"נשים יד על היהודי המלוכלך" | דוד מלמד

שנתיים לאחר שהורשע על לא עוול בכפו ברצח נערה ונדון למאסר עולם, נרצח ליאו פרנק בלינץ' אכזרי בידי המון אנטישמי בג'ורג'יה שבארה"ב. מאה שנים לעלילת הדם האמריקנית

אחד האירועים האנטישמיים הקשים ביותר בתולדות ארצות־הברית אירע לפני מאה שנים, כאשר נעשה לינץ' ביהודי אמריקני על לא עוול בכפו. פרשה זו נחרתה כאירוע האנטישמי החמור ביותר בהיסטוריה האמריקנית. קרבנו של הלינץ' היה ליאו פרנק, יהודי יליד טקסס שניהל מפעל לעפרונות באטלנטה, ג'ורג'יה, והואשם ברצח של אחת העובדות, נערה בת 14 בשם מארי פייגן, בליל 26 באפריל 1913. הדבר אירע בשיאו של גל גזענות ואנטישמיות שהתחולל בעיקר במדינות הדרום בארצות־הברית.

פרנק הועמד לדין באשמת רצח הנערה, זאת למרות שהעדויות הצביעו על שרת המפעל, ג'ים קונליי, כאיש שרצח אותה. למרבה האבסורד, חוקרי הרצח ואנשי התביעה השתמשו ברוצח האמיתי כעד־תביעה ראשי נגד פרנק. ההסתה הביאה להרשעתו של פרנק והוא נדון למוות.

"אילו פרנק לא היה יהודי הוא לא היה מובא למשפט". ליאו פרנק, 1913  צילום: Bain News Service

"אילו פרנק לא היה יהודי הוא לא היה מובא למשפט". ליאו פרנק, 1913
צילום: Bain News Service

האשמה מופרכת

משפטו של פרנק התנהל תוך מחלוקות ושנאה אנטישמית יוקדת. למרות שהיה ידוע מי הרוצח טען התובע במשפט כי השרת רק סייע לפרנק לסלק את הגופה. האווירה במשפט הייתה מתוחה עד כדי־כך שלפני הקראת פסק־הדין ביקש השופט מפרנק ומבן־דודו שלא יגיעו לאולם בית־המשפט, בשל ההמון המתפרע שנאסף סביב הבניין.

בספרו "משפט עלילה פרשה" (הוצאת מלוא, תש"ן), כותב מאיר קוטיק שחוקרים רבים סברו כי סניגורו של פרנק, ארנולד (שלא היה יהודי), טעה קשות כשהכניס את העניין היהודי למשפט וטען שרדפו את פרנק רק בשל יהדותו. אחרים סברו כי לא הייתה בכך טעות ו"העובדה שפרנק היה יהודי הייתה חשובה ביותר מהרגע שבו המשטרה דיווחה על מעצרו. טענתו של ארנולד בבית־המשפט הייתה ברורה ונחוצה, והאמת הייתה כפי שאמר שאילו פרנק לא היה יהודי הוא לא היה מובא למשפט" (עמ' 298).

סניגור אחר של פרנק, רוסר, אמר על השרת ג'ים קונליי: "זוהי חרפה וכלימה לעיר ולמדינה שהמלים של הכושי השקרן, הפושע והמטונף, ישמשו עילה לתלות אדם, והמדינה תצטער על כך בעתיד" (עמ' 299). לעומתו אמר התובע דורסיי: "לא הייתי מעז לבוא למקום הזה ולבקש הרשעת בן אדם מפני שהוא יהודי, לא־יהודי או כושי. תזכרו שהסניגורים היו אלה שהכניסו נקודה זו בבית המשפט ואנחנו לא עשינו זאת. המילה יהודי לא יצאה אף פעם מפי. אני אומר כי הגזע אשר לו משתייך האדם הזה הוא טוב כמו הגזע שלנו. אבות אבותיהם היו מתורבתים, חיו בערים ופעלו לפי חוקים, בזמן שאבותינו היו נודדים בדרך כלל ביערות ואכלו בשר אדם. אני חוזר ואומר כי הגזע שלהם טוב כמו שלנו, אך לא טוב יותר… יש יהודים העולים לגבהים והם נערצים אך יש גם יהודים השוקעים בתחומים העמוקים של הקלון" (עמ' 300).

בהמשך הפרשה, ב־26 באוגוסט 1913, אמר השופט לנציגי ההגנה והתביעה שזימן ללשכתו כי הוא חושש ממה שיקרה אם המושבעים יזכו את פרנק: "אני חושב שכולנו יודעים מה יקרה. לנאשם יעשו לינץ'". כשהיו המושבעים מחוץ לאולם בית המשפט הם יכלו לשמוע את הקהל צועק: "זכאי או אשם, אנו נשים יד על היהודי המלוכלך" (עמ' 303).

חבר־המושבעים דן בנושא פחות מארבע שעות ומצא את פרנק אשם. מחוץ לבניין בית־המשפט קיבל המון של למעלה משלושת־אלפים אנשים את פסק־הדין בתשואות רמות. פרנק חיכה בתא־המעצר להחלטה שתינתן שלא בנוכחותו. כשסיפר לו רופא־המשפחה שהמושבעים מצאו אותו אשם, הוא התייפח והתעלף. לעיתונאים שהגיעו אחר־כך אמר: "אני חף מפשע זה, כפי שהייתי שנה לפני כן" (עמ' 305).

השופט קרא את החלטתו ב־27 באוגוסט 1913 בנוכחות פרנק: "ב־10 באוקטובר יוצא להורג המורשע… ויהיה תלוי בצווארו עד שתצא נשמתו…" (עמ' 306־305).

המון צמא דם

סניגוריו של פרנק ערערו על ההחלטה ופנו לכל הערכאות האפשריות, אך כל הערעורים נדחו. גם הערעור בפני הערכאה הגבוהה ביותר, בית המשפט העליון של ארה"ב, נדחה. משמעות הדבר הייתה אישור לגזר דין המוות.

בשלב זה החל מסע להצלת פרנק. יהדות צפון ארצות־הברית התגייסה למענו, מנהיגים יהודים ומושלי מדינות פעלו כדי לשחררו, מכתבים של אשתו ואמו של פרנק נשלחו למושל ואף אספות תמיכה התקיימו למענו. ואכן, לבסוף, החליט מושל ג'ורג'יה להמיר את עונש המוות במאסר עולם.

אך ההמון רצה דם. באוגוסט 1915, שנתיים לאחר מתן גזר הדין, פרצו אנשי המסדר האנטישמי "אבירי מארי פייגן" יחד עם המון זועם לתוך חוות הכלא שאליה הועבר פרנק, חטפו אותו והסיעוהו לעבר עץ אלון, הגבוה ביותר שמצאו באזור, ועליו תלו אותו. לאחר התלייה החלה הילולה ברברית: החוטפים ניסו לשרוף את הגופה והשתוללו מסביבה. גם לאחר שהגופה הועברה לחדר מתים הם איימו לפרוץ בכוח לחדר ולפגוע בה. אגב, החוטפים שזהותם הייתה ידועה לא הועמדו מעולם לדין.

בעיתון "המצפה", שבועון עברי שהופיע בפולין ונחשב לביטאונה של תנועת "המזרחי", כתבו ב־22.10.1915 על העץ שעליו נתלה פרנק: "את העץ ההוא ביקשו לקנות בממון הרבה, לחלק קיסמים ממנו לכל אחד לזיכרון, אך בעל העץ רוצה שיישאר העץ בשדהו לזיכרון ויציב גדר סביבו להתפאר".

כלל יהודי ג'ורג'יה נפגעו מהמסע האנטישמי. רבים מהם נאלצו להימלט מבתיהם לבתי־מלון, על חנויותיהם הוטל חרם, ורבים שילחו את נשותיהם וילדיהם לקרובים מחוץ למדינה. בעקבות הלינץ' עזבו מחצית מהם את המדינה.

המקרה היה התמריץ להקמת "הליגה נגד השמצה" של "בני ברית" בשנת 1913. מטרתה הייתה להגן על שמם הטוב של היהודים ולהיאבק נגד ההאשמות שהוטחו נגדם. תעתוע הגורל הוא שליאו פרנק נבחר בבואו אל העיר ליושב ראש "בני ברית" במקום. מנגד, מן העבר השני הוקם מחדש באותה עת ארגון ה"קו־קלוקס־קלאן" הגזעני הידוע לשמצה.

ב־19 באוגוסט 1915 בא סופה של הפרשה. גופתו של פרנק נמסרה לרבה של אטלנטה והועברה באונייה לניו־יורק. שם נקבר בבית־העלמין "מון רויאל" בנוכחות כ־20 איש בלבד.

שנאת הינקי

עשרות שנים לאחר הלינץ' הודה מחסנאי במפעל העפרונות שאותו ניהל פרנק כי ראה את השרת גורר את הנערה למרתף ביום הרצח. לדבריו איים עליו הרוצח כי אם יגלה את הדבר הוא ירצח אותו. רק בשנת 1986 הודיעה המועצה לשחרורים וחנינות של ג'ורג'יה, כתוצאה מגילוי זה, כי היא מעניקה חנינה לליאו פרנק. יחד עם זאת, החנינה לא נתנה לו זיכוי מלא אלא רק רהביליטציה מסויגת. בשנת 1995 הוקם לוח באתר־התלייה לזכרו של פרנק ועליו נכתב: "הואשם בשל טעות, הורשע בשל שקרים, נרצח בשל הפקרות".

פרשת פרנק צפה ועלתה במשך השנים בתחום האמנותי. בשנת 1937 הופק הסרט "הם לא ישכחו" המבוסס על סיפורו של פרנק, ובשנת 1998 נכתב על הפרשה מחזמר בשם "המצעד" (המחזמר הוצג גם בתיאטרון הקאמרי בשיתוף עם הסטודיו למשחק של יורם לוונשטיין ובתיאטרון ירושלים במסגרת פסטיבל ישראל בשנת 2012). סרט וידיאו נוסף, "הרצח של מארי פייגן", הופק בכיכובו של ג'ק למון, שגילם את דמות המושל.

על הפרשה כותב רוברט רוקאווי בספרו "מהגרים פועלים וגנגסטרים" (המכון לחקר התפוצות, אוניברסיטת תל־אביב, 1990, עמ' 22־23): "היה זה אות בוטה ומפחיד, שזעזע את יהודי ארצות־הברית כולם, לכך שאין בהצלחה כלכלית משום הגנה מקנאות־דתית וחוסר־סובלנות… השנאה לפראנק הייתה טעונה בשנאה בין־מעמדית, ספוגה בדימויים דתיים של היהודי כמשחית התמימים, וקשורה בגזענות הפרועה שאפיינה את התקופה. מעל לכל היה פראנק שנוא בשל היותו זר – הוא לא היה איש הדרום אלא יהודי ינקי. במובן מסוים, סימל פראנק כל מה שאמריקה הפרוטסטנטית פחדה מפניו: אנשים זרים, בעלי מוצא, אמונה ומסורת שונים, שאיימו לחתור תחת אושיות התרבות הנוצרית המסורתית של אמריקה".

ב־23.2.1925 דיווח "דאר היום" על מות אמו של ליאו פרנק ש"הוסיפה לקוות שסוף סוף תתגלה צדקתו של בנה הנרצח שנאשם לפי עדותו של כושי שהעיד נגדו בעת מהלך המשפט. ואמנם אותו כושי חלה אחר כך וכשקרבו רגעיו למות הודה על עדות השקר באמרו שהוא ירא מאוד להיכנס אל העולם ההוא כשמשא־חטא כבד רובץ עליו. הוא הודה שהעלמה נהרגה על ידי כושי, אחד, חברו".

בשנת 1965, במלאות 50 שנה לרצח, כתב יוסף לפיד ב"מעריב" מאמר על הפרשה לרגל צאת ספרו של הסופר היהודי הארי גולדן: "הוא (פרנק) נדון למוות. היה זה מקרה ראשון בתולדות ארה"ב שאדם לבן נידון לתליה על פי עדותו של כושי… לפתע נודע לציבור באטלנטה כי מושל מדינת ג'ורג'יה, ג'ון סלטון, נוטה לחון את הנאשם. הדבר עורר תרעומת עצומה… חיש מהר פשטה בעיר השמועה כי היהודים 'קנו' את המושל… המושל חנן את ליאו פראנק כדי להציל את היהודים מידי האספסוף המתפרע… אולם החנינה לא הצילה את חייו של ליאו פראנק… היה זה מעשה־הלינץ' היחיד בתולדות ג'ורג'יה, שקרבנו היה יהודי. בדרומה של ארה"ב שרים עד היום את 'הבלדה של מרי פגן': 'הנוצרים בני גן־עדן/ הטילו את ליאו פראנק/ לגיהינום'".

עיסוק מתמשך

ב־31.1.1944 כתב עיתון "על המשמר" על פרנק: "רק לפני שבוע פרסם פרקליט ותיק ושבע־שנים מאטלאנטה… ספר זיכרונות. הוא שימש בשעתו בכהונת שופט בבית הדין לערעורים, והיה ידידו של השופט רואן, שישב בבירור דינו של פראנק… 'הנני אחד המעטים' – כותב הלה בספר זיכרונותיו – 'היודע כי ליאו פראנק היה חף מפשע… יודע אני מי רצח את מרי פאגאן'".

ספיחי הפרשה לא גוועו. גם בשנות ה־80 של המאה הקודמת פנו ארגונים יהודיים בארצות־הברית לוועדת החנינה של ג'ורג'יה בתביעה שתפרסם הודעה רשמית כי ליאו פרנק היה חף מכל פשע. שלושה ארגונים – הוועד היהודי האמריקני, "הליגה נגד השמצה" של "בני ברית" והפדרציה היהודית של אטלנטה – הביאו לידיעת הוועדה את עדותו של אותו ישיש בן 83 שהודה בשבועה כי שיקר בעדותו וכי פרנק חף מכל פשע.

אך הפנייה העלתה חרס. את קונליי לא ניתן היה להעמיד למשפט מחודש משום שעל־פי החוקה האמריקנית הוא כבר הורשע כמי שסייע לפרנק להעביר את גופת הנרצחת למרתף ולא ניתן לשפטו שוב. כך, מאה שנים לאחר הלינץ' ביהודי האמריקני, עדיין צפה הפרשה ועולה מדי פעם על סדר היום למרות ריחוקה מן המציאות הנוכחית.

דוד מלמד עוסק בכתיבה ספרותית והיסטורית ופרסם שבעה ספרים. עורך את מדור הספרים החדשים ב"מאזניים", ביטאון אגודת הסופרים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"א טבת תשע"ה, 2.1.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-2 בינואר 2015, ב-גיליון ויחי תשע"ה - 908 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: