סקירת כתבי עת מן העולם

נתיבי השתלבות

בן למשפחת מהגרים מוסלמית מסתבך ברחוב ופוצח בקריירת ראפ כושלת. כיום הוא נלחם בשורות דאעש. האם יש מכנה משותף לצעירים שנשאבים לאסלאם הקיצוני?

כתבה נרחבת ב"דר שפיגל" הגרמני מתחקה אחר תופעה ייחודית: צעירים מוסלמים מגרמניה המתגייסים לשורות לוחמי דאעש. הכתבה מתמקדת בשתי דמויות: ראפר לשעבר בשם דסו דוג (שהיום קורא לעצמו אבו מאליק) ומאמן לחימה משולבת בשם איסמעיל סטינקיה. השניים נפגשו פעם אחת בזירת לחימה. דסו דוג ספג תבוסה מבישה מסטינקיה, והאחרון אמר עליו לאחר מכן: "כשהבטתי בעיניו, לא ראיתי מבט של לוחם". לכן יהיה זה אולי מפתיע לגלות שסטינקיה נותר מאז ועד היום מאמן ספורט, על אף היותו מוסלמי המקפיד על מצוות דתו, בעוד דסו דוג הצטרף לשורות דאעש. בסביבות אפריל השנה נפוצו ברשת שמועות כי דסו דוג נהרג בחזית בקרבות בסוריה, אך הן במהרה התבררו כחסרות בסיס.

כיצד שני מוסלמים מגיעים למסלול כה שונה? ובכן, דסו דוג נולד בברלין ב־1975 לאב מהגר מוסלמי מאפריקה ולאם גרמנייה בשם דניס קספרט. מילדותו הוא היה ילד רחוב ובמהרה התחיל להסתבך עם כנופיות הפשע של ברלין. בכלא הוא התחיל לשיר שירי ראפ, כשביצירותיו תכנים אלימים ומחאתיים. לאחר שהתברר לו שכוכב גדול הוא לא יהיה, הוא עשה גיחה קצרה לעולם של אמנויות הלחימה אך כשל גם שם.

אט אט החל דסו להיעלם מסביבתו הקרובה לפרקי זמן יותר ויותר ממושכים, ובילה את זמנו במסגד המקומי. שם גם שינה את שמו לאבו מאליק. ב־2010 העלה לרשת קליפ ראפ בנוסח "מוסלמי כל העולם התאחדו" והתחיל להיות דמות נערצת בקרב מוסלמים גרמנים, בייחוד הקיצונים שבהם. אבו מאליק הכריז בגלוי בהופעות שלו: "אני מוסלמי, נגד דמוקרטיה, נגד השתלבות חברתית (של מוסלמים) ובעד חוקי השריעה". בהמשך הוא הגיע לסוריה והתחיל להצטלם לקליפים שמשבחים את מעשי הטבח בכופרים ואף השתתף במעשים אלו בפועל.

ההערכה של רשויות הביטחון הגרמניות היא שכחמש מאות מוסלמים צעירים מגרמניה הצטרפו עד היום לשורות דאעש וכמאה וחמישים מהם אף שבו לארץ מולדתם. רובם ילדי מהגרים. רוב הפסיכולוגים שמנסים לחקור ולהבין את התופעה מסכימים שלא קיים פרופיל נפשי אחד ויחיד של "שאהיד צעיר" ואין לכל הצעירים האלו הפרעות נפשיות מאובחנות אחידות. הם מרגישים גאווה כמוסלמים, הם מקצינים מאוד את דעותיהם, העולם הווירטואלי הוא ביתם ושם הם יכולים להטיף ללא הרף. רשויות החוק והשירותים הסוציאליים של גרמניה מתחילים רק כעת להבין את התופעה ולהתמודד איתה.

איסמעיל סטינקיה יכול לשמש דוגמה לצורה מוצלחת יותר של השתלבות. משפחתו, ממוצא תורכי, ביקשה מקלט בגרמניה. הוא עצמו הגיע לגרמניה בגיל 14 מבלי לדעת מילה בגרמנית. בצעירותו עבד בתור שומר בארים והיה מעורב בקטטות לעתים תכופות, בין היתר בגלל הערות גזעניות כלפיו. המילה "נסבל" ( tolerated) הייתה כתובה אז בתעודת הזהות שלו לציון מעמדו האזרחי, והוא זוכר זאת בתור השפלה.

עם זאת, סטינקיה החליט ללכת לכיוון שונה מזה של מאליק. הוא הקדיש את עצמו לאמנות לחימה משולבת ונלחם במקום שבו יש כללים ברורים. סטינקיה עושה מאמצים כדי למשוך למועדון שלו נוער מוסלמי שנפלט ממערכות החינוך ומסתובב ברחובות, והוא חושב שאנשים כמו אבו מאליק הם מטורפים שמחללים את מהות האסלאם.

סטינקיה עצמו מקפיד על מצוות הדת המוסלמית ומתפלל חמש פעמים ביום. במועדון שלו המוסלמים יכולים להביע ביקורת על המערב או על הלוחמה באפגניסטן, אבל הם לא מתכננים לנסוע לסוריה ולהצטרף לדאעש, אלא חולמים על תעודת מהנדס מאוניברסיטה טובה בארה“ב. כך, לצעירים המוסלמים בגרמניה יש שני מודלים אפשריים לחיקוי. כעת נותר לראות אם המסר של סטינקיה יצליח לנצח את המסר של דסו דוג גם בחיים ולא רק בזירת הלחימה.

מי יתקן את החלונות השבורים?

לאחר שהשד הגזעני יצא מהבקבוק, האתגר של ראש עיריית ניו יורק הוא להמשיך לשמור על שיעורי פשיעה נמוכים יחד עם מניעת הפליה

* רשימתו של מייקל גרינברג ב־ New York Review of Books עוסקת במדיניותה של משטרת ניו יורק בלוחמה בפשע. את הצניחה הדרמטית בשיעורי הפשע בניו יורק מקובל לזקוף לזכות ראש העיר האגדי רודולף ג‘וליאני, לאחר שיישם את המדיניות שנוסחה לראשונה בידי החוקרים ג‘יימס וילסון וג‘ורג‘ קלינג במאמר בירחון “אטלנטיק“ וכונתה “מדיניות החלונות השבורים“. תמציתה היא בכך שעל המשטרה להתעסק לא רק בלכידת פושעים אלא בהשלטת תחושת סדר באופן כללי. אם יש חלון שבור ולא מתקנים אותו במשך מספר ימים, גורסת התיאוריה, תוך זמן קצר יופיעו לידו עוד חלונות מנופצים. הדבר ייצור תחושה של סביבה לא מוגנת ואנשים יברחו מהמקום. לכן, על המשטרה לדאוג להשליט תחושת סדר. הדבר מושג על ידי נוכחות משטרתית מסיבית בכל הסביבה וכן על ידי אכיפה אגרסיבית, גם במקרים של עברות חוק “קטנות“ כביכול.

הפגנה נגד החלטת בית המשפט שלא להרשיע את השוטר שהיה מעורב במותו של אריק גרנר, ניו יורק, דצמבר 2014
צילום: אי.פי.אי

אך למדיניות כזו מחירים משלה. ביולי השנה מת תושב ניו יורק בשם אריק גרנר מתוקפנות של שוטרים כלפיו בזמן מעצרו. הפשע שלו הסתכם בכך שהוא מכר סיגריות זולות במקום ציבורי וניסה להתנגד בצורה קולנית למעצר. במקרה או שלא, אריק גרנר היה שחור ומותו הוציא מבקבוק את השד הגזעני. כל הסטטיסטיקות מצביעות על כך שרוב העצורים במסגרת “האכיפה האגרסיבית“ הנם שחורים או היספאנים משכונות עניות. מדובר על פי רוב בפשעים מינוריים, שהיו יכולים “להחליק“ בקלות אילו היה מדובר באדם ממעמד חברתי בכיר יותר. אגב, לכותב עצמו הזדמן לבלות מספר שעות בתא מעצר עקב חשד לנהיגה תחת שכרות (הוא זוכה), ומתוך כמה מאות עצורים הוא ספר ארבעה לבנים בלבד, כולל הוא עצמו. כך, מדיניות “החלונות השבורים“ יוצרת אצל רבים תחושה של גזענות ואפליה.

ובכלל, שואלים המבקרים, עד כמה מדיניות זו מוצדקת? יש לציין שמחברי התיאוריה עצמם כלל לא היו בטוחים שהיא תעבוד. הם לא הסתמכו על נתונים בדוקים והציעו אותה בתור מודל תיאורטי. הם גם הזהירו שהיא עלולה לשמש כסות לאכיפה בררנית ולשרירות של אנשי החוק, מבלי להציע פתרון ברור כיצד ניתן להימנע מכך. ובכל זאת, כשבודקים את הסטטיסטיקה הפלילית של ניו יורק מאז 1990, כל הנתונים מצביעים על ירידה. גם אם לוקחים בחשבון את רצונם של אנשי החוק להגזים בתוצאות עבודתם וגם אם נניח שקיים דיווח חלקי לגבי חלק מהפשעים, צניחה של 85% במעשי הרצח מדי שנה היא עובדה שלא ניתן להתעלם ממנה. יש באכיפה האגרסיבית משהו שעובד.

כעת השאלה היא כיצד ליישם אותה מבלי לגרום לאפליה גזענית. זאת השאלה שניצבת לפתחו של ביל דיבלזיו, ראש העיר הליברלי הראשון מזה עשרים שנה, ששם בראש מעייניו את מניעת הפשע לצד מניעת אפליה. קשה להתעלם כאן מבעיה מהותית – השכונות שנחשבות לבלתי בטוחות ביותר בניו יורק הן שכונות עם אוכלוסיית שחורים דומיננטית. נראה כי ניו יורק של 2014 עדיין מתקשה ליישם שוויון מלא עבור תושביה. ראש העיר, לצד מפקדי המשטרה, יצטרכו להקדיש מחשבה לשאלה כיצד להילחם באפליה גם בעידן שבו שיעורי הפשע הם נמוכים יחסית.

לשחות עם כרישים

מה גורם לקבוצת אנשים לצלול יחד עם כרישים טורפים, ומדוע הדבר גרם לאחת הנשים בקבוצה לתחושת שלווה?

* רשימתה של סי מונטגומרי במגזין המקוון Aeon מוקדשת לצורת בילוי מאוד ייחודית שממנה נהנתה במשך שלושה ימים באי גואדלופה, הנמצא דרומית לסן דיאגו. יחד עם קבוצת גברים ונשים צללה מונטגומרי בתוך כלוב ברזל ושהתה מתחת למים בחברתם של כרישים לבנים בוגרים – הטורפים הגדולים ביותר בים, בעלי כשלוש מאות שיניים מחודדות, שמשקלם עלול להגיע לטון ואף יותר. מדובר בחוויה שמשלבת שלוש חרדות בסיסיות ביותר – פחד ממרחבים סגורים, פחד לטבוע ופחד מטורף חזק וענק. מה גורם לאנשים שפויים בדעתם לרצות לעבור חוויה כזו? מונטגומרי מפליגה בהסברים מתחום הפסיכולוגיה והנוירופיזיולוגיה ומגיעה למספר תובנות מעניינות.

ראשית, מובן שהדבר הטבעי ביותר הוא לפחד מכרישים. פחד מיצורים טורפים מוטבע בנו מהאבולוציה, כיוון שמשחר האנושות מדובר בסכנת הישרדות משמעותית. זו הסיבה לכך שאנשים רבים פוחדים מעכבישים ומנחשים, למרות שמספר האמריקנים שמתים מדי שנה ממכת ברק או מקצר בטוסטר החשמלי גדול יותר ממספרם של אלו שמתים מהכשת נחש.

ניתן היה להושיט יד דרך סורגי הכלוב ולגעת בו. צלילה עם כרישים
צילום: אי.פי.אי

מה קורה כשאדם מפחד? הגוף מפריש בכמויות גדולות את שני “הורמוני הפחד“ – אדרלנין וקורטיזול. וזה בדיוק העניין־ יש אנשים שאוהבים את ההרגשה של ההורמונים הללו כשהם תוססים בגופם. אנשים אלו מכונים במחקר big־t, אך האות t אינה מסמלת טסטוסטרון, אלא ריגוש (thrill). מבין חברי קבוצתה של הכותבת, אוהבי הפחד, הרוב היו גברים, ציידי ריגושים ותיקים. מספר הנשים היה קטן יותר והוא כלל בנוסף לכותבת גם אמהות לילדים קטנים.

לפני הצלילה קיבלו המשתתפים תדריך בטיחות שכלל המלצה להתרחק מהשיניים של הכריש במקרה שהוא יצליח לחדור לכלוב באיזשהו אופן ואף להשתדל לנטוש את המקום. הערה זו כמובן הוסיפה רבות גם למתח וגם לעניין, אם כי המדריך מיד הרגיע את המשתתפים באומרו שבפועל דבר כזה קרה רק פעם אחת ולצוללים כמו גם לכריש שלום. במאמר מוסגר יש להעיר כי באופן כללי כרישים לבנים לא נוטים לתקוף בני אדם ומעדיפים לווייתנים מתים. במקרים שבהם כרישים אלו בחרו לנגוס בבני אדם הם ירקו מיד את המאכל, ולכן גם ההיתקלויות שהיו הסתיימו לרוב באבדות לא גדולות. אגב, הכותבת עצמה מתארת סיטואציה בעברה שבה ליטפה נחש חנק ארוך, למרות הידיעה שמדובר בנחשים שמסוגלים לתקוף בני אדם.

את הצלילה עצמה מתארת הכותבת כחוויה של שלווה. היא התבוננה בגופו העצום של כריש שחלף קרוב מאוד לידה, כך שהיא הייתה יכולה להושיט יד דרך סורגי הכלוב ולגעת בו. היא הסתכלה על התנועות שלו ועל האנרגיה שהוא משדר והדבר נסך בה שלווה, באופן די מוזר. היום, כשהיא צריכה לעשות מדיטציה ולדמיין דבר מה שלו ומרגיע, היא מדמיינת לעצמה כריש שוחה.

אנטישמיות לעולם חוזרת

פרשת מנדל בייליס, היהודי שהואשם בעלילת דם לפני כמאה שנה וזוכה לאחר משפט מגוחך, ממשיכה לעורר עניין במאה ה־21

* סטיבן ציפרשטיין כותב בגיליון החדש של Jewish Review of Books על הפרשה שהסעירה את העולם היהודי לפני כמאה שנה, פרשת מנדל בייליס. לא פחות מחמישה ספרים חדשים התפרסמו על הפרשה השנה בארה“ב, כאשר אחד מהם הוא הוצאה מחודשת של ספרו של ברנרד מלמוד, “יום הדין“, המוקדש לפרשה. למרות המרחק ההיסטורי עדיין דברים רבים בפרשה נראים מוזרים ומסרבים להתחבר לכדי סיפור שלם.

כשבשנת 1911 נמצאה בקייב גופתו של ילד בן 12, חוקרי המשטרה כלל לא חשבו בכיוון של עלילת דם. אלא שכמה פוליטיקאים בימין הרוסי הקיצוני דאז, ביניהם שר הפנים שצ‘גלוביטוב, ראו בכך הזדמנות להצית היסטריה סביב “הסכנה היהודית“ וגם להסיח את דעת ההמונים מההידרדרות במצבה של רוסיה. לשם כך חוקרי המשטרה סולקו מהחקירה ואלו שבאו במקומם עצרו את מנדל בייליס, יהודי שעבד בבית חרושת ללבנים בסביבת המקום. בייליס עצמו אמנם בא מבית חסידי, אך היה רחוק משמירת מצוות ועבד בשבת – מה שגרם לקושי אמיתי בהוכחת הקשר שלו לרצח לשם קיום מצוות הדת. לא זו בלבד, אלא שבאותה תקופה רוב הרוסים חשבו שהיהודים כלל אינם משתמשים בדם נוצרי למילוי מצוות דתם, להוציא אולי “כת סודית קטנה של חסידים“.

ההאשמות של עדי התביעה היו מופרכות. בייליס במעצר

על מנת להוכיח את הקשרים של בייליס עם אותה “כת“ נעשו ניסיונות מגושמים להוכיח את היכרותו עם אחד בשם שניאורסון, שגם הוא לא היה דתי ולא היה לו קשר אמיתי לשושלת רבני חב“ד. ההאשמות של עדי התביעה היו מופרכות ובזמן שהם העידו כל היהודים בקהל, להוציא את בייליס עצמו, פרצו בצחוק. כל צמרת הכנסייה הפרבוסלבית סירבה להופיע במשפט בייליס בתור עדים מומחים והתביעה נאלצה לגייס כומר קתולי בעל עבר עברייני למשימה. עדותו הוכיחה חוסר היכרות מוחלט עם כתבי הדת היהודיים ולבסוף הוא נאלץ להודות שציטוטיו מהתלמוד נלקחו מתרגום גרמני קלוקל.

כל פרקליטיו של בייליס היו רוסים, להוציא את אוסיפ גרוזנברג, שעל שמו נקרא רחוב בתל אביב. כל דעת הקהל הליברלית הרוסית, כל אנשי המרכז ואפילו שמרנים ואנטישמים מתונים התנגדו בקול רם לעלילת הדם. על רקע זה מפליאה העובדה שעל אף שבייליס עצמו זוכה, המושבעים החליטו שהרצח הוא אכן תוצאה של עלילת דם. קריקטורה רוסית בת התקופה מראה את בייליס מזוכה ואת העם היהודי מורשע. רוב חוקרי הפרשה סבורים שמדובר במעשה של עבריינית מקומית בשם ורה צ‘יביריאק, אך גרסה זו לא הוכחה באופן סופי.

לאחר הפרשה נדמה היה שמזל רע רודף את גיבוריה. הרוצחת המשוערת צ‘יביריאק ושר הפנים שצ‘גלוביטוב הוצאו להורג לאחר המהפכה הבולשביקית. בייליס עצמו עזב לניו יורק, משם לארץ ישראל ומשם חזרה לניו יורק. בארץ הוא לא הסתדר ולאחר ששב לארה“ב בנו שנותר בארץ שלח יד בנפשו. בניו יורק בייליס לא הצליח למצוא תעסוקה. ספר זיכרונותיו שנכתב ביידיש ופורסם ביידיש ובאנגלית נמכר לא רע, אך בייליס עצמו מת בעוני. אלפים באו לבית הכנסת של אלדריג‘ סטריט כדי לחלוק לו כבוד אחרון.

כיום ניתן למצוא “ויקיפדיה אלטרנטיבית“ דתית שמציעה גרסה שונה לפרשה, ואשר טוענת שהקרבנות האמיתיים של הפרשה היו מחולליה הרוסים שהוצאו להורג לאחר המהפכה הבולשביקית. דעת הקהל הרוסית הייתה המומה בזמנו מכך שניתן להחיות עלילת דם במאה העשרים. מסתבר שגם כעבור מאה שנה הדבר עוד אפשרי.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ח טבת תשע"ה, 9.1.2015