עולם נשי משוגע | ירון אביטוב

קובץ סיפורים עוסק בעולמן של אמהות החוות מערכות יחסים מתוסבכות עם ילדיהן. עלילה מוזרה ועולם פנימי עשיר

56229250990100490754noשווייצריה זה כאן

אורית וולפיילר

אחוזת בית, 2014,

187 עמ'

כאשר ג'ני ברברוסה חוזרת מבית החולים עם התינוק שלה משי"ח שנולד כפג ו"משהו מאוד לא בסדר אצלו בראש" (עמ' 154), היא מקווה שבדרך הביתה "תתנגש בה איזו משאית גדולה שתגמור את כל הסיפור" (155). "ג'ני ברברוסה" הוא סיפור עצוב על אם לילד מפגר, המתקשה לאהוב את בנה ומתפללת כל הזמן למותו. ככל שהתינוק גדל, מתגלה לקורא שמשהו מאוד לא בסדר לא רק בראש שלו אלא גם בראש של אמו, הנעזרת במברשת השיער שלה כאורים ותומים כדי לדעת מה יעלה בגורלה ובגורל הבית החדש שהיא בונה ואילו החלטות עליה לקבל.

"ג'ני ברברוסה" הוא סיפור טוב המכיל שילוב נכון בין כל המרכיבים הנחוצים כדי להכריז שהתגלתה כאן סופרת חדשה הראויה לתשומת לב. השילוב הזה מתקיים, אם כי לעתים במינון קטן יותר, גם בכמה מהסיפורים האחרים בקובץ הביכורים "שוויצריה זה כאן".

עשרה סיפורים בסך הכול נכללים בקובץ של וולפיילר, וכמה מהם מושפעים כנראה מיצירותיה של אורלי קסטל בלום ובעיקר מהרומן שלה "דולי סיטי", העוסק באם חרדתית וביחסיה המופרעים עם בנה. גם וולפיילר עוסקת בעולם נשי מסויט, בגיבורות הסובלות ממשבר רגשי כשכמה מהן בדרך להתמוטטות עצבים, באמהות חרדתיות ובמערכות היחסים השתלטניות־בעייתיות שלהן עם בנותיהן או בניהן, שבחלק מהמקרים מתרחשות אצלן, כמו אצל קסטל־בלום, רק בראש.

העולם הפנימי האסוציאטיבי־מסויט שבוראות לעצמן הגיבורות הוא עשיר ומלא יותר מאשר העולם החיצוני של העלילה. כדי להתחבר לקובץ צריך לקרוא את הזרם התת־מודע שלו, שנכתב גם בשפה תת־מודעת, יותר מאשר לקרוא את העלילה כפשוטה, שמספרת הרבה פחות. כשג'ני ברברוסה סופרת את השערות שנשארות במברשת השיער המאגית שלה לאחר שהיא מסתרקת ומתייעצת איתה כמו עם האדם הכי קרוב אליה, זה הרבה יותר מקורי ומעניין מאשר כשהיא מדברת אל האדריכל שבונה את הבית שלה ואף פעם לא גומר.

וכך גם בסיפורים האחרים. אפשר להזדהות עם הגיבורות, בעיקר כשהן מדברות אל עצמן וחושפות את העולם הפנימי המשוגע שלהן. ב"שוויצריה זה כאן" נגזר על אם לטוס לחו"ל כשהיא תקועה בין שני בני זוג מבוגרים, המעדיפים שלא להחליף איתה מקומות. בעוד שני אלה מלהגים איתה על עניינים של כלום, מחשבותיה חוזרות לבנה בן השש ולחרדות שלה מפני היום שבו הוא יתגייס לצבא (מוטיב דומה מופיע גם ברומן של שפרה הורן "המנון לשמחה"). "כל יום לפני השינה, עם האפים שלנו כשהם צמודים, אני אומרת לו: 'חיים של אמא אתה… אמא אוהבת הכי בעולם אותך'" (67).

גם בסיפור זה וגם ב"ג'ני ברברוסה" האם היא במרכז הסיפור, אבל המנגנון הנפשי שלה מונע על ידי הקשר שלה עם בנה. הבן נשאר בצל, ואילו אביו, בעלה של הגיבורה, לא קיים בכלל, המחשה לכך שוולפיילר כותבת על עולם נשי שיש בו מקום לילדים אבל לא לבעלים. הגברים לא קיימים בו למעשה כדמויות מרכזיות או כשותפים לחייהן של הנשים, אלא רק כדחלילי משנה וכפונקציות (למשל, האדריכל). תופעה זו חוזרת על עצמה גם בסיפור "הר מג'סטי קווין אליזבת השנייה", שבו הגיבורה הומלכה בגיל 36 כמלכה. הקורא יודע שיש לה שני ילדים, אבל הוא לא יודע אם יש לה בעל. וולפיילר כאילו אומרת לנו שהספרות יכולה להתקיים גם בלי דמויות של גברים.

רוח של מוזרות

המוות הוא מוטיב חוזר בסיפורים, ושניים מהם עוסקים בשואה. באחד מהם, "אחת, שתיים, שלוש, מירי", גיבורה פרוורטית נמשכת לימי הנאצים ולמכונת ההשמדה שלהם. הסיפור מתרחש בנסיעה במונית. מירי נוחתת בארץ אחרי שהייה ארוכה בברלין ונוסעת במונית לבית הוריה. לנהג המונית היא מספרת על הקשישה הגרמנייה חולת האלצהיימר שבה היא מטפלת ובאמצעותה היא חוזרת שבעים שנה אחורה במכונת הזמן לימי הנאצים.

"היא הרגישה כאילו היא חיה… בסוף שנות ה־30, בזמנים הנוראים ההם, שתמיד בחלומות שלה היא מאוד רצתה… הכול היה אסתטי ובטוב טעם. כזה שאפילו הרושם של כל הדברים הנוראים שקרו שם אחר כך, לא יכול ואף פעם גם לא יוכל לבטל" (58). כמה מהגיגי הגיבורה על תחילת ימי הנאצים עלולים לעורר תמיהות – האם מדובר בתחושה אמיתית או רק בסאטירה. הפרברסיה של הגיבורה היא כה חריפה, עד שהיא מדמיינת את עצמה לובשת את המדים הנאציים החומים.

סיפוריה הטובים של וולפיילר מצליחים לייצר עניין ספרותי בעיקר כאשר ההומור גובר על הטראומה, וכשסגנון הכתיבה בורא שפה משלו. אבל על כמה מהסיפורים האחרים שורה רוח של מוזרות, שלעתים תגרה את האינטלקט אבל תקשה במקצת על הקורא להתחבר אליהם. בסיפורים אלה, כמדומה, וולפיילר מקדישה יותר אנרגיות לניסיון להיות "מיוחדת" מאשר לסיפור עצמו שהעלילה שלו לא תמיד מצליחה להתרומם. כמו למשל הסיפור "ביצה", שבו אישה מנסה לחזור לרחם באמצעות התכנסות בתוך קליפת ביצה, תוך שהיא מודעת לכך שישברו את הביצה ויהפכו אותה לעוגה. בסיפור זה, ולא רק בו, חסר לעתים ברק אמיתי מעבר לתחכום של הרעיון, והוא היה זקוק אולי לעיבוד נוסף. קסטל בלום הייתה עושה מהביצה הזו כנראה קצת יותר ושוברת אותה על ראשו של הקורא.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ד' טבת תשע"ה, 26.12.2014

מודעות פרסומת

פורסם ב-26 בדצמבר 2014,ב-גיליון ויגש תשע"ה - 907, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: