סיפורו של ניגון | מיכל שאול

גם אם אין ביסוס היסטורי לסיפור הידוע על הלחנת "אני מאמין" ברכבת בדרך למחנה ההשמדההתקבלותו הרחבה מעידה על המענה שניתן בו לשאלות ולהתחבטויות בעקבות אימי השואה

בטקסים לזכר הנספים בשואה שנערכו ב“יישוב“ ולאחר מכן במדינת ישראל, במיוחד על ידי אנשים דתיים, שולב דרך קבע השיר־המנון שנמסר כי הושר על ידי יהודים מעל בורות המוות, ומילותיו הן על פי י“ג עיקרי האמונה שמנה הרמב“ם: “אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא“. הלחן המקובל ביותר, שהושר בטקסים לזכר השואה, הוא זה המיוחס לחסידות מודז‘יץ, ואותו, על פי המסופר, שרו היהודים בדרכם למחנות ההשמדה ונודע לו מקום מרכזי במיתולוגיה הדתית על אודות השואה.

כיצד התחבר הסיפור על אודות הניגון, ועם אילו צרכים הוא התמודד? כיצד השתלב סיפור הניגון בהתמודדותה של החברה הדתית בישראל עם השואה, ומדוע זכה סיפור זה להיכלל בזיכרון השואה הקולקטיבי של החברה הדתית בישראל?

רכבת מוות לטרבלינקה

הסיפור שבו אנו עוסקים הופץ סמוך מאוד לסיומה של מלחמת העולם השנייה ועד מהרה השתרש היטב בעולם היהודי הדתי. תווי הלחן המדובר הודפסו לראשונה תחת הכותרת "הגטו" על ידי הסתדרות הנוער האגודתי בארץ־ישראל עם סיום המלחמה, ותוך זמן קצר התפרסמו בדפוס גם הנסיבות המיוחדות של הלחנתו.

למיטב ידיעתי, נוסחו הראשון של הסיפור ראה אור בארה"ב ב־8 בנובמבר 1947 בעיתון דער אמריקאנער. עורך העיתון ענה לשאלת קוראים בנוגע לאותו הלחן, ותשובתו פורסמה גם בארץ, בעיתון הדתי הלא־מפלגתי נרות שבת, בזו הלשון:

בעיתון יהודי המופיע באמריקה נשאלה שאלה: כידוע שרים עתה בכל מקום את "אני מאמין באמונה שלמה" בניגון עצוב קורע לבבות ששרו קדושינו היהודים בדרכם למשרפות המוות שהוקמו בידי הנאצים ימ"ש. אולי אפשר לדעת מי היה היוצר של אותו ניגון עצוב וכיצד הגיע אלינו?

תשובה: מחבר הניגון היה ר' עזריאל דוד פאסטאג, מחסידי האדמו"ר ר' שאול שליט"א טויב ממודז'יץ. כשהובילו הנאצים את ר' עזריאל דוד פאסטאג מאוטבוצק למשרפת טרבלינקה, היה שר את "אני מאמין" ברכבת המוות, ורבים שרו איתו. כמה מהיהודים שנסעו אז איתו ניצלו בנס והגיעו לארץ־ישראל, והם שלחו את ניגון "אני מאמין" להאדמו"ר ממודז'יץ הנמצא כעת באמריקה. ר' עזריאל דוד היה יוצר ניגונים, ומיד רשם את הניגון ששר ברכבת בכתב תווי נגינה, ואת התווים שלחו היהודים שניצלו להרבי ממודז'יץ, וממנו נפוץ הניגון בכל פינות אמריקה.

והעורך מוסיף:

הייתה לי הזכות לשמוע את הרבי ממודז'יץ כשהיה שר את "אני מאמין" ב"סרטוגה ספרינגס" אשר במחוז ניו יורק. הרבה אנשים ישבו בפנים ובחוץ, ומעיני כולם זלגו דמעות רבות בעת ששרו את הניגון העצוב והבכייני הזה.

עזריאל דוד פסטג (1942־1888), סוחר ברזל מוורשה, היה "בעל תפילה" ומלחין ידוע, מנגני החצר של חסידות מודז'יץ. הוא נספה בטרבלינקה, וזה הנוסח הראשון הקושר בינו לבין הניגון.

בסיפור קיימים שלושת מרכיבי הסיפור החסידי: גיבור מיתולוגי, עלילה מיתולוגית וקידוש הסיפור. הגיבור הוא בעל הניגון, העלילה היא שירת המנון האמונה בדרך אל ההשמדה, ומי שקידש את הסיפור היה האדמו"ר ממודז'יץ, שהפיצו.

מן השאלה שהופנתה לעורך עולה כי הקהל מכיר את הניגון, ואף מקשר בינו לבין השירה ששרו יהודים בתקופת השואה. תשובת העורך מצמצמת את מקור הניגון וממקדת אותו בחסיד מסוים (פסטג), בחסידות מסוימת (מודז‘יץ) ובמרחב גיאוגרפי מסוים (ורשה־טרבלינקה).

המלחין בן ציון שנקר (עומד מאחורי הפמוטים) וחסידי מודז'יץ רוקדים 
סביב הרב שמואל אליהו טאוב, הרבי ממודז'יץ (יושב), שנות החמישים צילומים: הוצאת יד בן צבי והוצאת יד ושם

המלחין בן ציון שנקר (עומד מאחורי הפמוטים) וחסידי מודז'יץ רוקדים 
סביב הרב שמואל אליהו טאוב, הרבי ממודז'יץ (יושב), שנות החמישים
צילומים: הוצאת יד בן צבי והוצאת יד ושם

חירות ספרותית

באוקטובר 1952 פרסם פישל פלקסר, חסיד גור, יליד וולצלבק שבפולין, אשר עלה ארצה באמצע שנות השלושים, נוסח שונה לסיפור. החופש הספרותי הניתן למספר הוא חלק מהתיאולוגיה החסידית, ונראה שפלקסר ניצל חירות זו במלואה.

בסיפור כפי שמוסר אותו פלקסר, חובר ניגון "אני מאמין" על ידי חסיד מודז'יץ אלמוני בקרון הרכבת שהובילה את יהודי ורשה למיידאנק. הניגון הולחן בהשראת המנגינה שהתפרצה "מתחת אופני הקרונות", ושירתו הלהיבה את כל היהודים הכלואים בהם. המלחין, מתוך התעלות הנפש, הציע את חלקו בעולם הבא למי שיביא את הניגון אל הרבי. שני צעירים קפצו לשם כך מן הרכבת – האחד נהרג, ואילו השני הביא את תווי הניגון לרבי ממודז'יץ בארה"ב, והוא אשר הפיצו ברחבי תבל. בנוסחו של פלקסר לסיפור נעמיק בהמשך.

23 שנים לאחר פרסום סיפורו של פלקסר פרסם בן ציון שנקר מניו יורק, "בעל המנגן" הידוע ביותר בחסידות מודז'יץ, כי בקיץ 1945 נכח בשמחת ברית מילה בחצרו של הרבי שאול ידידיה אלעזר טאוב, האדמו"ר ממודז'יץ, שישב בווילאמסבורג, בעת שאל הרבי הגיע מכתב ובו תווים של ניגון לשירת "אני מאמין". שנקר שר לרבי את התווים, ונקבע, בהתייעצות עם הרב יצחק הוטנר שנכח במקום, כי את התווים חיבר עזריאל דוד פסטג. האדמו"ר, העיד שנקר, הקפיד לשיר ניגון זה בכל התוועדות שלו ברחבי העולם.

בבסיס הסיפור מצוי גרעין היסטורי, והוא כאמור העדויות הרבות על כך שיהודים הלכו אל מותם בשירת "אני מאמין". ישנן גם עדויות לכך שהלחן המדובר היה נפוץ במיוחד בתקופת השואה ובשנים שלאחריה. אולם ריבוי הגרסאות הספרותיות והמוטיבים האגדיים והמדרשיים מקשה לקבל את הסיפור המקובל, בנוסח שסיפר אותו פלקסר, כעובדה היסטורית. יש לציין כי הנתונים הריאליסטיים יחסית בסיפור (ניצול שקפץ מרכבת המוות וסיפר על שהתרחש בה) עשויים היו להתרחש, וייתכן שאף התרחשו – אלא שבסיפור זה בלבד לא ניתן לראות הוכחה לכך.

