יש תקווה לאחריתן | משה פינצ‘וק

השוואת סיפוריהן של המיילדות ושל בת פרעה למחזה אנטיגונה ממחישה את הפער שבין תורת ישראל לתרבות יוון, שבה האלים אדישים למצוקות בני האדם

פרעה, החושש מהאפשרות שבני ישראל הפרים ורבים בארצו יתמרדו נגדו, מצווה על המיילדות להמית את זכרי בני ישראל: “וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת… בְּיַלֶּדְכֶן אֶת־הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל־הָאָבְנָיִם אִם־בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ…“ (שמות א, טו־יז).

גזֵרה זו מעמידה את המיילדות בפני הכרעה לא קלה. מצד אחד, פרעה דורש מהן לרצוח בדם קר תינוקות מבני עמן שלא חטאו ולא פשעו. מצד שני, יש (מן הסתם) סכנת חיים בסירוב לפקודת המלך והוא עלול להרגן אם לא יצייתו לדבריו. המיילדות בוחרות להחיות את התינוקות ואף נאלצות להתעמת על כך עם פרעה. המקרא ומפרשיו מדגישים כי הקב"ה נתן להן על כך את שכרן, "וַיֵּיטֶב אֱ־לֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד. וַיְהִי כִּי־יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת־הָאֱ־לֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים" (כ־כא). מסביר ר' יוסף בכור שור: "ויעש להם בתים: עושר וכבוד ופריה ורביה". וכן מביא רש"י בשם הגמרא: "מהו הטובה? ויעש להם בתים – בתי כהונה ולויה ומלכות שקרויין בתים … כהונה ולויה מיוכבד, ומלכות ממרים".

פרעה מוסיף וגוזר – "וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ", ועתה הדילמה עוברת מהמיילדות אל בת־פרעה. בת־פרעה מוצאת את משה בתיבה על שפת היאור ומבינה שהוא יהודי: "וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה". כעת היא צריכה להכריע בין ציות לחוק אביה המלך שמטרתו להגן על ארצו מפני מרד, לבין ציות למוסר האנושי. דומה שההכרעה המוטלת על כתפיה כבדה מזו של המיילדות שכן מבחינתה יש מוסר, היגיון ותכלית בכל צד של הדילמה. צו המלך נועד להגן על ארצו, ומאידך המוסר האנושי דורש להחיות את התינוק חסר האונים. המדרש, כדרכו, נותן ביטוי להתחבטות זו דרך קולן של דמויות חיצוניות (שמות רבה, שנאן, פר' א):

“וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר“. אמר ר‘ יוחנן: אין הליכה אלא לשון מיתה… ולמה מתו? אמרו לה: גבירתינו, מנהגו של עולם מלך גוזר גזירה – כל העולם [אין] מקיימין אותה ובניו ובני ביתו מקיימין אותה, ואת עוברת על גזירת אביך? מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע.

בת־פרעה בוחרת להציל את משה ולמשותו מן המים. המקרא אינו מספר על עימות עם אביה או על עונש על הפרת החוק, ואילו המדרש מדגיש שהקב“ה נותן לבת־פרעה שכר על פועלה:

ותקרא שמו משה, מכאן אתה למד שכרן של גומלי חסדים. אף על פי שהרבה שמות היו לו למשה לא נקבע לו שם בכל התורה אלא כמו שקראתו בתיה בת פרעה ואף הקדוש ברוך הוא לא קראהו בשם אחר (שמות רבה, וילנא, פר‘ א)

וְאֵלֶּה בְּנֵי בִּתְיָה בַת פַּרְעֹה (דבה“י א ד, יח). ר‘ יהושע דסיכנין בשם ר‘ לוי, אמר לה הקדוש ברוך הוא לבתיה בת פרעה, משה לא היה בנך וקראת אותו בנך, אף את לא את בתי ואני קורא אותך בתי. אלה בני בתיה (ויקרא רבה, מרגליות, פר‘ א).

אמנם כן, הקב“ה משגיח על בריותיו ונותן שכר טוב למחרפים נפשם למען עשיית הטוב.

כמו בת פרעה, גם אנטיגונה בוחרת לסכן את נפשה ומביאה את אחיה לקבורה. אדיפוס ואנטיגונה, אלכסנדר קוקולר, 1825.

כמו בת פרעה, גם אנטיגונה בוחרת לסכן את נפשה ומביאה את אחיה לקבורה. אדיפוס ואנטיגונה, אלכסנדר קוקולר, 1825.

דילמת הקבורה

במחזה אנטיגונה של סופוקולס היווני אפשר למצוא דילמה דומה מאוד לזו של המיילדות ובת־פרעה, אולם התוצאות שם כה שונות.

קריאון מלך תֵּבֵּי גוזר כי אויב העיר פוליניקס שנהרג במלחמה נגד העיר לא יובא לקבורה, גופו יהיה מאכל לחיות השדה ולעופות הטרף. גזֵרה זו חרגה מכל המקובל בחוקי אלים ואדם, ופירושה נקמה במתים והענשתם. קבורת מתים הייתה חובה קדושה שכן נשמות המתים שלא נקברו לא תוכלנה לעבור את הנהר המקיף את ממלכת המוות. נגזר עליהן לנוע לעד, ביגון ובאין מקום לשהות בו או להינפש.

בפני אנטיגונה, אחות פוליניקס, ניצבת דילמה. עליה להכריע בין ציות לחוק דודהּ המלך קריאון לבין ציות למוסר האנושי ולחוקי האלים. דילמה זו מנוסחת בדו־שיח בינה לבין המלך (הוצאת שוקן, תרגם אהרן שבתאי):

קריאון:ידעת שצו אסר את הדבר?

אנטיגונה: ידעתי בוודאי, אין איש שלא ידע.

קריאון: אף על פי כן העזת לפעול למרות החוק?

אנטיגונה: בוודאי. הרי לא זאוס הוא אשר הכריז על כךלא אלַי גם לא הצדק השוכן עם אלי מעמקי האדמה, קבע לבני אדם חוקים כאלה. גם לא חשבתי שלציוויים שלך יש תוקף שמאפשר לבן תמותה לרמוס חוקי אלים בלתי כתובים ומוצקים.

צדי הדילמה של אנטיגונה פחות ברורים משל בת פרעה ואף משל המיילדות. מצד אחד גזרת דודה המלך מרוקנת מתוכן מוסרי או תועלתי, וכל עניינה הוא רק נקמה באויב המת. קבורת אחיה לא תסכן את ביטחון העיר כפי שבחירת בת פרעה להציל את משה מסכנת את קיומה של מצרים. מאידך, הצו האלוהי והמוסרי של קבורת אחיה, המשיג מנוחה למתים, הוא ערך פחות מחייב מהצלת חיי התינוק החי, הברֵרה שעמדה בפני המיילדות ובת פרעה.

ואף על פי כן, הדמיון בין הדילמות של המיילדות, בת־פרעה ואנטיגונה בולט. בשני המקרים יש התנגשות בין צו המלך שהוא גם קרוב משפחה לבין צו הא־ל והמוסר; מי שנדרשת להכריע היא אישה חלשה שאין בכוחה להגן על בחירתה; ובסופו של דבר ההכרעה היא לצד צו האל והמוסר – כמו המיילדות ובת פרעה, גם אנטיגונה בוחרת לסכן את נפשה ומביאה את אחיה לקבורה.

דא עקא, שסופה של אנטיגונה שונה בתכלית מזה של המיילדות ובת פרעה. אנטיגונה נתפסת ונאלצת להתעמת מול המלך, והוא גוזר עליה להיקבר בעודה בחייה, ולמות מוות איטי ברעב. אנטיגונה משלימה עם מר גורלה, ומיד מתאבדת שכן אין לה סיבה לתלות תקווה בישועה מהאלים אשר בשם חוקיהם היא פעלה וחירפה את נפשה. היא לא מצפה שהם יתערבו לטובתה. זו נימת דבריה האחרונים:

איזה חוק של האלים האדירים חיללתי?

לשם מה עוד אשא עיני השמימה, מיוסרת שכמותי?

אל מי אקרא, אילו חברים כעת? חשבו,

צדקתי רק מכתימה אותי על זלזול.

האלים אכן נשארים אדישים לגורלה של אנטיגונה, הם לא פועלים להצלתה, ואף לא נותנים לה כל סימן של עידוד או שכר לעתיד לבוא.

בת פרעה ומשה, אלכסיי טירונוב, 1839

בת פרעה ומשה, אלכסיי טירונוב, 1839

אין מקום לתקווה

הבדל זה שבין המיילדות ובת־פרעה הזוכות להערכה ולשכר מאת הקב“ה לעומת אנטיגונה הזוכה לשתיקה אילמת ורועמת מאת האלים אשר בשמם פעלה וחירפה את נפשה עובר כחוט השני בין סיפורי המקרא וסיפורי חז“ל לסיפורי המיתולוגיה היוונית. כאן בא לידי ביטוי הפער בין תפיסת האדם את אלוהיו ביהדות לבין תפיסת האדם את האלים בתרבות יוון. ביהדות הקב“ה נתפס כדואג לברואיו וחפץ בטובתם הפיזית והרוחנית. האדם מצפה לגמול על מעשיו הטובים ולעונש על מעשיו הרעים. האדם יודע שתפילותיו מתקבלות ויש אוזן קשובה ומגיבה.

לעומת זאת, מתוך סיפורי המיתולוגיה היוונית עולה פעם אחר פעם כי האלים אדישים, על פי רוב ובמקרה הטוב, לאנושות, למעשיה ולמצוקותיה. האלים לא לוקחים אחריות על בני האדם. כל עוד אין בני האדם מרגיזים את האלים הם מתעלמים מהם. האלים ובני האדם מנהלים את חייהם בשני מישורים מקבילים שכמעט ואינם נפגשים. על כן אנטיגונה לא ציפתה לגמול או ישועה מתוך מצוקתה על אף שהיא חירפה נפשה בשם צו האלים.

ד“ר קלמן קפלן העיר כי מתוך עשרים וארבעה מחזות של סופוקלס ואוריפדס אפשר למנות שישה עשר מקרי התאבדות, מקרה אחד של השחתה עצמית (אדיפוס מנקר את עיניו) ומקרה אחד בלבד של התאבדות שנמנעה (הרמיון). לעומת זאת בתנ“ך כולו אפשר למצוא רק שישה מקרי התאבדות. יתרה מזאת, כמה דמויות שואלות את נפשן למות, אך מתגברות על רצון זה (יונה, איוב, אליהו). הסיבה להבדל ברורה: בתפיסה היוונית אין מקום לתקווה, לעזרה או לישועה מאת האלים. האלים חירשים לתפילותיהם ואילמים בתגובתם. על כן כשמגיע האדם למבוי סתום, אבדה כל תקווה. אבל ביהדות, גם במבוי סתום ואפילו חרב חדה מונחת על צווארו של האדם, אל יתייאש מן הפורענות. הקב“ה לעולם שומע תפילת כל פה, ובידו להציל ולהושיע.

הרב דר משה פינצוק הוא ראש המרכז למורשת ישראל, המכללה האקדמית נתניה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ח טבת תשע"ה, 9.1.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-9 בינואר 2015, ב-גיליון שמות תשע"ה - 909 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: