יש לחדול מלעסוק בשאלת אלוהים והשואה, המניחה דימוי פרסונלי של האל, ולעסוק בדיבור על האדם המאמין. מבעד לדמות אדם זה ניתן להבחין באפשרות של הישות האלוהית

כבר מזמן, את שאלת האלוהים והשואה צריך היה להשליך למקום שבו מונחות האבנים שנבראו על ידי מי שאינו יכול להרימן. אבל שוב ושוב היא חוזרת ובאה לנקר, טרחנית למדי, לעוסה עד זרא, ולאחרונה קצת מנומנמת. עם כל הרגישות לחוויית הניצולים, צריך לומר שיש גם לוגיקה.

כבר בתקופת הראשונים עוצבה דמותו של ריבונו של עולם כמי שמצוי מעל ההבנה האנושית. מעתה, כל הגדרה אחרת שלו תהיה בבחינת כפירה. אם אלוהים תמיד מובן הוא כבר אינו יכול לשמש בתפקידו כאלוהים שהרי הוא כפוף לשכל האנושי. מכיוון שהוא ופעולותיו אינם תחת הקטגוריה של התבונה האנושית, אי אפשר לצפות מהאדם שיבין את מה שהוא עצמו טוען שלא ניתן להבין. לשון אחר: השאלה למה אלוהים עשה את מה שעשה בשואה מקבילה לשאלה "למה מי שאיני מבין את מעשיו עשה מעשים שאיני מבין אותם…". זו שאלה חסרת פשר. בדרך זו יש לפתור אחת ולתמיד את כל המהומה האהובה כל כך על צעירים בגיל ובתבונה.

מדוע אם כן חוזרת שאלה זו להדהד?

אם אלוהים תמיד מובן הוא כבר אינו יכול לשמש בתפקידו כאלוהים. יד ושם, 2014
צילום: אי.פי.אי

סבא עם זקן

לדת, כפי שהיא מעוצבת בחינוך המקובל, יש אופי אינפנטילי. האדם שבדרך כלל אבוד בסבך מנטלי ואנליטי גם יחד מחפש דמות אב, מין סבא זקן שיסדר את הכול. זהו צורך פסיכולוגי שגם אם ניתן לקבלו בהבנה, מבחינה תיאולוגית הוא פסול. הרי מכאן קצרה הדרך להניח שמדובר בדמיון שיצר לעצמו האדם לשם בריאותו הנפשית ולא בממשות, מעין ההנחה של מרכס שהדת היא אופיום להמונים.

יש סיבה נוספת לאופי הנלעג של הופעת האל והיא נעוצה במעמקי האשליה המערבית שיש שלמות. בסוגיה זו, האמונה כמו האמנות לסוגיה נמצאו בתחרות עמוקה עם המדע. למדע יש יומרה להגיע להתאמה עם המציאות, למצוא את השלם. למדע יש גם כמה הצלחות אבל גם בלעדיהן הוא יושב על קרקע בטוחה של היסקים לוגיים. לאחרונה האמנות פטרה את עצמה מחובת ההתאמה למציאות מכיוון שבאסכולות מסוימות שלה, האמנות מנסה להציג דווקא אלטרנטיבה למציאות. הדת עדיין מנסה באופן עילג ומעורר רחמים להתאים את עצמה לממשות.

לכן, אותו בוגר ששמע מהגננת בגן החובה על מהותו של האל, ממשיך לגדול עם הדימוי של סבא זקן וכעסן שנהנה מכך שענית אמן בכוונה אבל משתגע לגמרי כשמישהו שלח הודעת סמ"ס בשבת. אך הדימוי המרכזי הוא של אל רחום וחנון האוהב את עמו ישראל. רבותיו בישיבה התיכונית ולעתים אף לאחר מכן לא טרחו לעסוק בשאלת האל. בדרך כלל מחמת המבוכה ולפעמים בשל חוסר הידיעה. והממשות… הממשות מוטחת בפניו פעם אחר פעם. זו ממשות שאינה עולה בקנה אחד עם שום דבר ממה שלמד, לא מהגננת ולא מראש הישיבה.

הזמן שבו אנו חיים הוא זמן חשוף מאוד. בעולם חשוף כל כך, האדם נאלץ לאמץ לעצמו כנות. דימוי זה של אל פרסונלי מפיל חללים רבים. ברגע מסוים, לאחר פרישת הכנפיים מישיבת ההסדר או ממוסד אחר, מתגלה שבשום מקום ביקום אין זקנים כעסנים שאינם בני תמותה – ואת חוסר הרחמים המאפיין את ההיסטוריה קשה מאוד ליישב עם אותו רחום וחנון שעליו גדלנו. יותר מכך, יש קושי נפשי לחבור לדימוי אל ילדותי ובוודאי שקיים קושי לקבל עול מלכות שמים, כאשר השמים אינם יותר מאשר ארגז החול שבגן.

חרך לאין סוף

מה היא אם כן הדרך שבה יש להציג את האל? מה יכול/ה לעשות מחנך/ת מול המבוכה? שאלת מהותו של האל שחוקה. למעשה היא גם לא רלוונטית משום שכפי שכבר תיארנו, את האל לא ניתן לתאר. את שבידה של הגננת יש להשאיר לגננת. לילדי הגן קשה לתת דימוי עמקני. השאלה עומדת כלפי הכיתות הגבוהות של בית הספר היסודי, כלפי הישיבה התיכונית ובעיקר כלפי הישיבות הגבוהות.

ההצעה שאביא להלן טוענת שיש לחדול מדיבור על האלוהים ולעסוק בדיבור על האדם המאמין. מבעד לדמותו של אדם זה ניתן להבחין באפשרות של הישות האלוהית.

לנטישת העיסוק בקיומו או במהותו של אלוהים יש לחתור כך או כך. כבר עשרות שנים שמחזירים בתשובה מקצועיים ומלאי רהב טוענים וחוזרים וטוענים שבידם ההוכחה הניצחת לקיומו של האל, לטיבו, למניעיו, לדרכי פעולתו ואפילו לזיהוי המפלגה החביבה עליו. הם לא שמו לב כיצד עם השנים כל צעיר גוגליאני מפריך בהקשת מקש את כל הטענות שהביאו ובהקשה אחרת הוא יכול, אם רק ירצה, למצוא דרך לבנותן מחדש. אין סוף האפשרויות, הטענות והרעיונות המופיעים במרשתת וגם מחוצה לה שומטים כל אפשרות לשיחה רצינית על ראיות רציונליות באשר לקיום אלים, מפלצות ספגטי וכיוצא באלו.

“אהיה אשר אהיה“, אומר ריבונו של עולם למשה. בתחושתי האישית, נראה שהעיסוק במהותו של האל לא היה עניין מרכזי אף פעם. אהיה אשר אהיה, זו התשובה שיביא משה לישראל. ריבוי הפרשנות והדרשנות על פסוק זה חושף את הקושי שבהבנת הדברים. משה אומר לישראל “אהיה שלחני“ ורק לאחר מכן הוא מציג את האלוהים ההיסטורי, זה שאמור להושיע. משום שקודם לאלוהים הפונקציונלי, זה שאמור לספק את צרכינו, יש אלוהים של “אהיה אשר אהיה“ – מין אמירה שהוא נמצא ולא כל כך חשוב מה הוא. את קיומו של האלוהים לא רק שאי אפשר לאפיין, כנראה גם אין שום צורך לאפיין.

קיומו של האדם המאמין, הוא כבר אירוע מסוג אחר. הדת חדלה להיות פרויקט של אמת אלא פרויקט של מה שקרוי “משמעות“. האדם המאמין המוצע כאן אינו מעוניין בקשר עם אלוהים לשם הבנת המציאות, הוא מעוניין בקשר לשם הקשר, לשם האפשרות למצוא חרך לאין סוף, לבלתי מובן. לא מדובר בנטישת הרציונליות, גם לא בייאוש ממנה. מדובר במרכיב הנוסף שמשנה את ההוויה האנושית, מעניק לה מבט יותר מפוכח וגם יותר מלהיב. ההצעה הזו היא גם קריאה חינוכית שמבקשת להוביל את האדם להכרה שתמצית האמונה היא עמדה הרואית של המאמין, מצב שבו שהוא נשאר בתהום, מקבל את היעדר השלמות ואפילו מתיידד עמה.

אם נשתמש בשפה הקבלית, העולם מורכב מצמצום ומשבר. שבירת הכלים היא טוטאלית, אבל את מה ששבור אפשר לתקן, גם צריך לתקן. אלא שהעולם הוא גם עולם הצמצום ואותו לא ניתן לתקן. הצמצום הוא מצבו של העולם הנברא. הצמצום הוא מה שאִפשר את הישות ובמקום שבו צמצם הקב“ה את עצמו יש ריק. הריק הוא אנחנו. בפרשנותו המפורסמת של ר‘ נחמן מברסלב, הריק הזה הוא חלל פנוי בעל הפכים, הנמצא במקום שעליו לא ניתן לומר דבר. לאדם המאמין בן זמננו מומלץ לחיות בשני העולמות בו זמנית – בעולם השבר, העולם האופטימי שבו ניתן לתקן, ובעולם הצמצום, אותו עולם בלתי אפשרי שיש רק לקבלו כפי שהוא.

הסובייקט הצועק

אפשר לקרוא למאמין זה "הסובייקט הצועק". זהו אדם שמאופיין ביכולת שלו לצעוק צעקה שאינה מופנית לשם תיקון, שאין לה יעד פרודוקטיבי. הוא צועק מתוך אינטואיציה שיש למי לצעוק ולמי לכסוף. הוא אינו מצפה לשום תיקון וגם לא לשום הסבר, העולם שלו אינו עולם שלם אלא עולם אין סופי. זהו עולם מלא דווקא משום שאין לו יומרה להגיע להתאמה עם המציאות. המציאות מאופיינת בחוסר פשר אינהרנטי ודווקא מתוך כך היא מאפשרת את הקיום הדתי.

כשנה לאחר ההתנתקות נפגשתי עם מחנכת ועם תלמידה שחדלה להתפלל ולקיים מצוות. היא כעסה על הקב“ה שאפשר את גירוש היהודים מביתם. המחנכת, מיואשת ומותשת מהניסיון לדברר את ריבונו של עולם, או לפחות לעשות לו יחסי ציבור ראויים, פנתה אליי וביקשה לשמוע חוות דעת נוספת. אמרתי לתלמידה שהיא אכן נטשה מסורת אבות. ממתי לכל הרוחות היהודים חדלו מקיום מצוות בגלל מעשיו של אלוהים. האם בשל חורבן הבית הפסיקו להניח תפילין? האם מסעות הצלב, האינקוויזיציה או עלילות הדם שכנעו מישהו לחלל שבת? היהודים חטפו והמשיכו בעיקר משום שלא הייתה להם יומרה למצוא משהו שלם.

תלכי להתפלל, אמרתי לילדה, ותתפללי מתוך תחושה שמה שיש בעולם הוא נעלם. זה מצב אמוני טהור יותר ונקי יותר. הילדה לקחה סידור והלכה. לא מעניין אותך לראות אם היא מתפללת, שאלה המחנכת. לא, עניתי, התשוקה לדעת אם היא חזרה בה, מקורה בצורך שלנו לסדר הכול, לראות שאכן יש שלם כלשהו והגענו אליו. בכך אנו משכפלים את הטעות של הילדה.

אמנם בהגות היהודית יש עיסוק בתיאודיציה וגם האפולוגטיקה היהודית די מרהיבה, אבל לעתים נדמה שכל מה שנאמר וכל מה שנכתב משול לגלולת הרגעה. הרי אלוהים היה בשואה במקום שבו היה לפניה ובמקום שבו הוא נמצא לאחריה. העיסוק בו חסר תוחלת, אבל העיסוק באותו יהודי שקם בבוקר ומניח תפילין על המספר שמקועקע בזרועו, באותו סובייקט צועק, הוא מה שיכול לנקוב חריץ דק לנוכחות של האלוהי, לממשותו וליחסו למציאות הפרושה לפנינו.

הרב בני פרל הוא ראש הישיבה לאמנויות ולמדעים "בר אילן" בתל אביב

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ד' טבת תשע"ה, 26.12.2014