מאת בני פרל, גיליון פרשת ויגש

לא קוסם שגר בשמים

מאמרו המצוין של הרב בני פרל מחזיר אותנו באחת לדברים שכתב בננו, שמשון ז"ל, לפני שנה בדיוק, בטבת תשע"ד, כחמישה חודשים לפני פטירתו (כ"ז באייר, למחרת יום הולדתו התשעה עשר). שמשון ז"ל ניהל בחודשים האחרונים לחייו בלוג שבו הוא תיאר את חוויותיו ומחשבותיו כנער חולה סרטן. רבים מאוד עקבו אחר הבלוג שלו ומצאו בדברים שכתב מקור של עוצמה וחיים. היו אלה חולים, בני נוער ומבוגרים, בני משפחה של חולים ועוד רבים אחרים. רבים מהם הגיבו על דבריו ותמכו בו, והיו שפנו אליו כדי לקבל ממנו עצה, תמיכה ועידוד.

אחת הפונות הייתה נערה חולה, שכתבה לו כי היא מלאת כעס על אלוהים וביקשה ממנו תשובה: הייתכן כי הקב"ה, הרחום והחנון, יפגע סתם כך בנערה על לא עוול בכפה? האם אתה, כך שאלה, אינך כועס על הקב"ה? וכך הוא כתב בתשובתו אליה:

אנסה לענות בקצרה על השאלות, למרות שאני לא חושב שדעתי שווה יותר מדעתך שלך. חשוב לזכור שבסופו של דבר את זאת שחייבת לעצמך תשובות, ויכול להיות ששום תשובה של אדם אחר לא תספק אותך.

אין בי שום כעס על ה'. חשוב לזכור שאלוהים זה לא קוסם גדול וכול יכול שגר בשמים. המושג הזה, "אלוהים", הוא הרבה יותר מורכב מזה. אלוהים ברא עולם, ובעולם הזה יש לפעמים אסונות, יש מלחמות, אנשים נהיים חולים… אני לא צריך לספר לך.

כך נברא העולם, ויש סיבה שכל דבר נברא בצורה מסוימת: כך העולם מתפתח, כך בני האדם לומדים להיות בני אדם טובים יותר. זוהי המהות של חיינו – ההשתפרות. להפוך את עצמנו ליותר ויותר טובים. בלי המטרה הזו – אין טעם לחיים בכלל. אפשר להגיד שאנחנו צריכים לראות כל משבר כהזדמנות לשיפור, אפשר לקרוא לזה גם ניסיון. זהו טבע העולם.

אני מבטיח לך שה' לא יושב על "כיסא המלך" שלו ובוחר באופן אקראי להתעלל באנשים. מי שחושב ככה – פשוט לא מבין את המושג "אלוהים". חשוב לזכור: בעולם הזה אנשים נהיים חולים, אנשים נפצעים, אנשים עוברים אתגרים קשים, ומצד שני – נולדים ילדים, אנשים נהנים, מגשימים את עצמם ואפילו זוכים לרגעים לא מעטים של אושר.

הכול לטובה? זה ציווי. לא הבטחה. אנחנו צריכים לגרום לכך שהכול יהיה לטובה. כל נפילה – להפוך למקפצה. זה לא קל לאף אחד, את יודעת את זה טוב מאוד, אבל אלו החיים.

ו־וואלה? אני בטוח שגם את חווית רגעי אושר שבהם חשבת שהחיים שווים את הכול.

ואם לא? זה עוד יגיע.

לצערנו העמוק, חברת פייסבוק הסירה את הבלוג שלו, ולמרות שפנינו אליה בבקשה להחיות את הבלוג החברה מסרבת ואינה מאפשרת שום גישה אליו.

יהודה ואילת יונגסטר

לבדוק היכן טעינו

חשתי זעזוע תיאולוגי עמוק לנוכח תיאורו של בני פרל את תפיסת האלוהות שלו. על פי תיאורו, ריבון העולם הוא בלתי צפוי, קפריזי ואכזר, ואינו ניתן למדידה בערכים הגיוניים ואנושיים. רב ראשי לישראל בעבר, שעבר בעצמו את השואה, אמר בערך כך: "אי אפשר להבין את השואה ואי אפשר להבין בעיניים אנושיות את דרכיו של הקב"ה". אמירה כזו מקבעת את מוזרותו של הקב"ה. היה מצופה מאותו רב ראשי מכובד שיכנס את כל חכמי ישראל לדון ימים ולילות בניסיון להבין היכן טעינו והיכן אנו טועים יום יום.

התורה מכילה את הקודים לפענוח הטעויות שלנו במשך כאלפיים שנה. במקום לבדוק את עצמנו לאור דברי התורה, מטיחים בריבון העולם את כל עוולות העולם על אי הצדק והרוע. כביכול, אם בחוקותיי תלכו או לא תלכו זה היינו הך, בין כך לא תינצל מנחת זרועו של הא־ל הגדול והנורא והבלתי צפוי. ישמרני אלוהים מא־ל כזה.

קיימת הבחנה ברורה בין גורל האדם הפרטי לבין גורל של אומה. אכן, גורל האדם הפרטי הוא נעלם גדול ובלתי מובן. בעיית "צדיק ורע לו רשע וטוב לו" מקננת מקדמת דנא ולא ניתנת לפתרון. אבל אנו יודעים שהא־ל ברא עולם מחזורי מופלא וטבע מושלם שאין האדם יכול לתפוס את אפס קצהו, ולא ייתכן ש"שופט הארץ לא יעשה משפט" ויוציא מתחת ידיו עוולה ואי צדק.

לא כך הדבר בחיי האומות וביחס לעם ישראל ותולדותיו. כאן תורת הגמול, או אם תרצו השכר והעונש, הם כמעט מדע מדויק. עם ישראל והעמים כולם משלמים על שחיתויות, על עברות מוסר, על אי צדק, על עוולות חברתיות או פוליטיות ועל נטישה של ארץ ישראל במשך דורות. בניתוח שלאחר מעשה אפשר לזהות נקודות מפנה בתולדות העמים ותוצאות של מעשיהם. אפשר ללמוד את התנ"ך ולזהות בדיוק את הכשלים ואת תוצאות המעשים הטובים או הרעים. הנביאים כולם התריעו עליהם אבל אנשים לא זיהו אותם ולא האמינו בגלל התהליך האיטי.

סוכריות לא נופלות מן השמים על כל מעשה טוב ואבנים לא נופלות מן השמים על כל מעשה רע. גם השואה לא באה ביום אחד. היא הייתה תהליך ממושך מאוד של פוגרומים, גירושים והתעללות, ששיאו היה השמדת היהודים. הסימנים היו, אבל טחו עיניהם של האנשים מראות.

אולי נמצא נקודות זכות לפני שנבוא בטענות אל ריבון העולם על אי צדק והסתר פנים. אין תחליף למעשים טובים וסוף הטובה לבוא.

דניאל אריכא

דניאל אריכא הוא תעשיין ומבעלי מפעל 
"שחם אריכא" לריהוט רחוב‎ 


בקשה מכמירת לב | הרב בני פרל משיב:

בדבריו מלין דניאל אריכא על התיאור שהצעתי לאלוהים בעוד שמה שביקשתי לומר הוא שלאלוהים אין תיאור. לא טענתי ואף איני חושב שהא־ל הוא בלתי צפוי וקפריזי, זאת משום שאלו ערכים אנושיים שנוצרו מנקודת מבט של בן אנוש, והא־ל, תודה לא־ל, אינו בן אנוש. זאת טענתי במאמר וכמדומני שטיעון מעין זה הוא מבין הדברים הבודדים שעליו יוכלו להסכים חלק מחכמי ימי הביניים וגם מקובלים.

לא הייתי מטריח בדברים אלמלא ביקש אריכא שיהא איזה כינוס של רבנים בראשות רב ראשי, כינוס שיקבע סוף סוף מה היא הסיבה שהא־ל חיסל שישה מיליון מבני עמו. אריכא גם דורש שוועד רבנים זה יצא בהודעה מסודרת על כך ומעתה ואילך הכול יתיישב על הלב בשלווה. מבחינה תיאולוגית בקשה זו עשויה להיות מושא ללעג, אך לטעמי בקשה זו מכמירת לב. אולי גם מעוררת כבוד. זו עדות ברורה לדברים שביקשתי לומר: עומד מאמין טהור מול מציאות טמאה ודורש תשובה. הוא בטוח שיש כזו, הוא גם בטוח שיש בן אנוש שרשאי ויכול לפרש את ריבונו של עולם והוא גם תובע פירוש ברור. כל זה קורע את הלב אך גם מחזק את ההנחה שדימוי פחות פרסונלי של הא־ל יכול להעניק שחרור מסוים למאמינים אלו ולקרוא להם להוויה רוחנית גבוהה.

אחת הסיבות לכך שוועדת רבנים כזו לא תקום היא שאלת הרבנים שישתתפו בה. הרי בכינוס שכזה לא נוכל להושיב את רבי יואליש מסאטמר ואת הרב צבי יהודה (שניהם בני תקופת השואה), אבל לא הייתי רוצה לוותר על אף אחד מהם. גם אי אפשר לוותר על אף אחד מהם. ואם ישבו יחדיו, בוודאי שלא תהיה תמימות דעים כלשהי בדבר דרכיו של הא־ל או בדבר כל דבר. מכאן אנו באים לטיעון נוסף שעמו באו מבקרים רבים על הדברים שכתבתי.

מה משמעות ההבטחות המופיעות בתנ"ך בדבר שכר על מעשים טובים ועונש על עזיבתם? האם לא מייצג בכך התנ"ך פשר ברור למעשי הא־ל? ובכן, קיים הבדל תהומי בין התקופה שעד חתימת התנ"ך לזו שאחריו. נקודת המוצא של התנ"ך היא שיש נביאים והם יודעים את דרכו של הא־ל. לא מדעתם יודעים הם ולא בתבונתם, אף לא בהיסק לוגי כלשהו, הם פשוט שמעו את ריבונו של עולם ברמה זו או אחרת של בהירות. לכן, בתנ"ך אין מחלוקות בשאלה מה תואם את דרכו של הא־ל. לא כך בדברי חז"ל. חז"ל חולקים על כל דבר ועניין ומחלוקות אלו הן הן אופיו של הלימוד ואופייה של ההגות מהלל ושמאי ועד רבי יואליש והרב צבי יהודה. מעתה, נקודת המוצא היא שאין בידינו פשר מספיק ברור ועל כן קיימות דעות שונות. הדעות בדבר הנכון ושאינו נכון אינן מוכרעות. גם אם הלכה כשמואל בדיני ממונות, אנו לומדים עד היום גם את דברי רב ומייחסים להם קדושה. הביטוי אלו ואלו דברי אלוהים חיים (על שלל פירושיו) יכול היה להיווצר רק אצל חז"ל.

עם זאת, לתנ"ך יש תפקיד חשוב בעיקר בתקופה שלאחריו, כי הוא מספר לנו שאכן, היכן שהוא, יש פשר. כאשר פשר המציאות היה נבואי גם הייתה אפשרות להצביע על פשר קונקרטי, והוא נבע מהיותו של הנביא קשור עם ריבונו של עולם. משתם הקשר, תם הפשר. נותרנו עם הסתום ועם המחלוקת שמונעת מאיתנו הקמת ועדות רבנים שידבררו את ריבונו של עולם.

קשה לדעת מה הוא המצב הרוחני הגבוה יותר, זה של תקופת התנ"ך או זה שלאחריו. ברם, צריך לבחון שוב ושוב איזו הוויה רוחנית ניתן לשאוב מהמצב שאליו הוטלנו.

הערה נוספת ורק לשם תיקון הטעות: על פי חז"ל דווקא חיי האומה ותולדותיה הם דברים שלא ניתן להסבירם בתורת הגמול. הביטוי "שתוק כך עלה במחשבה לפני", נאמר כלפי אירוע שאינו פרטי כל עיקר. מדובר על מצב היסטורי, מהקשים שידענו. בניגוד לכך הביטוי "יפשפש במעשיו" נמצא דווקא כלפי הפרט. כך או כך, הרעיון ש"לית מחשבה תפיסא ביה כלל" קורא לנו לקיום דתי שעשוי להיחשף דווקא מתוך עיון בדמותו המרתקת של הסובייקט הצועק, גם אם בצעקתו הוא תובע הקמת ועידות של רבנים לשם ייצוג הא־ל.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ח טבת תשע"ה, 9.1.2015