ניצבים בסרט שואה | רבקה שאול בן צבי

המסע הבלשי של בני הדור השלישי, יהודים וגרמנים, אל מקומות עמוקים ונסתרים בנפשם, מצטיין בעלילה מרתקת וביכולת סגנונית מרשימה ופחות ביומרתו ההגותית

3649390777להרוג את היהודון

שי צלר

ידיעות ספרים, 2014, 271 עמ'

 

"להרוג את היהודון" הוא רומן דו־מסלולי שדמויותיו הראשיות הן נעמה הישראלית הנוסעת לגרמניה לצורך הסרטת סרט על שחקנים שמשתתפים כניצבים בסרטי שואה, ותומאס הצעיר הגרמני החריג במקצת שלומד בבית הספר לצילום ועובד על פרויקט רב בעיות.

נעמה נפרדת מבן זוג דיכאוני ומאכזב, ויוצרת קשר נפשי ומקצועי עם אמיר ההומוסקסואל שמשתתף כ"מוזלמן" בסרטי שואה. לתומאס (ה"סטרייט") חבר בשם אריק, שמהווה אחד העוגנים בחייו. נוסף לכך הוא מגיע ביוזמתו למפגשים טיפוליים אצל פסיכולוגית שמושכת אותו דווקא בחופשיות של הליכותיה, במהומה של חייה האישיים ובניגודה להוריו ה"מושלמים".

זהו ספרו השני של שי צלר, עיתונאי ותסריטאי. לפני שנים אחדות פרסם צלר קובץ סיפורים איכותי בשם "מסע לאורקולי", שתיאר את קורותיהם של אנשים קטנים מול העולם הקפיטליסטי. כמו בספרו הקודם, גם כאן מופיעה ביקורת נוקבת על היבטים רבים בחברה המודרנית: על הטיפול הפסיכולוגי המקובל שמתחפש לטיפול רפואי וספק אם מממש את מטרתו; על עדר הורים לילדי גן שמנפחים לאין שיעור משחקים תמימים של ילד בן ארבע ועורכים לינץ' חברתי בהוריו; על אטימות ונוקשות של מנחים בבית הספר לאמנות; על הנידוי והרדיפה של נערים בעלי נטייה מינית שונה. הגיבורים חווים את העולם כמתנכר ועוין, לעתים אכזרי. עולם שאין תוכו כברו. עולם שגיבורי הספר מסרבים להיות חלק ממנו.

הרומן הנוכחי מתאר את המסע הנפשי של הדמויות על רקע השפעת השואה על בני הדור השלישי, יחסי יהודים וגרמנים, סרטי שואה וגורלות אישיים. עם זאת, גם הכותרת וגם הכיתוב שבכריכה נראים לי רחוקים מהאמת הפנימית של הרומן. זה לא דבר חדש בתולדות הספרות שסופר מתכוון לדבר אחד והתוצאה שונה מהכוונה. על הכריכה כתוב שהרומן מציג את האפשרות להסיר את הטלאי הצהוב הפנימי שהוא היהדות כנוירוזה. אכן, יש בספר חלקים מסאיים מובהקים ואפילו מבריקים, המושמעים בעיקר מפיו של אמיר ומתחברים לסיוטי השואה של נעמה; אך קשה לי להבחין בקשר משכנע בין מהלכי העלילה לבין המסקנה או המשאלה שבכותרת. כוחה של היצירה הוא במישור אחר.

מוזיאון

בחירה בחיים למרות הסיוטים. המוזיאון היהודי בברלין, גרמניה צילום: נתי שוחט, 
פלאש 90

כיפה אדומה והזאב

זהו ספר על מסעות הנפש אל עבר גילויים ותובנות ואל המקומות העמוקים והנסתרים בחוץ ובפנים. במישור העלילה מסייע לכך היסוד הבלשי המתבטא בתעלומות, חיפושים, מעקבים וממצאים חדשים. תעלומה אחת משותפת לשתי העלילות, אך פתרונה נפרש רק באחת מהן, ובפתרון אין שמחה אלא מהמורות חדשות. אווירה חידתית אופפת כמעט את כל הדמויות ואין דמות שזוכה לעיצוב שחושף אותה ואת חייה עד תום. כל דמות וחריגותה ומצביה הבעייתיים.

בתהליך זה משמשים המוטיבים כסמני משמעות. מוטיב הבור מופיע רבות לאורך הספר כולו כביטוי לאופל נפשי, לסודות נסתרים ולתכנים קשים. וזה גם הבור ב"יד ושם" שקשור למהלך טרגי ברומן. מוטיב בולט אחר קשור לכיפה אדומה, לזאב, לסבתא ולצייד שבמעשייה הידועה. תומאס מנסה להציג את הסיפור באופן שונה ולהראות שמי שנחשד כרוצח אינו הרוצח האמיתי. המוטיב מתקשר לחיפושיו אחר האמת המשפחתית וגם לתחושה של זאביות מסוכנת שטמונה בתוכו. בתהליך חיפושיו מתבררת לתומאס התמונה האמיתית של אביו, והוא נוכח לדעת שהסדקים שחשד בקיומם אמנם אינם פרי דמיונו, אך שונים ממה שדימה.

 צלר עיצב להפליא את תומאס כדמות רגישה בעלת משושים דקים מן הדקים, בעלת יכולת הבחנה מיוחדת שנולדה מהסבל האישי כבחור שונה. גם בעלילה השנייה מופיעות דמויות דקות נפש שבורחות אל הדכדוך, חוסר המעש או אל הכישלון האישי. מורגשת בדמויות זרות למציאות האופפת אותן, ואף חוסר רצון להתערות בחברה המקובלת. פעמים רבות תוהים הגיבורים אם האשמה בהם או במציאות. לנעמה אחות מצליחנית וזריזה שיודעת "לחתוך" במקרה הצורך, ולתומאס חבר מוצלח שמגיש את הפרויקט שלו בזמן, לעומת תומאס שתוהה וטועה ומסתבך עד שהוא מוצא את הפרויקט הנכון ואת הטון הנכון.

ניתן להבחין בין הדמויות ביצירה גם על פי יחסן אל החיים והמוות. אורן מתנהל בעולם כמת־חי ומתמכר לדיכאון ולשינה. דמות אחרת בוחרת בהענשה עצמית ובחיים שיש בהם פן של מוות. אחת הדמויות מתאבדת. וכמובן השואה וסרטי שואה ושחקנים שנראים כמו מתים בחייהם. בחירתה של נעמה בחיים למרות כל הסיוטים והזעזועים מהווה אקורד מנחם ברומן. עליה למות יום אחד, אך אין ברצונה למות עכשיו.

יופי ודופי

צלר יודע לבנות עלילות חיצוניות ופנימיות ולרתק את הקורא. ניכרת גם ידו של התסריטאי, ובקלות ניתן לדמיין את הסרט שניתן להפיק מהספר שעוסק בין השאר בקולנוע ובצילום, עם כמה הבהובים ארספואטיים. העלילה נפרשת על ידי הדמויות הראשיות בגוף ראשון. דרך נעמה נוסף גם קולו המיוחד של אמיר שמתבטא בסיפור אישי מזעזע ובהגות שנראית כנובעת מאומללותו האישית, אך יש בה עניין רב. בהמשך מצטרפים דרך קולו של תומאס קולות נוספים: של האב, האם, הפסיכולוגית, האיש הזקן. איש איש וקולו. מסכת של עניין ויופי.

מאוד התרשמתי מהצד הסגנוני של הרומן, אבל אקדים לכך הסתייגות מפורשת: מדוע אי אפשר להימנע ממילים מסוימות, על הטיותיהן? האם החתירה לאמת העמוקה, הניכרת כל כך בכלל כתיבתו הרצינית של צלר, מחייבת אותו לסוג של מתירנות לשונית, שאמנם מקובלת היום כחלק מרוח התקופה ומי שמסתייג ממנה עלול להיתפס במחוזותינו כשמרן ומאובן? מעבר להסתייגותי ה“דתית“, אני תוהה האם המילים הללו, שלא אפרט כדי לא להוסיף חטא על פשע, אמנם תורמות מבחינה ספרותית.

מעבר לכך, הצד הלשוני של הספר הוא נהדר בעיניי. מינון מדויק של שפה יומיומית עם אלמנטים של הגבהה; מטפוריקה עדכנית מעולה, והמון ניסוחים מבריקים והגדרות נהדרות שהסופר העניק לגיבוריו החכמים. לסיכום, ספר עמוק שערכו אינו ביומרה ההגותית אלא במסע אל הנפש, בעלילות המרתקות, בעיצוב הדמויות ובהישג הסגנוני.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"א טבת תשע"ה, 2.1.2015

פורסמה ב-2 בינואר 2015, ב-גיליון ויחי תשע"ה - 908, סיפורת ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. לצערי לא הצלחתי לסיים את הספר. הרעיון היה מעניין, אולם כפי שהוער השפה הייתה גסה מדי עבורי, ואיני פוריטן כלל. רחוק מכך, אולם ההרגשה שהשפה הגסה לא מקדמת את העלילה, מיותרת ואין בה מהות פרט למעין הצהרה, הפריעה לי. קיוויתי שהשפה תתעדן לאחר כמה עשרות עמודים אולם זה לא כך ונאלצתי לזנוח את הספר.
    יכול להיות שהספר טוב, אך פחות מתאים לקהל הקוראים של מוסף שבת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: