מכתביה הגנוזים של דודתי, ריינה דה פריס־ספיר, מספרים את סיפורה של אישה ששרדה בשואת יהודי הולנד והקדישה את חייה לשיקום העם היהודי. אמונה, אידיאליזם והעצמה נשית

"חפשי יומן", אמרתי בטלפון לאחותי שהחליטה לרוקן את בית אמי כחודשיים אחרי שנפטרה. “לא ייתכן שלא השאירה משהו כתוב על עצמה“. אמי התאלמנה בגיל 42 ושוב לא התחתנה. היינו ארבע נפשות כאשר עלינו ארצה מארה“ב, בשנות השישים, אחרי פטירת אבי: אמי ואנחנו, שלושת ילדיה. תוך זמן קצר אחותי התחתנה, אחר כך אחי ולבסוף גם אני. נולדו לנו ילדים, ולה נוספו נכדים ונינים.

בכל מפגש לקראת פירוק ביתה תרו עיניי אחרי יומן. אמנם יומן לא מצאתי, אך מה שנמצא בכל זאת עמוק בתוך מגרת הצעצועים שבה שמרה אמי אלבומי תמונות מעברה כילדה ונערה בהולנד ומתחילת נישואיה בארה“ב היה מרגש לא פחות. במעטפת דואר אוויר אמריקנית פשוטה נמצאו מסמכים: מברקים, מכתבים מרב צבאי בצבאות בעלות הברית, רשימת שבויי ברגן בלזן שהוחלפו בשבויים גרמנים, מכתבי תודה שמופנים למשפחה בארה“ב על חבילות שהגיעו אליהם, וגם ויזה לארצות הברית עבור ריינה ואהרון דה פריס, ויזה שכנראה הגיעה מאוחר מדי. גולת הכותרת הייתה חבילה של שבעים מכתבים בהולנדית, שנכתבו בצפיפות ומילאו כל סנטימטר על הדפים הדקים.

היו אלה מכתבים שריינה דה פריס־ספיר, אחותה הבכורה של אמי, שלחה למשפחתה בארה“ב ובפלסטינה מאנסחדה ומאמסטרדם. הוריה, דודתה, שתי אחיותיה הצעירות ואחיה הנשוי עם אשתו ושני ילדיהם הצליחו לברוח – יומיים אחרי פלישת הנאצים להולנד במאי 1940 – בספינת דייגים רעועה לאנגליה ומשם המשיכו לניו יורק. כנראה התקיים ביניהם קשר כלשהו עד סוף שנת 1941, כי למכתב הקצר הראשון (למעשה פתק) שריינה כתבה בכתב יד רועד באנגלית ב־1 באפריל 1945 היא הצמידה את כתובתו של אביה בניו יורק. זרם המכתבים נפסק באמצע מאי 1946 עם בואם של הוריה של ריינה להולנד לקראת הלידה של ילדה הראשון, אחרי שמונה שנות נישואין, מהן חמש תחת הכיבוש הנאצי, ושנתיים במחבוא, “שקופים/בלתי נראים“, כפי שכינתה ריינה את מצבם.

ב־21 במאי 1946 מתה ריינה דה פריס־ספיר בלידה עם ולדה. ידענו על מותה הטרגי כמו גם על הקשר המיוחד בין האחיות, אבל לא הרבה מעבר לזה. בחיפושיי אחרי אינפורמציה פגשתי באחיינים מצד בעלה, היום בני כשמונים. אחד מהם ציין שפטירתה הייתה אחד האירועים הטראומתיים של חייו. כששאלתי אותו היכן היה במלחמה השיב בלקוניות: "בברגן בלזן. אבל המוות של ריינה היה עבור המשפחה והקהילה כולה מכה קשה ביותר. כולנו חיכינו לתינוק הזה. הוא סימל עבורנו חיים חדשים, עתיד חדש. זה היה נורא".

 הבאתי את המכתבים לחברתי, ילידת הולנד. ככל שדפדפה במכתבים גברה התרגשותה. בקשתי ממנה לקרוא כמה מהם בקול רם ומקולה החי בקע קולה הצלול של ריינה המתה. זה היה מעין סיאנס, העלאת המת והחייאתו. הפעם קוראי המכתבים היו בני הדור השני, שלא שותפו בחוויות הקשות שעברו הוריהם: הבריחה החפוזה מהולנד, השהִייה בלונדון ב"בליץ", רגשות האשם שכנראה ליוו אותם על כך שיקיריהם נשארו מאחור. עם זאת הרגשנו שבקריאת המכתבים אנחנו משחזרים את מה שעבר על המשפחה הניו יורקית שבעים שנה קודם.

בחרו להתמודד עם השכול והמחסור על ידי פעילות ציבורית. אהרון וריינה דה פריס־ספיר ושרה ספיר, אִמה של כותבת המאמר
צילומים: באדיבות המשפחה

מנהיגה מלידה

הקריאה במכתבים אפשרה לנו ולילדינו להכיר דמות יוצאת דופן: אישה אורתודוקסית משכילה, עורכת דין שמשלבת קריירה עם משפחה, אקטיביסטית ציונית אידיאליסטית, אוהבת ונאהבת. אחת המתרגמות של מכתביה לעברית כינתה אותה "מגדלור"; שנייה, "אי של שפיות בתקופה של כאוס מוחלט". תקופת התרגום וגילוי קולה של ריינה הייתה תקופה מרגשת וכל מכתב הניב עוד תובנות על ההיסטוריה המשפחתית שלנו ובייחוד על ריינה. התהליך הוביל אותי למפגשים עם עולי הולנד שהיו מוכנים לדבר על טראומות העבר במקום להתבצר מאחורי חומת שתיקה. הם תמכו בחיפושיי אחרי אינפורמציה וליוו אותי בדרכי הפתלתלה להבנה עמוקה ומפויסת יותר של שתיקת אמי ומשפחתה על המלחמה ועל התקופה שלאחריה.

ריינה דה פריס ספיר נולדה באמסטרדם בשנת 1910. הוריה, איזק ויהודית ספיר, גרו בשכונה היהודית ברחוב טילנוס ונולדו להם ארבעה ילדים: ריינה, בליה, אנדריס ושרה. עם הזמן הפך איזק לסוחר יהלומים מצליח. בתחילת שנות השלושים הם העתיקו את ביתם לעיר קטנה ליד חוף הים, סחיווינגן. ביתם בקצה השדרה היפה צפה על מגרשי הטניס המפורסמים של העיר ומשך אליו ילדים דתיים חובבי טניס שרצו לצפות במשחקים בשבת, ביניהם גם מי שעתיד היה להיות אבי.

מגיל צעיר בלטה ריינה כמנהיגה. היא ריכזה את ההרשמה למחנה הקיץ של תנועת הנוער "המזרחי" וכסטודנטית למשפטים באוניברסיטת ליידן הייתה חברה בהנהלת הסתדרות הסטודנטים הציונים. לאחר ביקור בארץ ישראל בשנת 1932, העיתון היהודי NIW וגם העיתון הציוני מודיעים על הרצאות אשר העבירה בנושא המפעל הציוני ומצב הנשים בפלשתינה וגם על השתתפותה בפאנלים על הציונות בפני קהל יהודי ולא יהודי.

בשנת 1938, אחרי עשר שנות אירוסין, התחתנה ריינה עם אהרון דה פריס, בנו הצעיר של הרב פיליפ שמעון דה פריס, אחד הרבנים הציונים הבולטים בהולנד. הזוג חי בהארלם שבהולנד, ואהרון התפרנס כמורה ליהדות בעוד ריינה עבדה כעו“ד. בגלל המצב הלא יציב באירופה אביה תכנן את הגירתו לארצות הברית. ריינה ידעה על תוכניות אלה ולמזלה הופקדו בידיה גם כמה מן ה“אבנים קטנות“ (יהלומים) אשר שימשו אחר כך לאמצעי תשלום עבור המחבוא שלה, של דודתה ושל בני דודים. לפי דברי אחד מבני הדודים, הזוג החליט במודע לא לעזוב את הולנד. אכן המכתבים אינם מראים רגש של נטישה או כעס כאשר מתברר לזוג דה פריס שתשעה מבני משפחתה נמלטו. לפי אחת הגרסאות, מונית שנשלחה להארלם כדי להביא את בני הזוג כלל לא הגיעה אליהם.

הידיעות על שנות המלחמה מעטות. ריינה מזכירה שניסתה להציל עד כמה שאפשר את הרכוש המשפחתי ולהעבירו למקומות שהיא חשבה כבטוחים יותר. אבל עיקר עניינה היה במציאת מקומות מסתור לבני משפחה (7/6/45):

שילמנו 15 פלורינים לשבוע לאדם… הודות לקשרינו עם המחתרת היינו מסוגלים גם לעזור לדודה ריינה וגם ריינה ופרדי ויעקב ולאה יכלו להסתתר פה [באנסחדה]… המשפחה של אהרון לא רצתה להסתתר. באמסטרדם חשבו תמיד שזה מסוכן מאוד להסתתר והם חשבו שהמעשה של אחיהם הקטן מפחיד מאוד. אנחנו חשבנו שאתה לא מפסיד, אתה רק יכול להרוויח. וזאת עשינו.

הצעתי ל־־ מקום מחבוא. הם לא רצו כי הם סמכו על רשימת החילופין של ווינרב. האם שמעתם על פרשת המרמה הזאת?

"אי של שפיות בתקופה של כאוס מוחלט". ריינה דה פריס־ספיר

חיים במסתור

בני הזוג הוזמנו לעבוד בקהילת אנסחדה אחרי שרבים ממנהיגיה נרצחו במטנהאוזן. בשנת 1942 לימדו שם עברית ועזרו בניהול הקהילה. ייחודה של אנסחדה היה בשיתוף הפעולה בין שלושת ראשי ה"יודסה ראט" (המועצה היהודית), מנקו, כהן וסנדרס, עם הכומר המקומי ועם התעשיינים הלא יהודים. הם הקימו מחתרת אפקטיבית שהצילה רבים. באפריל 1943 בני הזוג דה פריס קיבלו זימון להגיע למחנה ווכט (Vught). בתחילה הסתתרו אצל חבריהם עדה והנס פקלהרינג, ומשם הגיעו למחבוא הקבוע שלהם בביתם של רופא העור המקומי, ד“ר ליאופולד, ואשתו אנני, ובו שהו במשך שנתיים. במכתבים היא מנסה להעביר למשפחה את החוויה שעברה:

יהיה קשה לתאר לעצמכם מה פירושו של דבר להישאר במסתור. מבחינה חומרית היה לנו מקום מסתור טוב אצל רופא העור ד"ר לאופולד כאן בעיר. לעולם לא נוכל לגמול לאנשים הללו ולאחרים על מה שעשו לטובתנו… הדבר הכי קשה היה המצב הנפשי. אך גם על כך התגברנו. למדנו לוותר על הרבה דברים גם מבחינה רוחנית וגם מבחינה חומרית. ידענו שזה עניין של חיים ומוות. הצלחנו בכך הודות לתמיכה ההדדית, יחד יכולנו לסבול את החיים. תמיד, תמיד דיברנו עליכם וקיווינו שאתם יודעים שאנחנו בחיים. דיברנו הרבה על עתיד היהדות ועל עתידנו שלנו… היה לנו מזל שה' עזר לנו לשרוד. אנו מרגישים התחייבות לשקם כאן את החיים… עכשיו עלינו לעבוד ולעזור בכל מקום אפשרי (22/4/45).

היא גם מסבירה עד כמה הוטעו על ידי הנאצים וגם כיצד העבירו את השנים הללו:

תמיד היינו בלתי נראים. זה הלך שם, כי המרפאה של הרופא הייתה במקום נפרד לגמרי, אותה נקינו מאוחר בלילה, לעתים ב־11 כאשר היו הרבה חולים ואהרון עשה גם עבודת מעבדה בשביל ברט ונהיה מומחה בתחום בדיקות זיבה ועגבת. התפקיד שלי כלל בישול, ניקוי ירקות ותפוחי אדמה וכל מה שקשור, גם תיקון גרביים וכביסה גדולה ביד…

אתה שואל את עצמך לפעמים, מה המשמעות העליונה של כל זאת… בשנתיים הללו קיבלתי כה הרבה אהבה ותמיכה מצדו של אהרון, שאדם לא זוכה להן בחיים משותפים שלמים. לא היינו מחזיקים מעמד לולא היה לנו זה את זו. תמיד חשבנו על המטרה: אמרנו לזה לזו: אנחנו צריכים לשרוד ( 45/ 7/6).

בימים קשים אמרנו זה לזה, באנחה: "הכול לא חשוב, רק לעבור את הכול בשלום". כולנו, בעיקר הצעירים בינינו – עברנו מין טיהור – דבר שהטביע חותם על כולנו לכל חיינו, ואין זה חותם שלילי, כך אנו מקווים… במה שנוגע להשקפת עולמנו – נשארנו אידיאליסטים. אנו מנסים לשפר את חיינו בכך שאנו משתדלים לתת לזולתנו מבלי לצפות לגמול כספי (21/6/45).

כאשר אביה מבקש לדעת יותר על רכושו, ריינה תמיד מדגישה שגישתה כלפי החומריות השתנתה בעקבות חוויותיה במלחמה. בסוף אוגוסט היא מנסה להבהיר נקודה זו למשפחתה מעבר לים:

כשיצאנו מן הבית ב־41 כל החפצים היקרים והטובים שלנו נשארו מאחור… אף פעם לא הקדשנו מחשבה בדאגה לרכוש שלנו… אחרי יום קשה זו הייתה תפילתנו היחידה: הצל אותנו, הצל אותנו, שכל הסבל שלנו רק יהיה שווה שנצליח לעבור את זה בשלום.

בשנת 1943, היא מספרת שהם היו יוצאים בלילות עם מסמכים מזויפים שסופקו על ידי המחתרת לבקר יהודים שהחלו "לאהוב את התולה" [ישו] ולחזק את רוחם.

שיקום בית הכנסת

עם שחרור אנסחדה ב־1 לאפריל 1945 בני הזוג חוזרים לדירתם ליד בית הכנסת ומשקמים את המבנה. ריינה התמנתה ליו"ר ועדת השיקום ועליה הוטלה המשימה לשכן אנשים שחוזרים מן המחבוא ומגיעים לעיר מן המחנות.

קשה לחשוב על חיים נורמלים כי מתמודדים עם תוצאות השנים שעברו. אנחנו חיים בבתים שבהם מצטופפים הרבה מאוד אנשים… אין לך מושג איזו מהומה יש כאשר כל כך הרבה אנשים גרים בצפיפות יחד. יש לי רק שעה וחצי ביום גז לבישול ושאר הבישול מתבצע על עץ… מי בעצם לא אכל ולא נשאר ללון כאן אצלנו?" (14/8/45).

מכתב מרב צבאי קנדי לסבי מספר שהזוג הצליח לחדש את תפילות השבת ולשקם את בית הכנסת. תוך חודשיים מאז שחרור אנסחדה ריינה הצליחה להקים שלושה בתי מחסה לזקנים, וגם לקיים תפילת הודיה לתושבי אנסחדה הלא יהודים בהשתתפות שמונה מאות איש. יחד עם בעלה ארגנה טקס בר מצווה לילדים שלא חגגו בזמן המלחמה וגם מחנה קיץ לשישים ילדים. ריינה מספרת גם על כך שחברתה עדה שמרה על כל בגדיה ועל כלי המיטה ולכן היא יכלה לחלק אותם ואת תכולת החבילות שהחלו להגיע מן המשפחה בארה"ב לנזקקים סביבה.

למרות הפעילות הממוקדת והאפקטיבית של ריינה היא מגדירה את חייה "חיים בערפל, לא במציאות, עם בעיות רוחניות בשפע… יש כאוס מושלם ויש פה יותר אנטישמיות מאשר לפני שש שנים. גלוי – לא, אבל לטנטי" (13/6/45). היא מרשה לעצמה להשוות בין חיי משפחתה בארה"ב לחייה: "נראה לנו כאילו ההתפתחות שלנו נעצרה: אין תרבות, מוזיקה, תיאטרון, אין חופשות ובגדים חדשים". אבל היא מוסיפה מיד: "אבל אנחנו מאושרים שאתם חיים בטוב ואל תחשבו שאנחנו בהולנד חיים כמו פליטים עם סמרטוטים על גופנו… גם בבגדים ישנים אפשר להיראות טוב" (23/6/45).

היא מציינת שכל הספרייה המשפטית שלה נעלמה כמו גם הספרות היפה ואין אפשרות לקנות בהולנד ספרים. "אבל יש לנו כל כך הרבה עבודה שאין לנו זמן לקרוא ואולי אין לנו מנוחת הנפש. אבל זה עוד יבוא…" (7/8/45). היא גם מציינת שקשה להם לחגוג ימי הולדת: "אין לנו מצב רוח… איננו מיואשים ועצובים אבל אווירה מתאימה חסרה" (28/8). ובמכתב אחר היא מודה: "אולי לעולם לא נהיה יותר שמחים".

קשיי התחבורה אינם מרתיעים את ריינה מלבקר קרובים חולים והיא עוקבת אחרי הטיפול בהם, מלווה כסף לבני דודים ומשכנת בביתה ילדים בלי בית: שלושה ילדים יתומים בני מכרים שעברו את ברגן בלזן, יתומה בת משפחה שגם עברה את זוועות רכבת טרביץ והגיעה לאנסחדה, ובנו של סנדרס, היחיד מראשי קהילת אנסחדה שלא שרד, שאמו ואחיותיו לא מצאו עדיין מקום מגורים. ריינה דואגת לכל מחסורם: אוכל, בגדים, שקט ושלווה, בעליית הגג שהפכה לקומת הילדים. שלושה מהם, אותם ראיינתי, ציינו שהם לא זוכרים הרבה מן התקופה הזו של ילדותם אבל הם זוכרים היטב את החיוך של ריינה ואת הרגשת הביטחון והאהבה שנסכה בהם.

ללמוד את הלקח

אנסחדה הפכה לקהילה היהודית השלישית בגודלה אחרי אמסטרדם ואוטרכט. רעיונותיה הדמוקרטיים של ריינה לבחירת המועצה היהודית התקבלו, בית הכנסת תִפקד, אך בני הזוג אשר חתרו לשינויים גם בסדרי התפילה (תפילה בהברה ספרדית, הכנסת תכנים ציוניים לדרשות ומנגינות ציוניות בתפילה) נתקלו בהתנגדות הנהגתה השמרנית של הקהילה. לכן הם החליטו לעבור לאמסטרדם, שם פעלה חבורת צעירים כמותם אשר הרגישו שאין עתיד ליהודים בהולנד אך עבדו למען השורדים וגם ביקשו לממש את חלומם הציוני.

באמסטרדם נתקלה ריינה בקשיים רבים מול השלטונות בניסיונותיה להשיב את רכוש אביה (בתים וכספים) לידיו אך לבסוף הצליחה בכך. בינתיים אהרון התמנה למנהל ועדת התיאום המרכזית ליהדות הולנד (JCC) ובתחילת דצמבר ריינה הודיעה למשפחתה שלמרות שקיבלה הצעה מפתה אחרת, בחרה לעבוד בארגון “לעזרת הילד“. היא מספרת שהמנהל רצה שהיא תיקח “את הניהול אבל גם זה יום שלם מחוץ לבית ואני צריכה להיות גם עקרת בית. הוא רוצה מאוד שאקח עליי את החלק המשפטי“ (5/12/46).

ארגון “לעזרת הילד“ פעל מול שלטונות הולנד אשר עיגנו את אי החזרת הילדים היהודים למשפחותיהם בחוק והערימו קשיים רבים על הורים ומשפחות שביקשו לקבל חזרה ילדים שהוחבאו אצל משפחות נוצריות. ריינה מצמצמת את הדיבור על עבודתה אך היא מכנה את מדיניות השלטונות “רשעות“ (ביידיש־הולנדית: כינוי לאנטישמיות), ומדווחת שהיא עסוקה בעבודה מן הבוקר עד הערב.

הריונה הראשון בגיל 36 עובר הרחק מאחיותיה ומאִמה הדואגות לשלומה. ככל שהלידה מתקרבת – היא מרגישה יותר בחסרונם. התקוות להשגת אשרה לארה“ב כדי שריינה תלד בתנאים טובים התנפצו כיוון שהקונסוליה האמריקנית לא נפתחה. גם הסיכוי להגיע לארץ ישראל נמוג. ריינה אשר נמנית עם הנהלת המשרד הארץ ישראלי החליטה בדעה אחת עם חבריה להנהלה שהאשרות המעטות יינתנו לצעירים ששרדו אשר להם קרובים בארץ: “מתוך קרוב ל־2,000 בקשות רק 2 עד 2 וחצי אחוזים ייענו. לכל אחד מן הפונים יש סיבות דחופות, אבל עזבו, למה לי לשעמם אתכם בצרות הללו? היום היה לי מישהו שאיים עלי באקדח אם לא ייענה ראשון, כי המקרה שלו הוא ללא ספק החשוב ביותר“ (6/3/46).

מכתביה של ריינה משחזרים את תקופת התוהו ובוהו שבאה אחרי השואה בהולנד, חיים שהיא חווה כ“מושחתים ועקומים“ ואהרון מכנה “בלגן שחור“. לאורך המכתבים ריינה מציינת בפליאה שיש אנשים אשר לא השכילו ללמוד מן המלחמה לקחים חשובים. “אנחנו באמת האמנו שמתוך כל הסבל והסכנה אנשים ישתנו, אבל כלום!“. לעומתם, היא ובעלה בחרו להתמודד עם השכול, המחסור, חוסר היציבות והתסכול על ידי פעילות ציבורית, הענקת עזרה לנזקקים, עשיית צדק, טיפול בבני משפחה וידידים וחידוש קשרים בין בני משפחה שהתפזרו לכל עבר, כל זאת בתקווה שבעתיד הלא רחוק יחיו בארץ ישראל, לא כזוג אלא כמשפחה.

המכתבים שהשאירה אמי הם ה“יומן“ שייחלתי לו. הם האשנב לחיי ריינה, לחייה וגם לחיינו, שהושפעו ממותה הטרגי של אחות אמי לפני כשבעים שנה. מתנת הפרדה האחרונה שהעניקה לנו אמנו כללה אולי גם בקשה מיוחדת אליי, נושאת שמה של ריינה: להחיות את דמותה שנשכחה, ללמוד וללמד מהן העצמה נשית, אמונה ואידיאליזם.

 ד"ר רינה רוטלינגר־ריינר היא מרצה במכללה האקדמית "תלפיות" בחולון ומחברת הספר "עזות שבקדושה: תיאטרון נשים דתיות בישראל" (כרמל, 2007)

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ד' טבת תשע"ה, 26.12.2014