נשים חרדיות רוכשות ידע ותארים גם בארכיטקטורה, אמנות ומחשבים, עובדות עם עמיתים חילונים, אך שוללות את עולמם ותופסות את עצמן כמחמירות. מחקר עשיר ואמפתי

נשות הסף

נשים חרדיות מול השינוי המודרני

בלה ליוש

רסלינג, 2014, 253 עמ'

לפני שנים רבות נכחתי בחתונה קטנה שנתקיימה בשכונת מאה שערים בירושלים, ונזדמן לי להכיר נשים חרדיות מפלג קיצוני. הן היו עטויות מטפחות שחורות הדוקות שיורדות על המצח ופניהן היו נטולות איפור כלשהו, שונות מאוד מהחרדיות האלגנטיות שהכרתי. אחת מהן, רהוטת דיבור ובוטחת בעצמה, שפכה אש וגופרית על מוסדות "בית יעקב" המודרניים יתר על המידה. "מטרתנו לחיות בדיוק כמו אבותינו ואבות אבותינו", כך הסבירה לי. חשבתי באירוניה על הביקורת שלה כשקראתי על "נשות הסף" החרדיות, גיבורות הספר שלפנינו, שפרשו כנף אף הרבה מעבר לצמצום המובנה שבמוסדות "בית יעקב" למיניהם, גם אם הם קרויים בשמות אחרים.

הרבה מחקרים נכתבו על החברה החרדית בכלל ועל נשים חרדיות בפרט. ייחודו של מחקר זה הוא בתופעה הנחקרת. לא החרדית המצויה ניצבת במוקד המחקר, אלא מי שעומדת על סף עולם לימודי ותעסוקתי בעל קודים שונים. הנשים שנבחרו ורואיינו מייצגות מהלך חדש של שינויים, אמנם זהירים במיוחד ומתונים באופיים, לקראת יתר גיוון השכלתי ואפשרויות כלכליות ומנטליות. התמורות הללו קשורות להרחבת הטריטוריה התרבותית ועמידה על סף תרבות שונה, בעלת צביון חילוני, שיש בה סכנות אך גם אפשרויות חדשות שעשויות להביא תועלת לפרט ולקהילה.

מה הם החידושים של "נשות הסף"? רכישת תארים אקדמיים, דבר שאינו מתאפשר במוסדות הקיימים; השתלמויות מסוגים שונים; לימוד מקצועות חדשים כמו ארכיטקטורה, אמנות, משפטים ותכנות מחשבים; הימצאות במסע מתמיד של השתלמויות ועדכון הידע המקצועי; לימוד בחוגים כמו הנחיית הורים ושיפור ההורות; לעתים עבודה מעבר לטריטוריה של הקהילה החרדית, יחד עם עמיתים חילונים; שינויים בדפוסי הפנאי; יחס חדש לחינוך הילדים ואימוץ נורמות מודרניות.

נראה שאלה חידושים מופלגים על רקע ההחמרה של עשרות השנים האחרונות, אך הייתה אי פעם תקופה שבה לפחות חלק מהעולם הקרוי חרדי היה הרבה יותר פתוח ללימודים ולעולם בכלל. זכורה לי דודה חרדית ז"ל שלפני למעלה מיובל שנים למדה בנעוריה ארכיאולוגיה באוניברסיטה הירושלמית. עבדתי לא פעם במחיצת מורות חרדיות שלמדו באוניברסיטת בר־אילן או במכללה הירושלמית, ולא עשו מזה עניין. אבל הדורות שקמו אחר כך הוכנסו לתלם הרבה יותר צר ומצומצם שממנו כבר אין אפשרות להגיח סתם כך לאוניברסיטה. ובכן, לא עוד.

פתיחות ללימודים אקדמיים. יפה דרעי, מנהלת מכללה חרדית לבנות
צילום: מרים צחי

נימה אישית

 העמידה על סף חברה חילונית אינה משנה את היחס העקרוני לעולם החילוני כעולם של פריצות ומינות. השלילה כה גדולה, שאפילו ספרי גויים עדיפים בעיניהן על פני ספרים חילוניים. ד"ר בלה ליוש מזהה תחושת אמביוולנטיות לגבי החילוניות, שמצד אחד מאיימת ומצד אחר היא מקור לחידושים ולחוויות. היא גם מבחינה בפער שבין הממד ההצהרתי לבין תמונת החיים האמיתית שיש בה יתר מתינות.

בלה ליוש כתבה ספר מרגש המתאר מסע אישי אל הבנת העולם החרדי שבתוכו שהתה כשלמדה במוסדות חרדיים, למרות שיוכה למגזר הדתי־ציוני. היא מתארת עולם ידידותי בילדותה ונעוריה, ותחושות של ניכור וביקורת כלפי חברותיה שבגרו ונכנסו למסגרת משפחתית אופיינית שבה הבעל לומד תורה והאישה מפרנסת.

למרות יחסה האישי לנושא היא הצליחה ליצור עמדה נטולת דעות קדומות, וערכה מחקר איכותני שבו נוצר שיח בין מראיין למרואיין. כמו כן נקטה שיטה של זיהוי דפוסים על פי דמיון בין מקרים רבים, כאשר המטרה היא להכיר באופן ישיר את החברה הנחקרת.

הספר מבוסס על ראיונות עומק עם שלושים נחקרות שכולן נשים חרדיות ליטאיות וחסידיות, מקהילות חרדיות וממשפחות ששורשיהן בחרדיות. הנשים הללו לומדות תחומים בלתי שגרתיים או עוברות תהליכי השתלמות ואקדמיזציה, ומתפרנסות ממקצוע ייחודי. לא נבחרו מורות, ובמתכוון, אלא אם עסקו בתחום הוראה ייחודי כמו הוראה בלתי פורמלית (יש לזכור כי הוראה נחשבה בעבר כבררת המחדל של צעירה חרדית, עד שכלו המשרות. ומכאן ההיפתחות למקצועות אחרים וקבלה בדיעבד של מקצועות בלתי שגרתיים, כפי שעולה מהמחקר). נבחרו נשים בטווח הגילים שבין 25 ל־50, שעדיין מתמודדות עם הקמת משפחה וגידול ילדים. דבריהן נמסרו כלשונם, כולל שגיאות הלשון הקלות פה ושם, וכך יכול הקורא להתוודע ישירות לתכנים ולנימה האישית, יחד עם הניתוח והתובנות שמעלה המחברת.

צייתנות ומחאה שקטה

הנשים שבמחקר אינן קוראות תיגר על מוסדות החברה. נהפוך הוא: הן מדגישות את חרדיותן הרצינית שעל קצה רצף ההחמרה; המילה "בני ברק" מהווה מטפורה לחרדיות רצינית, כמו גם הצבע השחור שבפי החילונים הוא ביטוי מפחית, ובפיהן מקור לגאווה. ואכן, החריגה האישית שלהן אינה נתפסת ככלל שצריך לחול גם על בנותיהן או חברותיהן, כי לדעתן לא כל אחת מסוגלת לעמוד בפיתויים ובניסיונות שרובצים לרגלי מי שהרחיקה לכת אל הגבולות החילוניים.

מודגש גם שצייתנות עקרונית למנהיגי הקהילה היא בבחינת אידיאל, גם מבחינה אמונית אך גם כמנגנון הישרדותי. כי "אם את לא הולכת בתלם, את בחברה בינונית מינוס" (עמ' 49). הנשים שבמחקר מקבלות את הפטריארכליות כמבנה משפחתי נכון, אך רומזות על צורך בשינויים בחיי הקהילה. חלקן מבקרות חומרות שונות שהולכות ומתרבות, כמו מניעת נהיגה מנשים ואיסור על ביקור בספריות ציבוריות. הגזרה על הפאות, שבוטלה במהרה, עוררה אף הוא תסיסה ומחאות, כמו שהטיחה במרירות אחת המרואיינות כלפי הרבנים: "עלינו, הנשים, הם חזקים" (עמ' 51).

        נראה שמי שפוסע בדרכים חדשות זקוק לסיבות משכנעות כלפי העולם שסביבו וכלפי מצפונו הדתי. וכך, מבחינה הצהרתית, נשות הסף רואות בבחירה המקצועית אפשרות להגדלת הפרנסה על מנת לתמוך בבעל הלומד, ולא חלילה שאיפה קרייריסטית.

בעקבות יציאת הנשים לעבודה נאלצים הגברים ליטול חלק משמעותי בטיפול בבית ובילדים, עד כדי כך שיש הרואים זאת בעין רעה, שהרי שומה על הנשים לאפשר לבעלים ללמוד תורה. מהראיונות עולה שאין חתירה פמיניסטית לשוויון במטלות, אלא עזרה הכרחית, שאף חופפת לקיום מצוות כמו ההכנות לשבתות וחגים. הנשים עצמן, כפי שעולה מהראיונות, אינן שואפות לשוויון במובן הפמיניסטי. הן מאמינות ששכלה של האישה לא נועד ללימודי התלמוד הקשים, אך גם מעלות תהיות בנושא. אחדות מהן מתלוננות על כך שתכנים לימודיים נמסרים להם באופן מקוטע, ולכן אינן נחשפות ללימוד שלם.

המחקר של בלה ליוש עשיר מאוד בתכניו ובתובנותיו. ליוש מתארת את דרכי ההתמודדות עם השינויים הלימודיים והתעסוקתיים, ואף את ההתנסות ב"מים גנובים" כמו ראיית סרט או הצגה – פעילויות חשאיות שאין מדברים עליהן כלל. מתקבלת תמונה מפורטת וציורית על אורח החיים החדש שמשלב העזה עם זהירות, פתיחות עם החמרה יתרה. השינוי אינו רק טכני אלא מנטלי, בכיוון של כינון חיים רוחניים בממד בלתי מוכר. המוטיבציה הרשמית היא לתרום למשפחה, אך התועלת הנפשית גדולה לאין ערוך.

המחברת הצליחה למזג אמפתיה אישית עם מבט־על של חוקרת, וכתבה ספר מעניין במיוחד ובעל צביון פופולרי במובן החיובי של המושג. הספר פותח אשנב לדינמיקה שבחברה החרדית ולאופני ההתמודדות של נשים חכמות ואמיצות שהרחיבו את גבולותיהן, בלי לוותר על העיקרון הקיומי, בעבורן, של ההחמרה הדתית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ח טבת תשע"ה, 9.1.2015