הנקמה שלא באה | יושי פרג'ון

יותר משהפחד המוקצן של אחי יוסף מאחיהם מעיד על תשובתםהוא מלמד על השינוי שחל אצל יוסף, שהפך מנער יהיר לגבר אוהב ורגיש

בהגיענו לפרשת ויחי, אנו מרגישים שכל הטלטלות של ספר בראשית כבר מאחורינו. המשפחה השסועה מתאחדת, ויעקב זוכה לשנים של שלווה כשהוא מוקף בבנים ובבני־בנים. והנה, ממש בפסוקים האחרונים של הספר, התמונה המאושרת נקרעת באכזריות (נ, טו): "וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ". ברור שהמאורע שמעורר את חששם של האחים הוא מות יעקב, אך מה הקשר בין מותו של יעקב לנקמתו של יוסף?

דבריהם של האחים מעוצבים בלשון דומה לזו שנקט עֵשָׂו כשביקש לנקום ביעקב אביהם (כז, מא): "וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי". נראה שהאחים משווים את יוסף לעֵשָׂו הרשע! כפי שעֵשָׂו היה מוכן להמתין עם נקמתו ביעקב עד מות יצחק, כך יוסף נכון להמתין עם נקמתו עד מות יעקב.

פתאום מתברר שהשלום של השנים האחרונות היה מזויף. האחים מאמינים שהמילים הטובות של יוסף, כמו גם דאגתו המופגנת לרווחת משפחותיהם, אינן סימן ללב רחב, אלא לצביעות מתמשכת (ובתגובה גם הם נוהגים בו בשלום של צביעות). לדעתם יוסף לא שכח ולא סלח. ואם יוסף רואה את עצמו אנוס להמתין עם נקמתו עד מות אביו, אין זאת אלא שמדובר בנקמה נוראה!

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

זיכרון כובל

האחים מנסים לרסן את הנקמה הצפויה (נ, טז־יז): "וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר. כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱ־לֹהֵי אָבִיךָ". מסתבר שמדובר בצוואה שקרית, כדברי חז"ל (תנחומא [בובר] צו י'): "אמר רשב"ג: גדול הוא השלום, שכתב הקב"ה דברים בתורה שלא היו, אלא בשביל השלום… שכשמת יעקב: 'ויראו אחי יוסף כי מת אביהם וגו". מה עשו? הלכו אצל בלהה ואמרו לה הכנסי אצל יוסף ואמרי לו: 'אביך צוה לפני מותו לאמר', ומעולם לא צוה יעקב מכל הדברים האלו כלום, אלא מעצמן אמרו דבר זה! אמר רשב"ג: ראה כמה דיו משתפך, וכמה קולמוסין משתברין, וכמה עורות עבודין, וכמה ינוקין מתרצעין, ללמד דבר שלא היה בתורה! ראה כמה גדול כֹּח השלום!"

הצוואה הבדויה לא נועדה להציל את האחים מעונש, שכן הם מגדירים את מעשיהם "פשע", "חטא" ו"רעה", ואף נכונים לקבל על עצמם עבדות במידה־כנגד־מידה לחטאם (יח): "וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים". מן העובדה שהאחים נאלצים לבדות צוואה ולדון את עצמם לעבדות, נוכל ללמוד כמה נוראה הנקמה שהם מאמינים שיוסף מתכנן. אך מדוע חושדים האחים את יוסף בתוכנית זדונית שכזו?

סיבה אחת היא שהאחים אינם יכולים להשתחרר מזיכרון חטאם, ומשום כך אינם יכולים להאמין שיוסף השתחרר מזיכרון חטאם. הם מנסים לראות בכל מאורע שפוקד אותם עונש אלוהי שיאפשר להם לשלם סוף־סוף על חטאם, וסובלים מכך שהעונש מבושש להגיע. רמז להשערה זו ניתן אולי למצוא בלשון שנוקטים האחים (טו): "לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף". רש"י מסביר: "יש לוּ משמש בלשון בקשה ולשון הלואי… ויש לוּ משמש בלשון שמא, 'לוּ ישטמנו', ואין לו עוד דומה במקרא". ניתן לשער שהמילה "לוּ" משמשת באופן דו־משמעי, כשהיא מצביעה בגלוי על חששם "שמא ישטמנו יוסף" (פירוש סביר מבחינת ההקשר, אך חריג מבחינה לשונית), ובאופן סמוי על תקוותם לקבל סוף־סוף את עונשם, "הלוואי שישטמנו יוסף" (פירוש פחות סביר מבחינת ההקשר, אך תואם את השימוש הרגיל במילה "לוּ").

סיבה נוספת, סבירה יותר, לחשדם של האחים ביוסף, ניתן למצוא באופן שבו פירשו האחים את מעשי יוסף בפרשות האחרונות. האחים הכירו טוב יותר את הנער היהיר שהיה יוסף בעבר מאשר את הגבר שהפך להיות. הם אינם יודעים על ה"בּוֹרוֹת" הרבים שאליהם הוטל יוסף, ועל תהליך הצמיחה המדהים שעבר במצולות העבדות. כשאחי יוסף פוגשים אותו שוב הוא מופיע בפניהם כמצרי יהיר וחשדן, המבקש את רעתם וטופל עליהם אשמות שווא. התוכנית הזו נועדה אמנם ללמד את יוסף על תהליך התשובה שעברו אחיו, אך בה־בעת גרמה לאחים להאמין שיוסף עצמו לא השתנה כלל.

נחמת הנפגע

האחים אינם יודעים מה הייתה מטרת תוכניתו של יוסף, אך ברור להם מה עצר אותו מלהשלים אותה – דבריו של יהודה בתחילת פרשת ויגש (מד, יח־לד): "לֹא יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת אָבִיו וְעָזַב אֶת אָבִיו וָמֵת… וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה… כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי". יהודה חוזר פעם אחר פעם על הטענה שמעשי המשנה למלך הורגים את אביהם. אין פלא שיוסף, שאוהב את אביו באמת, פורץ בבכי וקורא בהתרגשות (מה, ג): "אֲנִי יוֹסֵף! הַעוֹד אָבִי חָי?!". האחים מסיקים מכאן (בטעות!) שרק דאגת יוסף לאביהם עצרה אותו מלהשלים את הנקמה האכזרית שרקח.

יוסף ממשיך בדברי נחמה (מה, ד־ה): "וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה. וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ־לֹהִים לִפְנֵיכֶם". לא רק שיוסף אינו נוקם בהם, ולא רק שאינו מבקש לנקום בהם, הוא מוטרד מכך שסיפור המכירה יגרום להם לעצב ולכעס! זו רגישות שלא תאומן! והאחים אכן לא מאמינים לו. יוסף ממשיך בשלו (טו): "וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם", הוא בוכה עליהם, אך בניגוד לבנימין הם אינם בוכים "עַל־צַוָּארָיו". הם אינם מסוגלים להאמין שהנער היהיר התרומם לגבהים כאלה של אהבה והבנה.

כיצד אמור יוסף להגיב כשהוא מגלה שהאחים שהוא מפרנס כל־כך הרבה שנים מאמינים שהוא מפלצת בתחפושת? האם אין בכך לעורר שנאות ישנות? ובכן, תגובתו הראשונית היא (נ, יז): "וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו". אחר כך הוא שב ומבטיח לאחיו (כא): "וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם". והמדהים מכול, שיוסף (הצד הנפגע!) נוטל על עצמו גם את החובה לדאוג לתחושת הפגיעה שלהם: "וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם"! רק אז מבינים אחיו מה ארוכה הדרך שעבר הנער יוסף עד שהפך להיות יוסף הצדיק.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"א טבת תשע"ה, 2.1.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 בינואר 2015, ב-גיליון ויחי תשע"ה - 908 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: