נועה שקרג'י
מאחורי כל זה מסתתר

וּמַה תַּגִּיד יְהוּדָה
לְמִי שֶׁחִפֵּשׂ אָדָם וְלֹא מָצָא גְּאֻלָּה,
לִילָדִים רַכִּים שֶׁרָאוּ אֶת אֱלוֹהִים מְרַחֵם
עַל הַגְּדוֹלִים, זָנָב שָׁחֹר
נֶעֱלָם בַּבְּרוֹשִׁים. הָרֵם רֹאשׁ
מֵהַקֶּשֶׁת הָרוֹמִית,
שׁוֹמֵר מָסַךְ נַפְשְׁךָ
מוּסָט עַכְשָׁו כְּמוֹ וִילוֹן.
בְּרֵאשִׁית שָׁאַפְתָּ אֶת הֶלְיוּם הָאֱלוֹהִים לְמֵעֶיךָ
הוּא נִשְׁמַט אֶל הָרְחוֹב
אַתָּה לָרָקִיעַ
בַּשָּׁמַיִם פָּתַחְתָּ מִשְׂרְדֵי אֹפֶּן סְפֵּייס
וְהוֹשַׁבְתָּ בָּהֶם פְּקִידֵי מִשְׁאָלוֹת לְפִי שָׁעוֹת
לְשַׁבֵּץ צִמּוּקִים בְּסוֹפֵי שׁוּרוֹתֶיךָ –
נְעָצִים בְּלוּחַ שַׁעַם.
חוֹנִי מְעַגֵּל פִּנּוֹת שֶׁל שָׂפָה
מִסָּבִיב לַשָּׁעוֹן הַגָּשַׁת דִּוּוּחִים וְשִׁדּוּרִים חַיִּים,
שִׂיחוֹת וְרַאֲיוֹנוֹת
עִם אֵל שֶׁלֹּא הֶאֱמַנְתָּ שֶׁנְּשָׁמָה בְּאַפּוֹ.
בִּמְקוֹם לְהַטּוֹת אֶת הַמִּלִּים עַל הַיָּם וְלִקְרֹעַ
בִּקַּשְׁתָּ לְכַבּוֹת אֶת מְדוּרוֹת הַתְּפִלָּה בְּסֻכַּת הָעוֹר
וְהַשֵּׁם הַמְּפֹרָשׁ
הֻסְתַּר בְּסִינַר עֲבוֹדָתְךָ
כְּמוֹ אוֹתִיּוֹת שְׁמוֹ
הַנֶּחְבָּאוֹת בְּשִׁמְךָ –
נָבִיא אַחֲרוֹן אַתָּה,
אֶבֶן מֵאַבְנֵי הַכֹּתֶל
שֶׁאֶת הַפֶּתֶק טוֹמְנִים בִּסְפָרָיו.
לֹא הָיְתָה כַּוָּנָה יְהוּדָה
רַק מְהַגֵּר שֶׁנִּתְלָה עַל חִיּוּךְ שֶׁל אֻמָּה.
צָפִים בְּמַיִם מְתוּקִים הָיִינוּ
מְלֻפָּפִים בַּגַּלְגַּלִּים הַמִּתְנַפְּחִים שֶׁל הַמִּלִּים,
אֲבָל אֲנַחְנוּ דּוֹר שֶׁל אֵלִיָּהוּ וֶאֱלִישָׁע
הַשָּׁמַיִם לֹא עוֹנִים לָנוּ בִּקְרִיצָה.
אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנִים חָלְפוּ מֵאָז מוֹתְךָ
שֵׁד הָאֵל הַכָּלוּא
הִשְׁתַּחְרֵר,
לֹא צָרִיךְ לְהִתְחַכֵּךְ בַּכְּרָכִים
כְּדֵי לְהָאִיר אֶת פָּנָיו.

———–

ילי שנר
מחסן

זֶה שִׁיר אַהֲבָה שֶׁאֲנִי כּוֹתֶבֶת לְךָ עַכְשָׁו
אֲבָל אַל תִּטְעֶה,
בְּכַוָּנָתִי לִפְנוֹת מִזֶּה הַיְשֵׁר אֶל תּוֹךְ חַיַּי,
אֶל הַבַּיִת בּוֹ אֲנִי נְתוּנָה לְלֹא הֶרֶף
עִם הָאִישׁ אִתּוֹ בָּחַרְתִּי לַעֲשׂוֹת יָמֵינוּ כְּצַמָּה,
אֶל חָצֵר סְמוּכָה לְכֶרֶם הָרוֹמֵז עָסִיס
שֶׁעוֹד יֻתַּז צוֹחֵק אֶל יְלָדַי.

זֶה רַק שִׁיר אַהֲבָה שֶׁאֲנִי כּוֹתֶבֶת לְךָ,
שִׁיר אַהֲבָה שֶׁמַּזְמִין אֶת הָאוֹר הַדַּק הַחוֹלֵף בֵּינֵינוּ
לִהְיוֹת הָאוֹר הַדַּק הַחוֹלֵף בִּלְבַד
וְאֶת תֻּפֵּי הַטַּם־טַם הַפּוֹעֲמִים חֲרִישִׁית סְבִיב הַמְּדוּרָה הַזּוֹ
לַחְזֹר, רְווּיֵי רַעַד, אֶל הַמַּחְסָן.

הֵיכָן שֶׁנִּלְפַּת פַּעַם הָעֲטַלֵּף הָעִוֵּר שֶׁל הַגַּעְגּוּעַ
נִצָּב כָּעֵת מִתְלֶה שֶׁמְּעִילֵי בְּנֵי הַבַּיִת
יוֹדְעִים בּוֹ סָמוּךְ וְצָפוּף
וּכְשֶׁהָעֶרֶב יוֹרֵד אֲנִי קָרוֹב בְּשֶׁלִּי,
אַתָּה רָחוֹק בְּשֶׁלְּךָ
וְאֵין מְנוּחָה נְכוֹנָה מִזּוֹ.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"א טבת תשע"ה, 2.1.2015