ישנן עדויות לכך שהלחן המיוחס לפסטג כבר היה נפוץ במדינות אירופה השונות בעיצומם של ימי ההשמדה. מכאן שגם אם הושר ברכבת – לא הולחן בה. השערתי היא שמה שנשלח לאדמו“ר ממודז‘יץ היה התווים שהודפסו בארץ־ישראל וכי הרבי הוא שהעריך, יחד עם הרב הוטנר, כי מדובר בלחנו של “בעל המנגן“ האהוב שלו, עזריאל דוד פסטג. נראה שהמעטפת הספרותית־אגדתית של הסיפור ותיאור רכבת המוות שבה הובל פסטג הם פרי דמיונו של פלקסר, ואין לראות בהם עובדה היסטורית. מה גם שקפיצה מרכבות המובילות יהודים להשמדה הייתה אחד המוטיבים השכיחים ביותר בספרות השואה שנכתבה באותן השנים.

ובכל זאת, השתמרותו של הסיפור בתרבות הדתית העממית בישראל מעידה על משמעותו, ולפיכך מצאנו מקום לעיין בגרסה אחת שלו – זו העשירה והשלמה ביותר מבחינה ספרותית. אם נבחן סיפור זה בהתבסס על ההנחה כי מוסר הסיפור הוא כלי שרת של הציבור ומוסר רק מה שערב לאוזני הציבור, נוכל לחשוף על אילו צרכים של החברה הדתית בא הסיפור לענות, ומה רצתה החברה הדתית לשמוע בהקשר לשואה בראשית שנות החמישים, אז נתפרסמה גרסה זו של הסיפור.

כלי הניגון

ראשית, נעמוד על מה שאין בסיפור: לא מדובר כאן בעדות מכלי ראשון, מכיוון שבזמן השואה שהה המחבר, פישל פלקסר, בארץ־ישראל. גרסה זו אינה נוקבת בשמות או בתאריכים. הנתונים הריאליסטיים היחידים הם מוצאה ויעדה של הרכבת – על פי גרסה זו יצאה הרכבת מוורשה למחנה ההשמדה מאיידנק. נתון זה אינו עולה בקנה אחד עם הגרסה המוקדמת לסיפור כפי שהופיעה בעיתון האמריקני: משפחת פסטג גורשה לטרבלינקה ולא למאיידנק.

אשר לתוכנו של הסיפור: הסיפור רווי מוטיבים אגדתיים עממיים ("ירח בעל פרצוף אבהי"), חלקם לא־ריאליסטיים (למשל, שיחות בין מלאכים); חלקם מוגזמים (20 אלף יהודים לא הובלו ברכבת אחת); חלקם טיפולוגיים (שני עדים שורדים מקטל המוני ומספרים את הסיפור); וכן שיבוצים ורמזים מקראיים ומדרשיים לרוב. כמו כן, התנועה בין המקום המוכר למקום הזר, שמרכזית מאוד בסיפור החסידי, כאשר ה"חוץ" מהווה מרחב אלטרנטיבי שבו מתגלים הצדיקים הנסתרים ודבקותם העילאית בא־ל, מופיעה גם בסיפור שלפנינו, כאשר המסע – הגם שמדובר בדרכם האחרונה של הנוסעים – הביא את החסיד האלמוני לרגעי שיא רוחניים.

בסיפור העממי מוצא המאזין ביטוי לבעיותיו, לכאביו ולמשאלות לבו הכמוסות. בדרך כלל משאלת לב זו אינה הגיונית ואינה מתאימה למציאות, ולעתים היא מתממשת אך ורק בעולם הסיפורי, בעזרת היסוד העל־טבעי. משאלתו של המספר (ושל מאזיניו) היא שהרכבת המובילה את היהודים להשמדה תיעצר והיהודים יינצלו. משאלה כמוסה זו מופיעה פעמים רבות בסיפור, ומתבטאת בראש ובראשונה באמצעות האמונה החסידית־קבלית המסורתית שלפיה בכוחו של ניגון להבקיע רקיעים, לשנות את המציאות ולבטל את רוע הגזרה, אמונה העומדת בבסיסו של סיפור זה. לאחר "שלב האוריינטציה" בסיפור, שבו תוארה הסיטואציה בה הוא מתרחש, עובר המספר "להציץ מה מתרחש בפנים קרונות המוות":

מה אתם רוצים למצוא שם חוץ מפרפורי גסיסה ואנקות מוות של הולכים לטבחאבל בוא ואראך, יהודי זה המכורבל ומצונף כולו בתוך סמרטוטי בגדיועושה תנועה לעבר שכנו בקרון המוות. הוא לוחש לו על אזנו ומתחנן לפניו שלמען השם יזכיר לו את המנגינה שהרבי ממודז'יץ שר ביום הכיפורים בשעת אמירת העבודה, רוצה הוא להזכיר דווקא מהפזמון של "מראה כהן"… אבללשם מה לך עכשיו לדעת מנגינות בכלל? ענה לעומתו חברו, הנועץ בו מבט חד, בחשבו שהוא השתגע מרוב צרות. אבל החסיד ממודז'יץ אינו שם כבר לב לשכנו. הוא אינו רואה כבר אנשים לפניו. דומה מקומו הועתק עכשיו ליד העמוד אצל הרבי ממודז'יץ, והוא הבעל־תפילה משמיע לפני קהל החסידים אחת מהקומפוזיציות המובחרות שלו

קטע זה מרמז על המסורת המודז'יצאית המיוחדת, שלפיה הרבי עצמו והמנגנים בחצר חידשו מדי שנה את הלחנים לתפילות ימים נוראים. הפיוט "מראה כהן" מתאר את פארו והדרו של הכהן הגדול בעבודת יום הכיפורים, והוא מובא כאן כניגוד עז ואירוני ליהודים המובלים ברכבת, ובפרט לזה המעוניין לשמוע את הניגון כשהוא "מכורבל ומצונף כולו בתוך סמרטוטי בגדיו". יש לציין שפיוט זה נאמר או מושר במוסף ליום הכיפורים לפני הפיוט על עשרת הרוגי מלכות שמתו על קידוש השם. אולם הכלל הנאמר בתפילות יום הכיפורים: "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה" לא נתקיים, והרכבת לא נעצרה. המנגן מנסה את כוחו בשנית, בעזרת ניגון נוסף:

פתאום סופק הוא כף אל כף. במוחו נתבשלה כבר המנגינה הנפלאה "אני מאמין", מנגינת המוותהמודז'יצאי התפשט כולו מעצמיותו. הוא הפך כולו נציב מושר והוא מוציא מפיו ביחד עם טיפת דם מריאותיו הלקויותשירת חייו. שירת הנצח של העם הנצחידהרה הרכבת לעבר מיידאנקהקרונות טרטרו ט־ק־טוק, אני מאמין, אני מאמין

לאחר התפרצות שירה זו, "נשמעה יבבת הקיטור ושומרי הרכבת זה אל זה שואלים מהיכן המנגינה הנפלאה… האמנם שרים היהודים בעצמם תפילת אשכבה לפני מותם?". הביטוי "אלו לאלו שואלים" שאול גם הוא מתפילת מוסף של יום הכיפורים, שבה מחפשים השרפים את הא־ל. ביטוי זה מרמז על הבאות, כאשר לסיפור יצטרפו גורמים קוסמיים. וכך, לאחר שהבטיח מחבר המנגינה את "עולם הבא" שלו למי שיביא את המנגינה לרבי ממודז'יץ, התנדבו שני הבחורים. אחד מהם חתך את "סיפון הקרון" בפצירה שהייתה עמו, ואז:

הציץ הראשון דרך החור החוצה ואמר: רואה אני שמים כחולים מעל ראשינו וכוכבים מנצנצים וירח בעל פרצוף אבהי מסתכל בי. ומה אתה שומע? שאל השני. החוויר הראשון כסיד וענה: אני שומע את מנגינת ה"אני מאמין" המושרת על ידי מלאכי השרת והדה עובר בכל שבעה הרקיעים. מיד יצאה בת קול מן השמים ואמרה: אוי להם למחריבי עולמי ואוי להם לרוצחי בניי! התעטפה כנסת ישראל שחורים ונעמדה לפני כסא הכבוד וביקשה רחמים על ישראל, הראתה על אותה רכבת המוות המתנגנת, שאפילו על סף המוות אומרים בניך שירה, ואתה אלוקים בשמים אינך חומל עליהםמיד נשמע קטרוג בעולמות העליונים וסמאל וסיעתו יצאו לקטרג על ישראל, חזרה כנסת ישראל שחוחה ורצוצה, כי נוכחה לראות שאין שעת רצון לפני הכבוד

בכוחו של ניגון להבקיע רקיעים, לשנות את המציאות ולבטל את רוע הגזרה. ניצולים במחנה העקורים צילסהיים, גרמניה, אוגוסט 1947

בכוחו של ניגון להבקיע רקיעים, לשנות את המציאות ולבטל את רוע הגזרה. ניצולים במחנה העקורים צילסהיים, גרמניה, אוגוסט 1947

לא שעת רצון

סיפורנו מרמז באמצעים ספרותיים שונים למדרש על מות משה (מדרש רבה דברים, פרשת וזאת הברכה, יא). המדרש מתמודד עם השאלה כיצד לא עזרו תפילותיו ותחנוניו של הגדול בנביאים ובמנהיגי האומה, שמת לפני שזכה להיכנס לארץ־ישראל. הסיפור מפנה את הקוראים למדרש המופיע במסגרת דיון בשאלה התיאולוגית על מיתת צדיקים, ועוסק בבעיה הכאובה של המאמין: כיצד זה שתפילות זכות, צדיקוּת ואמונה תמימה לא יכלו להעביר את רוע הגזרה? כיצד הפכה מערכת השכר והעונש לכתב פלסתר?

השאלה כבדת המשקל נוקבת עוד יותר על רקע התפיסה החסידית הרווחת המעלה על נס את תפילת התמים. הסיפור החסידי שלפנינו, אשר אינו מתאר את תפילתו של מנהיג כמשה או את ניגונו של האדמו"ר, אלא את ניגונו של חסיד אלמוני, קורא תיגר על סיפורים מסוג זה וזועק: כיצד זה שתפילת התמים אינה מתקבלת?

המספר שם את התשובה לשאלה המטרידה, שנידונה בעולם הקוסמי, בפי הרבי ממודז'יץ, והוא עושה זאת בסיום הסיפור, כאשר הניצול היחיד מהרכבת מגיע אליו ומביא לו את תווי המנגינה:

שמח הרבי שמחה גדולה ואמר לשליח, להוי ידוע לך, ברגע שהושרה מנגינת ה"אני מאמין" ברכבת המוות, נעו אמות הסיפים של העולם ונזדעזעו עמודיו. אמר הקב"ה: וכי עושה אני תורתי חלילה פלסתר? אלא כל אימת שהיהודים ישירו את ה"אני מאמין", אזכיר לפני את ששת מיליוני הקורבנות ואחמול על שארית עמיהתפשטה חיש מהר מנגינת ה"אני מאמין" בכל קצווי התבל, ובכל מקום ומקום יהודים שרים אותה מתוך דבקות באלוקים ית'. וכשמעיני ישראל זולגות דמעות בשעת שירת ה"אני מאמין", מיד נזכרת לפני כסא הכבוד אותה ה"רכבת המתנגנת" וכל קטרוגי השטן משתתקים כהרף עין.

גורלו של החסיד המודז'יצאי משקף את גורלה של החברה המספרת, אשר אינה מוכנה לקבל את הפתרון האידיאולוגי המוצע בסיפור, שעל פיו יש להשלים עם העובדה שישנן תקופות שבהן "אין שעת רצון לפני כיסא הכבוד". סיפור זה משקף אי־נחת מן הפתרון הרשמי וחרדה קיומית וממשית גם יחד.

הרבי הסביר למאמינים ששירת האמונה בדרך אל המשרפות לא שינתה אמנם את גורלם של נוסעי הרכבת, אולם היא שמורה בזיכרון עולם לפני הא־ל, ועומדת כזכות אבות לכלל ישראל לדורות. על פי הסיפור, העובדה ששירת האמונה אינה עומדת ב"מבחן התוצאה" (שהרי הניגון לא מנע את ההשמדה) נובעת מכך שלא הייתה זו "שעת רצון" לפני כיסא הכבוד, ולא מן השרירותיות והטוטאליות שאפיינו את מנגנון הרצח הנאצי.

על פי התפיסה החסידית, הן לסיפור והן לניגון כוחות תאורגיים: באמצעות סיפור המייצג את המעשה שרוצים שיתרחש (הישועה) אפשר לגרום לאותה פעולה להתרחש במציאות האקטואלית. מטרת הסיפור על ניגון "אני מאמין" היא "המתקת" משמעותה הטראגית של שואת יהודי אירופה באמצעות סיפור על ניגון האמונה, שגם אם לא מנע את השמדת היהודים הרי הבטיח את הנצחת זיכרונם ומורשתם, מורשת קידוש השם – בעליונים ובתחתונים.

במידה מסוימת, סיפור "אני מאמין" מזכיר את מעשה קידוש השם המפורסם של רבי אמנון ממגנצא (דמות בדויה), שלפיו לפני שמסר נשמתו לבוראו, כשאבריו חתוכים בציווי ההגמון מפני שסירב להשתמד, שר רבי אמנון בערב ראש השנה בבית הכנסת את פיוט "ונתנה תוקף", ולאחר מכן נסתלק מן העולם. בדומה לאמנון ממגנצא מתקדש גם מלחין הניגון ושמו נחקק בהיסטוריה, לא רק במותו אלא גם בציווי הפצתו של הניגון על סף המוות. בזכות היצירה אשר נתנה טעם למותו נעשה בעל הניגון לסמל רומנטי למסירותו המוחלטת של האמן ליצירתו, והיא שהנציחה אותו ואת עצמה לדורות, דרך הסיפור.

כשם שאמנון ממגנצא הוא השתקפות קולקטיבית של "כל יהודי" (Every־Jew) אשכנזי בימי הביניים, כך גם החסיד המודז‘יצאי הוא כל־יהודי מאמין בתקופת השואה, המצפה לישועת ה‘ גם, ואולי בעיקר, כשחרב חדה מונחת על צווארו. אם במדרשי חז“ל נבחרו החכמים ולמדני התורה לכפר על העבר והעתיד, ובכך באו לחזק את מעמדם של תלמידי החכמים ואת סמכותם המעוגנת בלימוד התורה; ואם בגזרות תתנ“ו, שבהן נפגעו קהילות אשכנז, החלה להתפתח טיפולוגיה של צדיקות קולקטיבית בנוסח חסידות אשכנז ואיטליה, הרי שגיבורם של סיפורי קידוש השם בשואה הוא חסיד תמים־אמונה בנוסח החסיד המודז‘יצאי העומד מול גזרת המוות ושירת האמונה בפיו. התגובה היהודית המועלית על נס בעקבות השואה היא הדבקות באמונה ומסירות הנפש על קיום המצוות, גם אם ברוב המקרים לא שינתה אמונה תמימה זו את גורלו של היהודי המאמין, בבחינת “לאלוהים רשות לא לשמוע את השירה, אבל לנו אסור להפסיק את השירה אף לרגע“.

ביטוי למשאלות הלב

הרבי ממודז'יץ הפיץ את הניגון בהתוועדויות שקיים בארה"ב, בקנדה ובישראל, והוא נעשה פופולרי במיוחד וזכה לביצועים רבים. הרבי שמואל אליהו טאוב (ה"אמרי אש", 1984־1905), האדמו"ר השלישי לבית מודז'יץ, קבע בסוף שנות הארבעים בבית מדרשו בתל־אביב את ההקפה השישית מבין ההקפות השניות במוצאי שמחת תורה כקודש להנצחת השואה, וכך נהוג שם עד היום. החסידים מכבים את אורות בית המדרש, מניחים את ספרי התורה על הבימה ושרים לאור נרות את ניגון "אני מאמין".

עם השנים ממשיך סיפור הלחנת ה"אני מאמין" להיות מסופר בסיטואציות שונות, להיות מבוצע על ידי מבצעים רבים, ללבוש ולפשוט צורה לפי צורכי המספרים. כך נוספו לו תוספות ספרותיות ושונו פרטים. בסופו של חשבון ניתן לקבוע כי הניגון, והסיפור על נסיבות הלחנתו, ביססו את עצמם כאמצעי הנצחה אפקטיבי למקדשי השם בשואה.

מעניינת במיוחד העובדה ש“סוכני הזיכרון“ שדאגו להפצתו של הסיפור (האדמו“רים ממודז‘יץ ומלובביץ‘, פלקסר ושנקר) כלל לא היו באירופה בזמן השמדת יהודיה, וסיפור זה משקף כיצד הצטיירו בעיניהם היהודים שהובלו אל מותם. העובדה שמנחילי זיכרון הסיפור לא חוו את מוראות השואה על בשרם ובכל זאת ראו עצמם כשליחים של הזיכרון מעידה, לדעתנו, על כך שהסיפור שבו דנו כאן בא לשקף את הבעיות האידיאולוגיות והתיאולוגיות שהעמידה המציאות ההיסטורית יותר מאשר את המציאות ההיסטורית עצמה.

סיפורו של ניגון ה“אני מאמין“ אינו “סיפור בדים“ על לחן עממי; מדובר בביטוי למשאלותיה הכמוסות של חברת המאמינים בכלל, והחברה החסידית בפרט, להתחבטויות המערערות אותה, ולהתמודדות עם שאלות זהות עמוקות. בכך יוצר הסיפור שיח שיש בו ממד תרפויטי. הערעור על יסודותיה העובדתיים של האגדה על הניגון ברכבת המוות אינו גורע מערכה כסיפור מכונן, ההולם את אופייה של החברה המחזיקה בו.

בבסיס הסיפור על ניגון “אני מאמין“ עומד הניסיון לקשור את אירועי השואה למסורת “קידוש השם“ הנמשכת, על פי התפיסה הדתית הרווחת, לאורך כל הדורות. כך ביקשה החברה הדתית להעניק למות המיליונים משמעות דתית ואידיאולוגית ולספר על הישרדותה של הדרך הדתית, שאף יצאה מחושלת מכור המשרפות. גם לאחר תום מלחמת העולם השנייה התקיימה הדרך הדתית בתחושת מגננה, וחשה עצמה נתונה בצל איום קיומי בארצות המערב המודרניות. על כן, תפקידו של המספר החסידי הוא לספק ראיה לאמיתותה ולנצחיותה של הדרך הדתית, ובאמצעות “סיפורו“־סיפורה – לחזק את תקפותה ולהציל אותה בכל פעם מחדש.

ד"ר מיכל שאול היא ראשת תוכנית "עמיטל" ללימודי השואה והוראתה במכללת הרצוג. זהו עיבוד של פרק מתוך ספרה "פאר תחת אפר: החברה החרדית בישראל בצל השואה, 1961-1945" שיצא לאור לאחרונה בהוצאה משותפת של יד בן-צבי ויד ושם.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ד' טבת תשע"ה, 26.12.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-26 בדצמבר 2014, ב-גיליון ויגש תשע"ה - 907 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. בס"ד ז' בטבת ע"ה

    אינני רואה סיבה לפקפק באמיתות מה שמובא בעיתון 'דער אמריקאנער' שהניגון נתחבר על ידי ר' עזריאל דוד פסטג חסיד מודז'יץ בקרון הרכבת שבו הובל לטרבלינקה ונשלח אל הרבי מארץ ישראל על ידי יהודי שניצל בדרך נס. ממה שמספר ר' בן-ציון שנקר, עולה גם כן שתווי הניגון נשלחו אל הרבי. הוא מוסיף פרט נוסף: ששולח הניגון לא ידע את זהות מחברו, והרבי הוא שזיהה את המחבר על פי סגנונו כר' עזריאל דוד פסטג. הן העורך והן ר' בן-ציון שנקר הכירו את הרבי ממודז'יץ אישית, ועדותם קרובה אל בעל המעשה.

    המעשה שמובא על ידי ר' פישל פלקסר, חסיד גור, רחוק יותר מהמקור, הוא יודע שהמחבר הוא חסיד מודז'יץ, אך אינו יודע את שמו. הוא טועה ככל הנראה ומחליף את טרבלינקה במיידאנק. טעות בפרט שולי, שהיא סבירה בהתגלגלות של סיפור מעובר מפה לאוזן.

    לגבי ההבדל בנוסחאות, שלפי פלקסר הביא הניצול את הניגון אל הרבי, בעוד שלפי הכתבה בעיתון ולפי שנקר הגיע הניגון אל הרבי בדואר מא"י. ייתכן שאין הדברים סותרים. שכן בנו של הרבי ממודז'יץ עלה לארץ עוד לפני מלחמת העולם השניה, וייתכן שהניצול שהגיע לארץ מסר את הניגון לבנו של הרבי הוא שלח את הניגון לאביו בארה"ב. הרבי ממודז'יץ נפטר בארץ סמוך לפרוץ מלחמת השחרור והיה האחרון שזכה להיקבר בהר הזיתים, ובנו מילא את מקומו כאדמו"ר.

    גם מה שאומר פלקסר ששומע הניגון נתבקש על ידי המחבר להעביר את הניגון אל הרבי ושהוא קפץ מהקרון, אינו עומד בסתירה למה שמוסר הכתב בעיתון האמריקני בצורה כללית שמוסר הניגון ניצל בנס. מסתבר שפלקסר שישב בארץ ישראל, אליה הגיע הניצול, שמע את הסיפור המפורט יותר של ההצלה.

    יש להניח שבשיחה עם זקני חסידי מודז'יץ תוכל הגב' שאול לדלות פרטים מפורטים ומדוייקים יותר של סיפור הצלתו של הניגון.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • א. על פי מאמרו של ר' שלמה אבראהאם (ממכון 'גנזי ראשונים' להנחלת מורשת בית מודז'יץ), במאמרו 'החסיד ר' עזריאל דוד פסטג מוורשה' (באתר 'המכון לתיעוד ושימור ניגוני בית מודז'יץ') הגיע הניצול ששמר על הניגון לשווייץ, ומשם שלח את הניגון אל הרבי.

      ב. בכתב-העת 'רשמות' משנת תש"ו מובא שהניגון היה נפוץ בגיטאות ורשה, לובלין ולודז', עובדה המתיישבת יפה עם המסורת שמציל הניגון קפץ מהרכבת בדרך לטרבלינקה. כנראה שהצליח לחזור לאחד הגיטאות, ומשם נפוץ הניגון למרחבי פולין.

  2. תודה על התגובה המפורטת. ברצוני לציין שהמאמר הוא עיבוד לפרק שכתבתי בנושא בעבודת הדוקטור שלי. מובא כאן פחות משליש מהפרק המקורי וכמובן שלא נזכרות כאן כל הערות השוליים והמקורות הרבים והמגוונים בהם השתמשתי במחקרי (כולל שיחות עם "זקני מודז'יץ" ובראשם שנקר עצמו). תשובותיי לכל אחת מהערותיך נמצאות במחקר ואכמ"ל. תודה על כל פנים.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: