לעשייה הגיאו־פוליטית. הדרשה חושפת ממד דתי עמוק שקיים בזו האחרונה – בעלייתו לארץ נתן כביכול עזרא את התורה מחדש.

מדוע זכה עזרא לכבוד זה בידי חז"ל? והיכן הוא נתן תורה? הגמרא בהמשך מסבירה:

ואף על פי שלא ניתנה תורה על ידו – נשתנה על ידו הכתב, שנאמר וכתב הנשתון כתוב ארמית ומתרגם ארמית, וכתיב "לא כהלין כתבא למקרא ופשרא להודעה למלכא", וכתיב "וכתב את משנה התורה הזאת – כתב הראוי להשתנות". למה נקרא אשורית – שעלה עמהם מאשור.

התלמוד חושף כאן את העובדה המוכרת לכל הבקי בהיסטוריה של העולם הקדום. הכתב שבידינו איננו עברי אותנטי אלא אשורי. עד ימיו של עזרא כתובה הייתה התורה בכתב עברי קדום (פרשני התלמוד אינם מסכימים להעלות על הדעת שדבר כלשהו השתנה בתורה שניתנה מסיני, ולכן הם טוענים שרק ספרי התורה שהונגשו להמון היו בכתב עברי). גדולתו של עזרא הייתה שהוא שינה את כתבה של התורה והפך אותו לכתב מרובע אשורי – כתב הלקוח מהתרבות הבבלית. למעשה הזה מייחסים חז"ל חשיבות עצומה. הם כמובן תומכים אותו בפסוקים בתורה, כדי לשלול את המחשבה שעזרא חידש כאן דבר מדעתו, אך מנגד רואים בו מעשה מחודש המקביל למתן תורה.

מדוע שינוי כתב התורה זכה להערכה כה רבה מצד חז"ל? יש שטוענים שהוא עשה זאת כדי להתבדל מהשומרונים ומעמי האזור (כהמשך לגישה הבדלנית שבה נהג בגירוש הנשים הנכריות), אך ניתן להציע לכך סיבה פשוטה יותר: זה הכתב שהמון העם הכיר. כידוע, גלות בבל, על אף שקצרה הייתה, הספיקה להשכיח מן העם סממנים תרבותיים ודתיים חשובים ומרכזיים, וייתכן שביטוי לכך נמצא גם בכתב. וכך, כדי שכל העם יוכל לקרוא בתורה ולא רק גילדה מצומצמת של חכמים, נאלץ עזרא לשנות את כתב התורה לכתב העדכני באותה עת, כך שהתורה תהיה נגישה לכולם.

ראוי היה שתינתן תורה על ידו לישראל. עזרא, תחריט מהמאה ה־16

ראוי היה שתינתן תורה על ידו לישראל. עזרא, תחריט מהמאה ה־16

חכמות בחוץ תרונה

מהפך זה שעשה עזרא איננו מתמצה רק בהנגשת התורה להמון אלא טומן בחובו תפיסה חדשנית לגבי מעמדה של התורה ביחס להמון העם. ביאר זאת ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק בפירושו "משך חכמה" (דברים לא, ט):

הענין, כי מצאנו בעזרא ששינה הכתב. והוא כי באמת יאות לפי משפטי התורה אשר התורה תהא מסורה ביד הכהנים הלויים, והזקנים אשר יש בהם כל מכמני השלמות, והפרושים היושבים בירושלים… ומפני זה היה התורה כתובה בכתב עברי, למען לא ילמד מי שאינו ראוי, ויהיה כזורק אבן למרקוליס, ולא ירהב הנער בזקן לאמר: גם אנכי הרואה ויודע סתרי החכמה כמוך.

אמנם עזרא ראה בזמנו לפי פזור ישראל בעמים והשכח מאתם עקרי תורה ונסתם החזון ובטלו הרואים באספקלריא המאירה, יותר נאות לכתבה בלשון מובן לכל הרוצה לדעת, "וחכמות בחוץ תרונה" (משלי א, כ), ומוטב להגיע אל המטרה הנאותה להרחיב הדעת בארץ [כאשר באמת נתפשטה עד מאוד התורה בזמן בית שני, כידוע] ולסבול ההיזק המגיע אשר כבר הגיע מזה בבית שני כידוע מתלמידים שלא שימשו כל צרכם.

שתי גישות יש לגבי מעמד התורה בעם ישראל. הגישה הראשונה רואה חשיבות בשמירת התורה אצל גילדת חכמים מצומצמת וכל הרוצה ללומדה צריך לעלות אליהם ולקבל את מרותם. זו הגישה המקובלת בתורה, המוסרת את התורה לכוהנים וללווים (דברים שם). ה"משך חכמה" מסביר שעזרא תמך בגישה השנייה, הגורסת שיש להפיץ את התורה לכלל האוכלוסייה, וכל הרוצה ליטול יבוא וייטול. הרווח בכך הוא גדול, שכן כאן טמונה הערובה לשימורה של התורה בעם, אך יש לכך גם מחיר: בהנגשתה להמון התורה נמסרת גם לאנשים שלא ראויים לה, ויוצא היזק מהדבר. עם זאת, בראייה כללית עזרא סבר שהרווח גדול מן ההפסד.

מה גרם למהפכה שביצע עזרא? ציינו לעיל את הרצון להיבדלות מן השומרונים. ה"משך חכמה" מזכיר את הסכנה שבשכחת התורה וכן את המעבר מתקופת הנבואה לעידן החכמים. גורם נוסף אפשרי שניתן לציין הוא זהות העולים ארצה בימי שיבת ציון. כידוע, לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקייה (בבלי קידושין סט, ב), כביכול בעלייתו רוקן עזרא את בבל מהפסולת (מבחינת יוחסין) שלה והותיר בה את היהודים המיוחסים שסירבו לעלות. ייתכן שזהות העולים, שהיו רחוקים מאוד מן המסורת והתרבות היהודית, היא שגרמה לעזרא לשנות למענם את כתב התורה, במטרה לחברם שוב אל התורה והמסורת היהודית.

שמות החודשים

אגב, לא רק כתב התורה השתנה עם העלייה מבבל. גם שמות החודשים הקרויים בפינו חודשים עבריים, ששורשם בשפה האכדית ובתרבות הבבלית, עלו עם ישראל מבבל. הרמב"ן (בפירושו לתורה, שמות יב, א) מתחבט קשות בשאלה כיצד שינו חכמים את שמות החודשים בלוח השנה העברי, בעוד יש מצווה מן התורה לספור אותם לפי מניינם מניסן, כזכר ליציאת מצרים. על כך ניתן להוסיף תמיהה חמורה לא פחות: כיצד הכניס עם ישראל לתוכו שמות של חודשים שמקורם הוא אלילי, כמו חודש תמוז? תשובת הרמב"ן היא זו:

כי מתחלה היה מניינם זכר ליציאת מצרים, כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב "ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון", חזרנו לקרא החדשים בשם שנקראים בארץ בבל, להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו הש"י.

לדבריו, שיבת ציון דחקה במידת מה את גאולת מצרים ומימשה (לפחות חלקית) את חזון ירמיה על הגאולה העתידה. משום כך הותר לעם ישראל שעלה משם לשנות את שמות החודשים, שיהוו זכר לגאולה האחרונה שלהם. אולם זהו הסבר שבדיעבד, המסביר מבחינה רטרוספקטיבית מדוע לא הייתה כאן עברה על מצווה מן התורה. נראה שהסיבה ההיסטורית לכך הייתה פשוטה: אלו היו שמות החודשים שעם ישראל הכיר ואליהם הורגל בגלות, ומשום כך העם המשיך להשתמש בהם גם בחזרתו ארצה. ומדוע חכמינו לא נלחמו בכך כדי להחזיר את שמות החודשים המקוריים? כנראה שהעם באותה עת לא היה מסוגל לכך, וכדי להמשיך לקיים את המועדים כסדרם הסכימה ההנהגה להמשיך לקרוא לחודשים בשמותיהם הבבליים.

חשוב להעריך נכונה את השינויים במסורת היהודית שמנינו עד כה. שוו בדעתכם מה הייתה תגובת הממסד הדתי כיום אילו היה קם מנהיג ומשנה את כתב התורה, אפילו רק בספרים המופצים להמון, לכתב לועזי, או שהיה משנה את שמות החודשים העבריים למקביליהם הלועזיים. כמה ביקורות היו מהלכים אלו גוררים. כמה רעש ומהומה היו נוצרים בעקבות כך. אבל זו המהפכה שעזרא היה אחראי לה. התורה ולוח השנה היהודי הונגשו לכלל הציבור, תוך שינוי מסורת עממית עתיקת יומין.

ועשו סייג לתורה

לא זו בלבד. במקום אחר מספר התלמוד הבבלי שבימי עזרא גם נתקן תרגום התורה. בהסתמך על הפסוק מספר נחמיה (ח, ח) המתאר את מעמד קריאת התורה בציבור, "ויקראו בספר בתורת הא־להים מפרש ושום שכל ויבינו במקרא", טוען התלמוד הבבלי (מגילה ג, א) כי שם נקראה לראשונה התורה עם תרגומה, כך שכל עם ישראל יבין את הנאמר בה. משם התרגום התגלגל עד שחודש כעבור שנים על ידי אונקלוס (אם כי מבחינה מחקרית ידוע שלא אונקלוס חיברו), וזהו התרגום המקובל עד ימינו כתרגום המוסמך לתורה.

הבבלי במסכת בבא קמא מסכם את פעולותיו של עזרא בעוד מספר תקנות שתיקן (בבא קמא פב, א), וביניהן: קריאת התורה בשבת במנחה, בשני ובחמישי; כינוס בתי דין בשני וחמישי וטבילת בעלי קרי לפני תלמוד תורה. שוב אנו נחשפים לתקנות שתכליתן הפצת התורה בעם ישראל. קריאת חלקים קבועים של התורה מדי כמה ימים ומדי שבת בשבתו נועדה להשמיע בפני המון העם את התורה באופן תדיר. גם ישיבת בתי הדין בשני וחמישי נועדה לקרב את משפט התורה אל ההמון. מעתה לא יצטרך המון העם להשתרך בתורים ארוכים בבתי דין מרכזיים כדי לשמוע הלכה. בתי הדין יכונסו בערים פעמיים מדי שבוע ויהיו נגישים לכולם.

ואולם, כאן אנו נחשפים גם לתקנה נגדית שתיקן עזרא כדי לשמר את מעמדה המיוחד והקדוש של התורה. כאשר תיקן שבעלי קרי לא יוכלו ללמוד תורה ללא טבילה הוא הרחיק את התורה מאלו המצויים אצל נשותיהם כתרנגולים, ובכלל מן הנואפים והחוטאים. כך, התורה מצד אחד הונגשה לכלל הציבור אך מנגד הרחיקה את מי שאינו ראוי להתקרב אליה.

את תמצית המהפכה הזו ניתן לראות במשנה הראשונה של מסכת אבות. המשנה (א, א) מספרת על מסירתה של התורה ממשה רבנו ועד אנשי כנסת הגדולה, ושם תיאור השלשלת נעצר. מדוע אין המשנה ממשיכה את מסירתה של התורה מאנשי הכנסת הגדולה אל החכמים או התנאים? נראה שהסיבה לכך היא שעד אנשי הכנסת הגדולה התורה נמסרה רק לקבוצות מצומצמות של חכמים – זקנים, נביאים וכדומה, אולם מאנשי הכנסת הגדולה, שעזרא היה מהם, התורה נמסרה כבר לכלל ישראל. שערי בית המדרש נפתחו וכל המעוניין (והטהור) בא וקרא בה ולמד אותה.

ובכך מתומצתת משנתם של אנשי הכנסת הגדולה: "הם אמרו שלושה דברים: הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה". אלו שלושת המהלכים הנדרשים כדי להפיץ את התורה לעם. ראשית צריך לרכוש אופי של מתינות, של קבלת האחר וסובלנות כלפי אישים ושיטות הנכנסים לבית המדרש; שנית, יש להעמיד הרבה תלמידים ולא למנוע מהמעוניינים ללמוד תורה; ושלישית, יש לעשות סייג לתורה כדי למנוע את זילותה כאשר היא נמסרת להמון.

יש עוד כהנה וכנה להוסיף על פעילותו של עזרא בפרט ופעילותם של אנשי הכנסת הגדולה בכלל, אך דומה שדי בכך כדי להבין את המהפך שבוצע בעם ישראל בתקופה זו. הנגשת התורה לכלל הציבור בימי שיבת ציון היא לא פחות ממתן תורה מחודש. התורה המסורה בידי קבוצה מצומצמת של חכמים איננה אותה תורה המופצת לכלל הציבור. הלימוד משתנה, בעלי הסמכות משתנים, וגם אופן פיתוחה משתנה מן הקצה אל הקצה. על כל זה אומרים חכמים שראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו אלמלא קדמו משה. כלומר, יש כאן העדפה ברורה של הדרך השנייה בלימוד התורה על פני זו הראשונה, שניתנה בימי משה.

מכאן גם אולי יובן הטעם לכך שיום מותו של עזרא השתמר במסורת היהודית כיום תענית שיש להצטער בו. עזרא היה נותן התורה בעידן החדש של שיבת ציון, ופטירתו היא אבן דרך בכינון התורה בעם ישראל. באופן מעניין, המסורת מנגידה בין הצער על פטירתו לצער על תרגום התורה ליוונית. הפיכת התורה לנכס תרבותי כלל עולמי היא אובדן שיש להצטער עליו. התורה איננה עוד ספר לימוד כספרם של העמים ולכן תרגומה לשפה זרה היא דבר קשה לישראל. אבל אין זה אומר שאסור לגעת בה. כאשר מדובר על עם ישראל, התורה צריכה להיות מונגשת אל הכלל.

בשורה חדשה

למרבה הצער, מה שהשכיל לעשות עזרא בימי שיבת ציון לא השכילו מנהיגים ורבנים לעשות בימי שיבת ציון האחרונה. על אף שמצבם של היהודים הציוניים בימי שיבת ציון האחרונה היה טוב לאין ערוך מזה שבשיבת ציון הראשונה, אף מנהיג לא קם ועשה את מה שעזרא הבין שעליו לעשות – לתרגם את התורה לכתבם ולשונם של העולים ולהפיץ אותה בקרבם. אף אחד לא העז לבצע מפגש תרבויות בין העולם המודרני והתנועה הציונית ובין עולם המסורת היהודי. הרב קוק דיבר על כך, אבל מאז ימיו טרם קם מי שמימש את החזון שלו. התורה נשארה מסורה בידי קבוצה מצומצמת של חכמים ונבונים ממגזר מאוד מסוים, וננטשה על ידי כלל העם. פער התרבויות והשפות העמיק משנה לשנה, עד שבעינינו אנו רואים כיצד תוך דור או שניים השתכחה מסורת בת אלפי שנים מילדינו.

לאחרונה התבשרנו על בשורה מרעננת שעשויה לחולל שינוי במצב עגום זה. פרויקט 929, לומדים תנ"ך ביחד, נועד להשלים בדיוק את הפער הזה – להשיב את התנ"ך אל עם ישראל, בשפתו ובלשונו. במקום להשאיר את לימודי המקרא בעולמן המצומצם של הישיבות והאקדמיה, יוזמי התוכנית השקיעו את מיטב המאמצים כדי להנגיש את התנ"ך לכול. הם החליפו לו כתב – המירו אותו לאמצעים הטכנולוגיים של המאה ה־21; חיברו לו תרגום בדמות פירושים עדכניים ממבט חדש ומרענן ואף פתחו את בית המדרש לתלמידים הרבה – אנשי תרבות וחברה מכלל הקשת הישראלית. והתוצאה חדשה, יפה ומאירה. תורה ישראלית.

יוזמי התוכנית לא הסתפקו בכך ועשו גם סייג לתנ"ך. נקבעו כללים ותמרורים לכותבים ואלה הוזהרו לבל ירדדו את התנ"ך לספר עממי וזול. המטרה הייתה ללמוד בו ולשאוב ממנו תובנות וערכים, ולא לסאבו ולהופכו חלילה לכלי משחית חברתי. יש להודות, הגבול לא תמיד ברור וצריך עין מאוד רגישה כדי להצליח במשימה: מצד אחד לאפשר לכל מי שמעוניין להיכנס, להיות מתון בדין, ומאידך לדעת לשים את הגבול בפני אלו שאינם ראויים לקבל הזדמנות זאת. נזכור: גם תקנתו של עזרא לטבילת בעלי קרי בוטלה בסופו של דבר על ידי חכמים. ללמדך, לא תמיד הגבול ברור ואין זה הכרחי שגדר שהתאימה לדור אחד מתאימה לדור אחר.

בגלל מורכבות הנושא ובגלל הקושי שבדבר, היה צפוי – וכך קרה – שגם תהיינה שגיאות ונפילות. אכן, כפי שהעלו מספר ביקורות, השתרבבו אל אתר התוכנית גם תכנים לא ראויים, ביניהם שימוש בביטויים או כינויים לא ראויים כלפי גיבורי התנ"ך ו/או פירושים שעל גבול הפורנוגרפיה. במקרים כאלו ודאי שיש להפעיל את הסננים מחדש ולשקול חזור ושקול מה להכניס ומה לא. אני מאמין שכך גם ייעשה.

ואולם, תגובה לנפילות הללו בדמות תוכנית לימוד תנ"ך אלטרנטיבית לציבור הדתי בשם "תוכנית תתקכ"ט" היא שגויה ואף הרסנית. תוכנית שכזו מבטאת בדיוק את מה שעזרא נלחם נגדו, ואת הבעיה שתוכנית 929 ניסתה לפתור. התנ"ך איננו שייך למגזר כלשהו ואסור לכלוא אותו אצל חובשי הכיפות. אם מבקשים אנו להפנים את משמעות שיבת ציון החדשה עלינו לפתוח את בתי המדרש לכלל הציבור, להיות מספיק מתונים וסובלניים ולהכיל גם גישות ודעות שונות מאיתנו. כאמור, לא כל דבר חובה לקבל. אבל אסור להתכנס שוב לתוך הבועה. יש כאן הזדמנות חד פעמית שאיני יודע מתי עוד תיקרה בפנינו. קמו אנשים אמיצים ועשו את מה שרבים חששו במשך שנים לבצע.

עלינו לחזק את ידם, לתת משוב חיובי וגם ביקורת בונה, אבל בשום פנים ואופן לא להציב אלטרנטיבה "דתית". הבה נהיה שותפים לשיח הישראלי. הבה נתרגם את התורה לדור של שיבת ציון האחרונה. הבה נצעד בדרכו של עזרא.

הרב עידו פכטר הוא רב קהילת "ישראל הצעיר" ברמת פולג, נתניה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ח טבת תשע"ה, 9.1.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-9 בינואר 2015, ב-גיליון שמות תשע"ה - 909 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 26 תגובות.

  1. הכל נכון – חוץ מהקשר הלא ברור למיזם 929.
    הרעיון של פרק יומי בתנ"ך הוא מבורך (אם כי לעולם לא יצליח לשחזר את ההצלחה של הדף היומי ולו בשל העבודה שמדובר בחיקוי מודע לעצמו) – אבל האתר ותכניו רחוקים עד מאוד מ"קירוב" התנ"ך לעולמו של מאן-דהוא.
    מדובר בבמה נוצצת ורדודה לאוסף של "וורטים" מתחכמים של כותבים שחלקם הגיעו בזכות שמם ולא חכמתם – ובנוסף אין אפשרות אפילו להגיב לאותם וורטים (אולי בהנחה שממילא הם לא מצדיקים תגובה?…)
    הזהו מיזם שנועד לחבר את כולם?

    כתבתי על כך כאן בקצרה:
    http://ivri.org.il/2015/01/929/

  2. אני מוחה על ההשוואה בין פרויקט 929 לעזרא הסופר.

    ישנו הבדל ברור מאד בין קירוב העם אל התורה לקירוב התורה אל העם, וצר לי על כותב המאמר שנפל בפח ולא שם אל ליבו הבדל זה.

    עזרא הסופר שקד על קירוב העם אל התורה, ולשם כך אף שינה את הכתב, למען יוכלו כולם להגות בה.

    פרויקט 929 אינו יכול, אינו מנסה ואינו מתיימר לקרב את העם אל התורה. הוא עוסק אך ורק בקירוב התורה אל העם, והרי זה דומה מאד לתרגום התורה ליוונית. גם שם לא דובר על קירוב היוונים אל התורה אלא על קירוב התורה אל היוונים, ועל כך אמרו חז"ל שהיה חושך בעולם שלושה ימים, ונתקן צום ח' בטבת.

  3. אוסיף על דבריו הנכוחים של ינון שמעבר לעובדה שעזרא הסופר לא הוריד את רמתה של התורה בכדי שתילמד בתפוצה רחבה אלא קירב את העם אל התורה שיש הבדל בין מעשי עזרא לבין מעשים לא אחראיים בהנגשת התנ"ך לציבור

    הרב עדו פכטר שואל איך היו מקבלים היום רב גדול שהיה משנה את שמות החודשים כמו שעשה עזרא

    התשובה הפשוטה היא שאם רב שגדול מרבן שמו וכל שלומי אמוני ישראל מכירים בו כגדול שבעם היה עושה מהלך כזה הו היה מתקבל כמעט בוודאות

    אני רוצה להזכיר שהסבא מסלבודקה הנהיג בישיבתו את הנוהג להתלבש ולהיראות בחזות מודרנית [חליפה קצרה ,עניבה וכובע אופנתי של אז ,להיות מגולחים ועוד] שאר ישיבות ליטא גם אימצו את זה ואף אחד בליטא לא בא בזעקות "זהירות רפורמים" ידעו שמי שהנהיג זאת היה ת"ח גדול שלשם שמיים הוא מנהיג את מה שהוא מנהיג [גם אם מחוץ לליטא התקשו להתרגל לחזות הזו של בני הישיבות הרגלו לכך עם הזמן ולא הלעיזו על כל בחורי הישיבות שהתלבשו בחבוש מודרני]

  4. תגובה למאמר של עידו פכטר
    את חטאי אני מזכיר היום: אינני מקיים את מצוות התורה- על אף שאני מאמין באל.
    אמונתי באל באה עקב התנסויות בלתי פוסקות בהשגחה הפרטית.
    ומשום כך מרהיב אני עוז בנפשי לומר דברים שמאד יצרמו לקוראי עיתון זה.
    מאחר שמאמרו של הרב פכטר עסק בתורתו של עזרא הסופר, מנצל אני הזדמנות וטוען שככל הנראה חומרותיו של עזרא הסופר נבעו בעיקר מפחדו שמא היהודים ששבו לציון שוב יחטאו בעבודה זרה עקב נישואיהם לנשים נוכריות , ושוב יתעורר חרון אף האל ושוב יחריב את ציון.
    יש להניח שחששותיו של עזרא היו מוצדקים, השאלה היא האם אי אפשר היה לנקוט בדרך אחרת?
    בחכמה שלאחר מעשה אפשר לקבוע במידה רבה מאד של וודאות שהאמצעים שנקט בהם עזרא לשמירת טוהר העם היו לחרב פיפיות שכן הם גרמו לעם ישראל להתכנס בתוכו במקום לנסות להפיץ את תורת ישראל. משגה נוסף לדעתי היה עניין הרחקת השומרונים מקימום בית המקדש, כך במקום לחזק את עם ישראל, גרמה פעולה זו של עזרא לכעס ולמרירות השומרונים שהיו מאז לרועץ לשבי ציון!
    אני מודע ש אין זה הוגן לשפוט את עזרא הסופר מהפרספקטיבה שלנו כיום, ובכל זאת אני מרשה לעצמי להביע את דברי האפיקורסות הבאים:
    עזרא הסופר קבע את דרך היהדות מאז שיבת ציון, וחז"ל הלכו בדרך שהוא קבע.
    מכיוון שכך היה זה אך טבעי לראות בו את המורה הגדול.
    אין ספק שהדרך שעזרא הסופר התווה איפשרה לעם ישראל לשמור על טהרתו .אך הסתגרות זו היתה הגורם לעובדה שהנצרות ואחריה האיסלאם היו הדתות שהנחילו את האמונה באל האחד בקרב עמי העולם .
    כפי שטענתי מקודם, עיקר מניעי עזרא בבידול עם ישראל היה הרצון להימנע מחרון אף האלוהים אם העם יפנה שוב לעבודה זרה, כי עזרא ויתר היהודים, כמו יתר בני האדם האמינו שהאל [או האלים] גומלים לאדם על פועלו.
    היום כשאנו הרבה יותר למודי נסיון ומפוכחים, אנו יודעים שאל לנו לצפות לישועת האל. [לקוות תמיד אפשר אף רצוי] ועל כן אל לנו להשליך את יהבינו על קיום מצוות התורה מתוך חשיבה שקיום המצוות הוא שיהיה בעזרנו.
    ויותר מכך- אני מעז להניח שנשביע את רצון האל אם אנו נעשה ככל יכולתנו כדי לשמור על העולם שהוא ברא. וכל אלה ללא כל קשר לקיום מצוות התורה.
    מי שרוצה לקיימן בצד השמירה על הבריאה, נחזק את ידיו, אך לא במקום העשיה התכליתית לשמירת העולם שהקב"ה ברא.
    ולסיום- אני כאדם שאינו מחוייב לרוח ישראל סבא מוצא את עצמי לא פעם בעמדה ביקורתית כלפי עזרא הסופר וחז"ל ושואל בתרעומת: "מה עזרא לא הבין שבידול העם יביא להשנאתו?!”, אך מסתבר שהרבה צורות התנהגות חברתית שבתוך חברה קטנה נתפסות כבלתי ראויות, מקבלות משמעות אחרת בהקשר שבטי או לאומי.

    וכנראה שעל המין האנושי לעשות עוד כברת דרך ארוכה עד שנפנים את היחסים הראויים שבין אדם לחברו גם ליחסים שבין אומה אחת לאומה האחרת.
    נקווה רק שהמחיר בגין השהיה זו לא יהיה גבוה מדי.

    • בס"ד כ"ב בטבת ע"ה

      לעזי – שלום רב,

      דוקא תקופת בית שני היתה תקופת הזוהר של הפצת היהדות בקרב אומות העולם.

      ללא עצמאות מדינית מוצא העם המפוזר והמפורד את אחדותו בתורה המאחדת את כולם ובמקדש המאחד את כולם. בכל עיר ובכל כפר ניצבת קהילה יהודית שמרכזה בית הכנסת שבו קוראים בכתבי הקודש, קוראים בתורה, מפטירים בנביאים ובכתובים, מתרגמים ודורשים. ומן התורה שואבים היהודים אמונה והדרכה לחיים.

      ללא שלטון מרכזי, מתרכז העם סביב ארצו ומקדשו. לשם מתפללים ערב ובוקר וצהרים. לשם שולחים שקלים ולשם עולים לרגל שלוש פעמים בשנה. מן התורה הנביאים והכתובים עולה הצפיה שאינה מסתפקת בפחות מאשר: 'נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים… כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה' (ישעיהו ב,א-ד).

      על הגאולה, גאולת העם והעולם כולו, מתפללים היהודים יום יום בכל כנפות הארץ: 'וקבצנו יחד מארבע ענפות הארץ… השיבה שופטינו… ובנה ירושלים… וכסא דוד עבדך בתוכה תכין… וכל החיים יודוך סלה… שים שלום טובה וברכה…'. עם שלם, שקוע במ"ט שערי דאגות פרנסה ושעבוד מלכויות, ועם זאת חדור בתודעת שליחות, ובציפייה 'להפוך את העולם'.

      ואומות העולם מביטות בהשתאות. מקדשים ללא פסלים וללא קישוטים יתרים. רק ספר המתסיס את חייהם. הרבה מגיבים בשנאה ובלעג, והרבה נכנסים לראות 'מה זה ועל מה זה?'. מלכים ובני מלכים מתגיירים. החל בשושלת מלכי חדייב והמשך בבני אצולה רומאים, כבלוריא הגיורת ואונקלוס הגר. לבתי הכנסת נוהרים גם 'יראי ה" מאומות העולם, המקשיבים לקריאת התורה ולדרשות, ומקבלים עליהם את המצוות, במלואן או בחלקן.

      גם אחר החורבן לא נעצרה תנופה זו. סמוך לימי הדריאנוס קיסר מדברים סופרים רומיים על מצב שכמעט אין בית ברומא שאליו לא חדרה השפעה יהודית. זה היה הרקע לגזירות על המילה, גזירות שהביאו למרד בר-כוכבא, שדיכויו בנחלי דם הביא סופית להפסקת ההשפעה הישירה של עם ישראל על האומות..

      אבל ה'חידק' שהכנסנו לתרבות העולם, אמונת הייחוד וחזון הנביאים, לא הפסיק לפעול את פעולתו. כשלש מאות שנה אחרי חורבן בית שני מקבלת האימפריה הרומית את המונותאיזם. כעבור עוד שלוש מאות שנה מקבלים הערבים את המונותאיזם ומפיצים אותו הסערה בעולם. לצערנו, במקום להכיר לנו טובה על שלימדנו אותם אמונה וערכים – הוסיפו עוד שנוא אותנו.

      שמא תאמר: נצטרף אליהם ויפסיקו לשנוא אותנו? נסינו לעשות זאת. החל במאה ה-18, והמשך במאה ה-19 וה-20, נסינו באמת ובתמים להשתלב בתרבות המערב ה'נאורה', להיות פטריוטים נאמנים למולדותינו החדשות, ולהיות חלוצי התרבות והקידמה.

      והנה דוקא השתלבותנו בתרבות הגויים – הגבירה את השנאה כלפינו. היינו חלוצי הכלכלה המדע והרפואה. טענו שאנחנו זוממים להשתלט על העולם. הטפנו לכלכלה חופשית – קפץ עלינו רוגזם של סוציאליסטים. הטפנו לזכויות העובדים – קפץ עלינו רוגזם של קפיטליסטים. שבנו לארצנו – גם כאן לא מצאנו מנוחה.

      אל תדאג, ידידי הצעיר, מה שנעשה ישנאו אותנו, ובצדק. אנחנו ה'שאור שבעיסה' המתסיס את העולם. יהודי, לא חשוב מה השקפתו, יש לו ג'וק שלא יעזוב אותו ושמו 'תודעת שליחות'. הוא מאמין שהוא חייב לפעול ולעצב מחדש את העולם ולהביאו למקום טוב יותר.

      את הג'וק של תודעת השליחות הכניסו בנו במידה רבה אנשי כנסת הגדולה בהנחייתם 'והעמידו תלמידים הרבה'. מעתה מוטלת האחריות לא רק על 'לויינו שרינו מלכינו וכהנינו', אלא על כל יחיד ועל כל קהילה. יש לנו תודעת-שליחות והיא תנצח. ובסופו של דבר גם שונאינו יענו אמן.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • תגובה לתשובתך- לפני הכל אני מגיב לא על תוכן דבריך ,אך על צורת פנייתך אלי.
        אני איני יודע מהו גילך. ספק רב אם אתה יודע מהו גילי.
        היות ובתרבות היהודית המילה זקן היא נרדפת ל"חכם", אין לי אלא להסיק שבפנייתך אלי כצעיר, רוצה אתה לבטא את התרשמותך שאני ההיפך מחכם.
        נו טוב- שיהיה.
        לגבי עצם דבריך- אענה לך אי"ה מחר.
        כל טוב
        עזי

    • ימי בית שני -פריחת היישוב היהודי בא"י

      ארץ ישראל של ימי בית שני, לא היתה רק מרכז רוחני ליהדות התפוצות, אלא מיושבת בצפיפות על ידי מאות אלפי יהודים, שישבו בעריה ובכפריה, ועסקו בחקלאות, במסחר ובמלאכה.

      מכ-40,000 עולים בימי שיבת ציון, הלך היישוב היהודי וגדל, עד שערב המרד הגדול ישבו בארץ, לדעת החוקרים המצמצמים מאות אלפי יהודים, ולדעת רבים מהחוקרים – 2,000,000 ויותר. ראו במאמרה של רבקה שופק-ליסק, 'האוכלוסייה היהודית בארץ-ישראל ערב המרד הגדול (66 לספירה)', באתר 'מגזין אימאגו'.

      נתקיים ביהודי א"י בימי בית שני: 'והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד'!

      • צפרא טבא לך- אני מתייחס עכשיו לדבריך האחרונים, כאשר הגעתי לאמצע הדרך בין שיבה לגבורה אמר לי אחד מידידי [ שומר מצוות] שהריני כאברהם אבינו…
        עכשיו אתייחס לתשובתך הראשונה: האם הינך מערער על טענתי שהתבדלות מתפרשת כהתנשאות?
        האם מערער אתה על טענתי שהתנשאות גורמת לטינה?
        כל טוב לך
        עזי

    • יש צעיר ברוחו

      לעזי – שלום רב,

      רבי נחמן מברסלב היה אומר שאסור להיות 'חסיד זקן'. יש מעלה בזקן שצבר נסיון וחכמת חיים, ויש מעלה בנער, שיודע לבחון את דרכו שוב ושוב. ויש מעלה במי שמשלב את שתי המעלות. הולך עם מורשתו ונסיון חייו העשיר, ועם כל זה הוא שומר על צעירותו, מוסיף ומחדש ביתר שאת וביתר ע"ז, כאברהם שיצא לדרך חדשה בגיל שבעים וחמש, וכמשה שהוביל את עמו לדרך חדשה בגיל שמונים. על זקן-צעיר כזה נאמר: 'עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו' (תהלים צב).

      וכשאדם יודע לצרף את החכמה והנסיון שצבר בעשרות שנות חייו, אל החכמה והנסיון שצבר עם ישראל באלפי שנות קיותו – אז הוא יכול להמשיך לסוף הפסוק: 'להגיד כי ישר ה' צורי ולא עוולתה בו'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • כולם מוזמנים!

      בס"ד כ"ג בטבת ע"ה

      עם ישראל לא רוצה להיות ב'מועדון אקסקלוסיבי' מתנשא. אנחנו נבחרנו כחלוץ לפני האנושות לקרוא בשם ה' ולהנחיל לאנושות את ערכי הצדק והשלום. כולם נקראים לקיים את 'שבע מצוות בני נוח', לא לעבוד אלילים, לא לרצוח, לא לגנוב, לא לנאוף, ולקיים סדרי חברה מתוקנים.

      עלינו כ'חיל החלוץ' הוטלו תרי"ג מצוות המקדשות אותנו להיות כהני ה' בעולם ולהקים חברה המושתתת לא רק על צדק, אלא על 'לפנים משורת הדין', חברה של 'ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים'. דלתנו פתוחה לכל באי עולם שיצטרפו אלינו, אם כבני נח ואם כגרי צדק שדינם כישראל לכל דבר. וכפי שפסק הרמב"ם, גם גר אומר בתפילתו: 'אלקינו ואלקי אבותינו' שהוא נחשב כבן לאברהם אבינו, ועליהם הכתוב אומר: 'נדיבי עמים נאספו עם אלקי אברהם (תהלים מז,י).

      וכך מרות המואביה יצא דוד המלך; מסנחריב יצאו שמעיה ואבטליון; מבני בניו של סיסרא, יצא רבי עקיבא; ומבני בניו של המן יצא האמורא המחנך הגדוך רב שמואל בר שילת (סנהדרין צז). מי שבא ברוך הבא!

      בברכה, ש.צ. לוינגר,

    • ולגבי החשש להתנשאות

      החשש שהעלית שהייחוד שלנו מביא לטינה של אומות העולם, פחות מטריד אותי, משום שלכל אומה בעולם יש גאוה לאומית על הישגיה והצלחותיה. גם לנו מותר. נתגאה במורשתנו ובהישגינו, ונדע להעריך ולהוקיר גם את הטוב שבאחרים. איזהו מכובד? המכבד את הבריות!

      דוקא תחושת השליחות הטבועה בנו, מביאה אותנו לראות גם את חסרונותינו, לבקר את עצמינו ולראות כמה יש לנו עוד להוסיף ולתקן כדי לעמוד ברף הגבוה שמציבה לנו התורה. האמונה מביאה אותנו להכרה שלא כוחנו ועוצם ידינו עשה לנו את החיל, כמצוות התורה: 'וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל' (דברים ח,יח).

      וגם כשמרבים בעשיית הטוב, צריכה לעמוד לנגדנו הדרכתו של הנביא מיכה: 'הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך' (ו,ח). וכך הנחנו רבן יוחנן בן זכאי: 'אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת' (אבות ב,ט).

      וכך פותח יהודי את סדר תפילתו מדי יום ביומו:
      'רבונו של עולם, לא על צדקותינו אנחנו באים לפניך כי על רחמיך הרבים, מה אנו, מה חיינו, מה חסדנו, מה צדקנו, מה ישענו, מה כוחנו, מה גבורתנו? מה נאמר לפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו, הלא כל הגיבורים כאין לפניך, ואנשי השם כלא היו וחכמים כבלי מדע ונבונים כבלי השכל, כי רוב מעשיהם תוהו וימי חיייהם הבל לפניך, ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל, לבד הנשמה הטהורה, שהיא עתידה ליתן דין וחשבון לפני כסא כבודך… לפיכך אנחנו חייבים להודות לך ולשבחך ולברך ולקדש וליתן שבח והודיה לשמך. אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו. אשרינו כשאנו משכימים ומעריבים ערב ובוקר, ואומרים פעמיים בכל יום: שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד'

      • דבריך מאלפים מאד, אך תוהה אני לגבי תוכן התפילות שיהודי אומר כדי לבטא את שפלותו ביחס לקב"ה. הרי אנו יודעים שתפילה הנאמרת כמצוות אנשים מלומדה אלפי פעמים ,שוב אין האומר אותה שם ליבו לתוכן דבריו.

    • לעשות מהתפילות תורות!

      אם יהודי יושב או עומד מול הסידור, ובאותו זמן ממילא אסור לו לעשות דבר אחר – אז כדאי שינצל את הזמן להתבוננות בטקסט. שוה את המאמץ. מומלץ גם לקבוע זמן ללימוד עיוני של התפילות. הרי שם טמנו אנשי כנסת הגדולה את ערכיהם ושאיפותיהם. תורה היא ולימוד היא צריכה! כמה דקות היום וכמה דקות מחר, ומקבלים מבט חדש על הנוסח השגור!

    • על התפילה כמעמד של קבלת עול מלכות שמים – במאמרה של מירב סויסה, 'לפנות את הלב', באתר זה. על קריאת שמע והתפילה הסמוכה לה כמעמד יומי של חידוש הברית עם הקב"ה – בהערתי 'חידוש הברית מדי יום ביומו', למאמרו של ד"ר יוסי זיו, 'חג חידוש הברית', אף הוא באתר זה.

    • הרחבת ה'אני' ל'אנחנו'

      תפילות הקבע מנוסחות בלשון רבים. כך כיוונו אנשי כנסת הגדולה את המתפלל לא להיות שקוע רק בצרכיו הפרטיים אלא לבקש גם על צרכי הכלל; ולא לראות רק את הבעיות המיידיות – דאגות פרנסה ובריאות – אלא לבקש על גאולת האומה ותיקון העולם.

  5. אכן דברי אפיקורסות, וחמורה לא פחות היא העבירה הבוטה על מה שנצטווינו בתהילים לב ט.

    אפשר להאריך ולהתייחס לכל אחת מטענותיו של הכותב, אך אקצר ואומר שהכשל הגדול שלו זו המחשבה שהוא יודע את רצון הקב"ה יותר ממנו עצמו.

  6. מלחמה שעל ידי ספר - אהבה יש בסופה

    אעיר על נקודה אחת בלבד.

    אינני מבין מה יצא קצפו של כותב המאמר כנגד מיזם תתקכ"ט של 'מכללת הרצוג', עד שהוא רואה בו דבר הרסני ומסוכן?

    'מיזם 929' הוא בבחינת 'הייד פארק'. לשם יבואו גם אנשים שדברי התנ"ך מקוממים אותם ו'יגישו עצומותיהם', יניחו את טענותיהם 'על השולחן'.

    ויעמדו מולם אנשי אמונה המאמינים בדברי התנ"ך ורואים אותו, כפי שראו אותו כותביו, כדברי אלקים חיים, וישיבו!

    ומן השאלות ומן התשובות, תתבאר האמת, ויהיו דברי תורה מאירים ושמחים כנתינתם.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

  7. מיזם 929 של עזרא הסופר: נבואה שנצרכה לדורות

    על כל פנים, יש חשיבות רבה בהתעוררות לקביעות לימוד יומי בתנ"ך. הרי עזרא ובית דינו חתמו את אסופת כתבי הקודש, על פי הקריטריון: 'נבואה שנצרכה לדורות נכתבה'. בחכמתם וברוח קדשם ראו אנשי כנסת הגדולה שכ"ד ספרים אלה, לכל פרשיותיהם ופסוקיהם הם בבחינת 'נבואה שנצרכה לדורות'. עלינו מוטל איפוא להפוך בהם ולהפוך בהם וללמוד מהם לקח ומוסר השכל, ופתרונות לשאלות חיינו.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • אדם לעמ"ל יולד - ללמוד על מנת לעשות

      וכך הנחה הרמב"ן את בנו באיגרתו הידועה, שכשיעמוד מהספר שהוא לומד בו יחשוב מה הוא יכול לקחת מלימודו ליישום בחייו. כך המליץ רבי נתן, תלמידו הגדול של רבי נחמן מברסלב 'לעשות מהתורות תפילות', להתפלל שיזכה ליישם את התובנות אליהן הגיע מלימודו בתורה. ודורשי רשומות דרשו נוטריקון: 'אדם לעמל" יולד – ללמוד על מנת לעשות'

  8. מרכז הרצוג איימו וגם קיימו – אתמול או שלשום הושק אתר תתקכ"ט, שנועד להיות תשובת המשקל ל- 929. אלא שגם האתר החדש סובל מליקויים רבים, ובשורה התחתונה שני האתרים לא מספקים את הסחורה.
    אז השקעתי הערב זמן ומחשבה לקונספט חדש-ישן לאתר שישרת את מטרות המיזם ולא את מטרות הכותבים, וזו התוצאה:
    http://ivri.org.il/2015/01/929-take-2/

    • לא 'מרכז הרצוג' אלא 'מכללת הרצוג'. ה'מרכז' נמצא באחד הקיבוצים הדתיים, וה'מכללה' באלון-שבות!.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • ולא עוד אלא

        'מרכז יעקב הרצוג' בעין-צורים הצטרף בשמחה ל'מיזם 929', והוא מקיים קבוצת לימוד שבועית לעיון בפרקי השבוע בהנחיית ד"ר גבי ברזילי (כאמור באתר שלהם).

        • תודה על ההערה! מעניין אם זה לפחות אותו הרצוג?…

          • אכן, גם המכללה קרויה על שם הרב ד"ר יעקב הרצוג. (וכן הישיבה התיכונית 'קרית יעקב הרצוג', ישיבת ההסדר 'מעלות יעקב' והפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן).

            הוא הרב יעקב דוד הלוי הרצוג שהוסמך לרבנות ודיינות על ידי הגאון רבי איסר זלמן מלצר ועמד להתמנות לרבה הראשי של בריטניה, והיה שותף בעריכת כתבי אביו הגאון רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג;

            הוא ד"ר יעקב הרצוג, מומחה למשפט בינלאומי, ודיפלומט מבריק, יועצו המדינה של דוד בן-גוריון ומנכ"ל משרד ראש הממשלה בימי לוי אשכול וגולדה מאיר.

            הוא ד"ר יעקב הרצוג שקרא לויכוח פומבי את ההיסטוריון ארנולד טוינבי שטען שעם ישראל הוא 'מאובן היסטורי' חסר זכות קיום, משנתו על עם ישראל, משמעותו וייעודו מנוסחת בספריו: 'ויכוח עם ארנולד טוינבי' ו'עם לבדד ישכון', ומן הסתם יש מקום לשלב מפניני אמריו במיזמים המיועדים לחיבור המחודש בין התנ"ך לחיינו.

            ולמרבה הפלא – את כל החיל הזה בתורה, בחכמה ובעשייה מדינית הספיק לעשות ב-51 שנים בלבד. איך אומרים: 'לאנשים עסוקים יש זמן'!

            בברכה, ש.צ. לוינגר

  1. פינגבק: בתגובה ל"לא להתכנס בתוך הבועה" | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: