בהתאהבות מצוי אלמנט של גאולה אך בהמשכה ממתינות שאלות טורדות כמו האם זו אכן הזוגיות שחלמנו עליה. שלושה מבטים בתמונות ובסרטים בעקבות האהבה שבין איש לאשתו

א. מארק שאגאל. מעל העיר, 1918-1914

תמונה א: איש אל אחיו

החזרה אל הכלולות היא תנועה שיש בה חסד. ההתכנסות אל הראשית, אל הרגעים שבהם התחיל הכול, אל טרם ההיות, יכולה להיות מעשה מטהר, משיל. ההיזכרות אינה רק פסיבית, היא פעמים רבות מעשה יצירה, שכן בין מה שאירע במציאות לסיפור שאנו מספרים לעצמנו יהיה תמיד פער, שאותו אנו משלמים בעצמנו. וגם הזכירה עצמה, חגיגת יום הנישואים למשל, או ראש השנה, היא מעשה אקטיבי שבו בוחר האדם או בוחרים בני הזוג מה להנכיח, מה להביא להווה, מתוך כל שאירע והתחרש בעבר המשותף.

הזוגיות אצל שאגאל היא בראשיתית. ההתאהבות של העלם והעלמה היא בריאת עולם. היא גואלת את אדם וחווה מהגלות האישית, הקיומית והגיאוגרפית שלהם. האהבה מנשאת אותם מעל גגות העיר באפור (עם כתמים אדומים). המילים, המגע ומה שבניהם הופכים למסלול המראה רחוק וגבוה. ביניהם הם מדברים שפה אחת ודברים אחדים שרק הם מבינים, ובעולם שיצרו, שהוא רק שלהם, מצויים להם סוד, תקווה וציפייה. הם מנותקים מהממשי המחוויר אל מול החוויה שלהם ופניהם זה אל זה, כמו אין מקום לאחר ברגע נבדל שכזה. כמו היו בכדור פורח ועוד מעט הם גוף אחד ושכינה ביניהם. והם שניהם לבד אל מול היקום כולו.

אבל ההיזכרות בראשית אינה רק חסד. בעומקה היא חופנת דין קשה. כשהבורא נזכר ביום ראשון, בבראשית, הוא עלול להחזיר את העולם לתוהו, לתהות על הראשונות. מה אירע לה, להבטחה שנחתמה בברית? האם לשם אלו נברא העולם? האם אכן לשם כך? האם זאת הזוגיות שחלמנו עליה? האם עוד לא אבדה תשוקתנו? ימי הראשית ששמורים כאוצר עלולים להפוך לעול כבד, לזיכרון מתסכל שהמציאות לעולם לא תוכל להשתוות אליו. ההיזכרות מעמידה אותנו במערומינו אל מול מה שהפכנו להיות, על המריבה, השגרה, הקמטים שנוספו.

מרג'י, גיבורת סרט האנימציה "פרספוליס" (המבוסס על סיפור חייה האמיתי של הבמאית מרז'אן סאטראפי), חייה בגלות כפולה. היא מוברחת מארץ מוצאה, איראן, שנכבשה על ידי שלטון האייתוללות – ועוברת ללמוד בתיכון בינלאומי באוסטריה. את המשטר הדכאני האסלאמי מחליפה אירופה הפוסטמודרנית של שנות ה־80, שבה הכול מותר, אין מי שיאסור ואין גם, מסתבר, במה להיאבק. מנותקת ממשפחתה, מתקשה מרגי להשתלב בעולם החדש. היא מרגישה לא שייכת, תלושה משני העולמות. איראן נראית רחוקה מתמיד, והצעירים הפנקיסטים ונגני הרוק הכבד שסביבה נראים לה מפונקים ונהנתנים. ואצל מרג'י, כמו אצל שאגאל, באהבה סוד הגאולה.

ובקומיקס, כמו בקומיקס, היא נוסעת עם אהוב לבה במכונית שממריאה אל על, אל השמים, מקיפה את הכוכבים. והאהוב מאיר כמו שמש, חופן ומגן. והביחד השמימי שלהם, שאין בו איש מלבדם, רחוק כל כך מאיראן הלא אפשרית ומאוסטריה הקרה והזרה. אבל אז מתנפצת האופוריה, ומרג'י האומללה נבגדת. באחת הבועה שיצרה לה מתנפצת והשורה מתקלקלת. היא מספרת מחדש את סיפור אהבתם, וכמו אצל זוגות רבים אותם הדברים שגרמו לה להתאהב נראים לה עכשיו רחוקים ומעושים. הרצון שלו להיות סופר נראה לה עכשיו כבטלנות. הרגישות שלו נדמית לה עכשיו כפחדנות. השורה שנתקלקלה מעוותת את הזיכרון ומכתימה את ימי הראשית. כל הטוב שהיה הופך לעול, לכעס על עצמה על שהאמינה, על שהייתה תמימה וטיפשה. "שוב לא אתאהב", היא מבטיחה לעצמה.

בכל זאת מציע לנו בעל התהילים לחדש כנשר נעורינו ולא לפחד להיזכר. כמו הנשר הזקן ביותר מבין העופות, לתלוש כמעט בכוח את המקור והטרפים שנשחקו. להשתמש בנוסטלגיה כדי להחיות את הנעורים, להתנער מכל מה שדבק, מהסרח העודף של המחשבות הזרות שנחשבו והמילים המיותרות שנאמרו. להיגאל מהזקנה של חוסר האמונה באפשרות השינוי, ושוב להמריא כנשר צעיר, להאמין שאפשר להאמין ולאהוב כנער. לא לוותר על ימי הראשית גם כשתמו ימי התום. לדבקה בו. לדבקה בה.

ב. ראובן רובין, המאורסים, 1929

תמונה ב: אהבה מהמרפסת

שנים אחר כך יושב לו הזוג של רובין, מבוגר ומפוכח יותר, על המרפסת. הם כבר עברו כמה דברים ביחד. מבטם אינו אחד אל השני, מבטם משותף, פונה אל האופק. במבט זה מסתתרת רומנטיקה מסוג אחר. היצירה המשותפת של שניהם אינה המילים שאמרו או המבטים העורגים שנתנו אחד בשני. המבט המשותף שלהם, אל מקום אחד, אל אחד ההרים, הוא שמכונן את הביחד שלהם. האחר הוא שהופך אותם לאחד. הם אינם מרחפים באוויר כזוג שזה עתה התאהב. הם ישובים על המרפסת, כאברהם בפתח האוהל, לא בתוך הבית ולא ברחוב, במרחב שהוא בין לבין, ובו נפגש מה שהם מביאים מהבית עם העולם שסביבם. וגם פה השכינה ביניהם, בין בני הזוג לעולם. ובמבט הזה האיש והאישה, האדם ואלוהים שותפים למעשה בראשית. הם בוראים דרך המשפחה, העבודה והאהבה שהם יוצרים. הם המכוננים את הניגון המשותף שהם שרים אל העולם.

בסרטו של גדיגיאן, "שלגי הקילימנג'רו", יושבים מישל ומארי קלייר, זוג צרפתי מבוגר בני המעמד הבינוני, על המרפסת. הזמן הוא שעות הצהריים המאוחרות. מישל שותה יין, אוכל זיתים ומשליך את הגרעינים מבעד למעקה. הוא מצולם משתי זוויות, פעם אחת מכיוון הרחוב שמתחתיו, ופעם מגבו, מביט אל העוברים ושבים. "שלום זרים", צועק מישל אל עבר הרחוב ומתיישב ליד אשתו.

מישל: "אני תמהתי מה היינו חושבים על עצמנו, יושבים כאן למעלה על המרפסת, שותים עם השקיעה?"

מארי קלייר: "מי?"

מישל: "אנחנו. מה היינו חושבים עלינו. נסי לדמיין אותנו, לפני 30 שנה, הולכים לאורך הרחוב ומסתכלים למעלה. אנחנו רואים שני מבוגרים בני 50, שני אנשים רגועים לוגמים את המשקאות שלהם ויורקים גלעיני זית מעבר למעקה. מה היינו אומרים?".

מישל מתבונן אל האופק, אל העיר, ומבין שגם היא מסתכלת עליו. הוא מזמין את אשתו האהובה להתבונן יחד איתו על עצמם מבחוץ, כזוג, ישובים על המרפסת. לבחון את היצירה הזוגית שלהם, את מה שהם הפכו להיות היום. מה אופי הביחד שהם הצליחו לייצר, הם שואלים את עצמם. מה הניגון המשותף שנשמע מהם כזוג? האם האחווה והנדיבות שעליהם "נשבעו" כצעירים ממשיכות להישמע משניהם באחר צהריים סתמי על המרפסת, גם שנים אחרי, מול אתגרי המציאות והשגרה? לאן פונה המבט המשותף שלהם?

ג. פבלו פיקאסו, אולגה, 1920

תמונה ג: באשר הוא שם

וישנו גם המבט של פיקסו, ההתבוננות בבן הזוג כאשר הוא אינו רואה שאנו מתבוננים בו. מבט עדין שדורש "שמירת עיניים", מבט שעליו נאמר "טוב עין הוא יבורך". ברגעי השיא של יום הכיפורים אנחנו מבקשים: "לברית הבט ואל תפן ליצר". אנו מבקשים על המבט עצמו, שיהיה בו רוך. מבקשים שיהיה טוב בעיניו. שיבחר מה לראות, איך להתבונן. שנהיה רגישים אנחנו, במבט הזה, לראות את הקשר, את הברית, שהיא תעמוד מול עינינו ולא היצר, השקרים הקטנים, השגרה. הקריאה: "חמול!" היא בקשה לחמלה, לרחמים. למבט שמכיל ומקבל את בן הזוג, באשר הוא שם. במקום המבט הבוחן שרואה את האדם אל מול מה שיכול או אמור היה להיות, אל מול הבטחות הנעורים הלא ממומשות, המבט החומל מציע את הרכות. מציע מבט לא אובייקטיבי, לא הגיוני ולא מנומק. מבט של אהבה שמקלקלת את שורת הדין.

ברני, ילד יהודי אנגלי, גיבור הסרט "שישים ושש" של פול ווילנד (2006)‎, עושה הכול כדי להיות הפוך מאביו השקט והמופנם. הוא מאמין שמסיבת בר המצווה המפוארת שהוא מארגן לעצמו תעמיד אותו סוף סוף במרכז וכולם יראו את כל מה שיש בו. אך מעשה שטן הגמר הגדול בין גרמניה ואנגליה, שזה לא מכבר סיימו את מלחמת העולם ביניהן, נופל על יום בר המצווה שלו והניסיון להפוך את בר המצווה לנקודת זינוק לחיים חדשים קורס כמגדל קלפים. דווקא אז, ברגע המשבר הגדול, כשהוא רואה את עצמו לא יוצלח, ממש כמו אביו, מתעורר החסד וברני מצליח לקבל, לחמול. להתבונן על אביו כמו שהוא ולא כמו שהיה רוצה, שיהיה גבר אמיתי, חזק ומצליח.

אז מתעוררת גם האהבה. "מה שאני חושב עכשיו", הוא אומר במונולוג הסיום של הסרט, "אתה הופך לגבר כשאתה מפסיק להאשים את אביך בזה שהוא לא מושלם. אתה מבין שהוא רק בן אדם, ואתה אוהב אותו כבן אדם. וביום הבר מצווה שלי אבי הפך לחבר שלי ליום אחד ואהבתי אותו, ותמיד אוהב".

 דווקא השבר מאפשר לעתים את החמלה. המבט של ילד באביו, של אב בילדו, המבט בבן או בבת הזוג, המבט של אלוהים באדם ושל האדם באלוהים. החמלה הרבה על הפער בין מחשבת הבריאה למה שהיא הפכה להיות, וגם אצלו מתעוררת חמלה על אלוהים, על הגלות ששכינתו מצויה בה. ואני תפילה למבטים של אהבה, שישמשו בנו בערבוביה, אם כנאהבים, אם כשותפים, אם כילדים. מבט של חן וחסד ורחמים.

יוחאי רוזנברג הוא מנחה קבוצות ובמאי קולנוע תיעודי

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"א טבת תשע"ה, 2.1.2015