והתורה ניתנה לבני אדם | חננאל רוס

מנהל בית ספר שהתיר לתלמידות להניח תפילין עורר את זעמו של הרב צבי שכטר, מבכירי הפוסקים בארה"ב. עיון בתגובת הרב מעלה הרהורים על תרבות הפסיקה בימינו

הנשים מאתגרות את היהדות האורתודוקסית. מעמד האישה שב ומחולל דיונים ומאבקים ציבוריים, בתוך העולם היהודי ומחוצה לו. לפני מספר חודשים טלטלה את יהדות ארצות־הברית בקשתן של שתי נערות מניו־יורק להניח תפילין במהלך תפילת שחרית. מדובר בבנות הנוהגות להתעטר בתפילין מדי יום מאז באו בעול המצוות, ורצונן היה לעשות זאת בתפילה המתקיימת בבית ספרן ולא רק בביתן. הנערות פנו אל מנהל בית הספר טולי הרצשטרק, שלו סמיכה לרבנות מהישיבה־יוניברסיטי, וזה עיין בסוגיה ונתן להן היתר.

כצפוי, פסיקה מסוג זה עוררה הדים. התגובה המשמעותית ביותר הגיעה מכיוונו של הרב צבי שכטר. מדובר באחד מחשובי הפוסקים בציבור האורתודוקסי־מודרני בארצות־הברית, הנשען על דברי הרי"ד סולובייצ'יק, רבו המובהק. הוא התפלא "לראות היאך אנשים בעלי שכל מפלפלים פלפול של הבל בקשר לנדון נשים האם רשאות להתנדב לקיים מצוות תפילין".

לרוב, כאשר נשאלת שאלה הלכתית או כשניתן פסק הלכתי, התגובות המתנגדות עושות אף הן שימוש בכלים הלכתיים, וגם הרב שכטר עושה שימוש בכלים אלה. אולם אין ספק שעיקר דיונו איננו בשאלת הנחת התפילין עצמה, ואף לא בסוגיות ההלכתיות שבהן נעוץ העניין; הרב שכטר מתמקד במבנה החברתי של מסירת התורה שבעל פה ותוקף את הרב המתיר, המערער על מקומם של גדולי הדור: "אין תלונתנו בזה בכלל על הנשים שהתנדבו לקיים מצוות תפילין, אלא על הרבנים (שהוסמכו כולם מישיבתנו)".

מאמר התגובה דחק כאמור לשוליים את הדיון על אודות התפילין והנשים, וכך נעשה גם אנחנו. נניח לפעמים אחרות את הנושא הנפיץ, ונפנה לצורה שבה מעוצבת החברה הדתית ולקשר בין דעות־המתנגדים לאורתודוקסיה לדעותיה שלה.

"אין תלונתנו בזה בכלל על הנשים שהתנדבו לקיים מצוות תפילין, אלא על הרבנים". אישה מנשות הכותל בכותל המערבי, 2014 צילום: פלאש 90

"אין תלונתנו בזה בכלל על הנשים שהתנדבו לקיים מצוות תפילין, אלא על הרבנים". אישה מנשות הכותל בכותל המערבי, 2014
צילום: פלאש 90

מסורת חיה

בעולם שבו אנו חיים, קשה לא פעם להבחין בין מומחה בעניין מסוים לבין מי שהשקיע מספר שעות מזמנו בחיפוש אינטרנטי אחר מידע בנושא. בניגוד לימים עברו, שבהם צריך היה לחצוב את הידע ולהשיגו בעמל רב, כיום הנגישות שלו גבוהה והוא זמין לקהל הרחב. הידיעות שהצטברו במוקדי השליטה הנציחו את מעמד המורמים מעם. ומשום כך, בשעה שהידע מבוזר – הכוח והשליטה עשויים להתפזר איתו. המבנה החברתי המסורתי, שבו יש מרכז ברור ושוליים וניתן לשרטט פירמידה עם ראש מתנוסס, משתטח והולך. פערי המעמדות מצטמצמים, ההמונים מתעצמים ומגבשים עמידה שאינה זקוקה למורי הדרך.

הרב שכטר מבקש להתמודד עם תפוצת הידע, ולהעמיד את ההלכה במקום שבו הכרת הטקסטים וידיעתם אינן מהוות גשר מספק בדרך אליה. התורה שבעל פה מתקיימת באנשים החיים, הוא אומר, ולא רק בכתב. הוא מכיר בנגישות הטכנולוגית למרחבי התורה ולאיום הגלום בה: "כל מאן־דהו שלמד בישיבה יכול לפסוק ולהכריע על פי שכל עצמו, ובפרט בזמננו, שאת הכל אפשר לחפש ולמצוא באינטרנט… ובפרויקט השו"ת". מעתה הפסיקה עלולה להפוך לנחלת הכלל, האוחז בדיסק און־קי המכיל את התורה הכתובה. יחד עם זאת, הרב שכטר איננו מדבר על מוקדי שליטה או משחקי כוח. השאלה שעִמה הוא מתמודד היא זהות האדם המוסמך להשמיע את דבר התורה שבעל פה. התורה המתחדשת, המתקיימת תמיד בהווה, מופקדת לדעתו ברשות הפוסקים, ולכן: "צריכים להציע בפני ת"ח מורי הוראה שיש להם היקף בידיעת ההלכה, ואין לכל מוסמך או רב מקומי… לחוות את דעתו בשאלה שכזו".

העדיפות של מורי ההוראה אינה נעוצה בידע הרב יותר שמצוי ברשותם, אלא בעובדה שפוסק גדול הפך לעצם מעצמיה של המסורת. מי שמוסמך להשמיע את קולה של התורה שבעל פה הוא אדם שבעברו "שימש את רבו ביותר וקיבל בדמו ובנפשו את דברי התורה". כלומר, כל פוסק עומד בזיקה אל רבו ואל המסירה שהוא מהווה חלק אינטגרלי ממנה. אין לו עמידה אינדיבידואלית ומנותקת מישראל סבא. המסורת היא מקור היניקה של הפוסק, והטקסטים נדחקים לעמדה משנית כלפיה.

קורח בהווה

הרב שכטר מזהה כי התנועה הקונסרבטיבית תוקפת את מושג התורה שבעל פה משני כיוונים. בראש ובראשונה הם מפרקים את המסורת, ויוצרים היררכיה שבה הגילוי העכשווי של התורה הוא הקובע תוך דחיקת פועלם של הדורות הקודמים: "הללו צועקים בקול ואומרים שאנחנו לבד המומחים האמיתיים על אמיתות ההיסטוריה". לצד המחשבה כי התורה שבעל פה גוברת על זו שבכתב, הקונסרבטיבים סוברים כי התורה בוקעת מלמטה וכי "חיוב יש – לשנות מדרכי המסורה על פי רצונם וניהוגם של ה'עמא דבר' כל עוד יש להם איזה 'מקור' לדבר".

כלומר, העם ורצונותיו הם דבר שיש ערך דתי להישמע לו ויש בכך צידוק מספק לשינוי המסורת. מלאכת השינוי אינה כה בוטה, והיא מתרחשת רק אם וכאשר הם מוצאים מקור מסורתי, השייך לתורה הכתובה, המאפשר את ההיענות להשתנות הזמנים והרצונות העממיים.

גם לקונסרבטיבים יש מסורת, אומר הרב שכטר, אך כזו שהוקעה בעבר: "חלק גדול מעמדתם ושיטתם הוא טענת 'קורח אבינו' – שכל העדה כולם קדושים". בעיניו זהו לב העניין, ולא לחינם מאמרו נקרא על שם טענת קורח ועדתו. את דברי קורח ניתן לפרש כמי שקוראים תיגר על ההיררכיה החברתית ועל המבנה שבו יש נשיא מתנשא ועם שפל, ומבקשים לכונן מציאות שבה "כולם קדושים", ומושג הקדושה יתרוקן מתוכנו. לדעתי מוצעת בפנינו קריאה אחרת, שעל פיה קורח אינו מעוניין לקבל תורה הנמסרת מפה אחר. הוא ועדתו שואפים לבוא במגע אישי עם הקב"ה ולהיחשף להתגלותו אליהם. הם אינם מעוניינים בתורה שתיכתב לדורות אלא בתורה שתשכון תמיד בהווה ותפנה לכל אחד מהם באופן אישי.

שני המאפיינים של הקונסרבטיבים מובלעים בסיפור המקראי, שבסופו משה נבחר לייצג את העם ולהביא אליו את התורה. מהעבר יש ללמוד ולהקיא מתוכנו את הרעיונות שבימי קדם האדמה בלעה. המסורת המורכבת גם מאנשים, ולא רק מטקסטים, צריכה להישמר, ומשום כך הרב אינו מונע "מטעמים פוליטיים", היות "שגם עניין זה של שינוי המסורה מהווה חלק־עצמי מן ההלכה". "פירוש 'הלכתא' – דבר שהולך ובא מקודם ועד סוף, או שישראל מתהלכים בו" (הערוך, ערך 'הלך'). ההלכה, כפי שמגדירה ר' נתן מרומי, היא דבר שהולך וחורז את הדורות ומתקיים בו־בזמן גם בישראל והליכתם. והליכה אינה דבר שמילים בלבד מסוגלות לדחות.

זמן של התבדלות

האיום הקונסרבטיבי מלווה את דברי הרב שכטר לכל אורכם, ומהווה את היסוד לאלמנט הפסיקתי שהוא מחדיר לדבריו. "חיים אנחנו – בשנת תשע"ד – בתקופת מרד המינים נגד התורה שבעל פה". התפילין משמשות אבן בוחן המבחינה בינינו לבינם – "דוקא נקודה זו היא היא ההבדל בינם לבין האורתודוקסים. ויש כאן מלחמת אחים של מערכה מול מערכה". כלומר, חשוב לשמור על הבידול בין הקהילות השונות, ואילו יחלו הנשים להניח תפילין – עלולה להתמוסס ההבחנה בין אורתודוקסים לאלה שאינם. מעתה לא רק "חוקות הגויים" אסורים, אלא אף מעשי היהודים המפנים עורף למסורת אבותם.

עובדה זו משמשת מצע להכרזה ההלכתית החריפה ביותר שניתן למצוא – ערקתא דמסאנא (רש"י: שרוך הנעל). נראה כי הרב שכטר מסתמך על פרשנותו של רש"י לגמרא (סנהדרין עד, א), ומבין כי בשעת "גזרת המלכות" צריך להיהרג אפילו על שינוי מנהגים. בנוסף הוא נעזר בדברי הרב סולובייצ'יק, המרחיב את הדין וקובע כי "ערקתא דמסאנא גדרוֹ – כל הנהגה שהיא שהפכה להיות סמל להריסת הדת, אפילו אם על פי ההלכה היא מותרת" (נפש הרב, עמ' רלג).

למעשה, מילים אלה מכריזות מלחמת חורמה באופן הקיצוני ביותר שקיים בעולם ההלכתי, מפני שמה שההלכה התירה כאן הפך לסמל קונסרבטיבי, המאיים להרוס את הדת. משום כך אין להעלות על הדעת את האפשרות להתיר את הנחת התפילין על ידי נשים. המציאות החברתית שבה שרויה יהדות ארצות הברית חוסמת מפני האורתודוקסיה מבחר של אפשרויות הלכתיות. התורה המתקיימת בהווה מודעת אל המתרחש "תחת האף" ונחוצה חציצה ברורה בין האורתודוקס לקונסרבטיבי.

תורה מן הארץ

לפני למעלה ממאה שנה דיבר הרב קוק על כך שהמציאות החברתית משתנה – הפערים בין הגדולים והקטנים הולכים ונמחים (מאמר הדור):

הכלל נתרומם על חשבונם של האישים הפרטייםאנחנו מוצאים חכמים נעלים גדולי רוח בדורות הראשונים, שאנו משתאים על גָדלם ועז רוחם, אבל הכלל הוא היה נתון בשפל המצבבדורות האחרונים התחילו הענקים להתמעט והכלל הולך ומתעלה.

תמורה רוחנית מתרחשת – ההמון הנבער כבר אינו ריק מדעת, ומנגד הזוהר של ענקי הרוח מועם. אפשר למצוא בתנועה זו איום או הספד על קיום ההיררכיה הרוחנית (שאינו מבהיל את הרב קוק), אולם ניתן לזהות גם שינוי באופן שבו מתגלה התורה. באופן כללי האמין הרב קוק בהמונים וברצונותיהם הפשוטים, אך באופן הנוגע יותר לענייננו – הוא זיהה את האדם כמי שמסוגל להיפתח לקול הא־לוהי הבוקע מנשמתו.

החיבור בין הפוסק שהמסורת זורמת בעורקיו לבין העם שמתוכו נובעות תובנות חיים, שלרוב ניצבת בבסיסן אמת – גם אם בוסרית ומעורפלת – שראוי להאזין לה, עשוי להיות מפרה ומצמיח. הגמרא מספרת כי כאשר אביי נשאל בנוגע להכרעה הלכתית מסוימת, הוא השיב: "פוק חזי מאי עמא דבר" (עירובין יד, ב). וכשהוא דיבר על דבר העם, כוונתו לא הייתה לאליטה.

הרב שכטר שופט בחומרה את ההקשבה הקונסרבטיבית. במציאות הנוכחית ייתכן שהיא אכן מקעקעת את המסורת, אך אין בכך כדי להפקיע את היסוד החשוב שעל פיו התורה שבעל פה חיה גם בעם הארץ, שכיום אף אינו בהכרח כה ארצי. בעיניי השאיפה להאזין נכונה בעיקרה, אלא ששילוח הרסן וניתוקה מן העבר ממוססים את הקיום היהודי. כדרכו של הרב קוק, אפשר לחפש את הטוב הנוכח בתנועה השלילית, ולראות כיצד אפשר להעשיר בעזרתו את העולם שלנו.

התעצמות היחידים ושינויי החברה יצרו מציאות שבה יש גם מי שעבורם יכולת הפסיקה של אותו "מאן־דהו שלמד בישיבה" היא שאיפה. למדתי אצל הרב נחום אליעזר רבינוביץ' בישיבת מעלה אדומים. אחת החוויות שכמעט כל בוגר מכיר היא שלאחר פנייה אל ראש הישיבה בשאלה הלכתית הוא יישאל "נוּ, ומה אתה חושב". גם בשלב מאוחר יותר, בזמן שסיבות ההתחבטות ברורות, לא נדיר המקרה שבו הרב מייעץ ומעניק נקודות למחשבה, אך מטיל באופן מפורש את האחריות על התלמיד.

כתלמיד הרגשתי מבולבל, שהרי באתי לשאול ונמצאתי נשאל; אולם בכל זאת יש בגישה זו תשובה ברורה המייצרת אחריות. בסופו של יום אני – וכל אחד ואחת – נעמוד לדין על המעשים והבחירות שלנו.

אין ספק שלא תמיד הננו רשאים ומוכשרים לקבל את ההכרעה, ממש כפי שלא אחראי שנאמר לחולים מה לעשות מבלי הכשרה מספקת. יחד עם זאת, לאחר שנים של למידה וחיבור למסורת הכתובה והחיה אפשר לצפות שיתפתח חוש שיורה לאדם מתי יש בכוחו להורות, ומתי הוא מחייב את עצמו לפנות לאחרים. לשם כך נדרשת הכרת מקומנו וידיעת מוגבלותנו, אך גם התוודעות לערך עצמנו.

החיכוך והלמידה אצל תלמידי חכמים מסייעים לתלמיד לפתח מפה שעל גביה הוא מציב את עצמו. דרך זו נוסכת רצינות בכל שאלה הלכתית, ולא מניחה לתלמיד להימלט מעוּלה הממשי של ההכרעה והעמידה לנוכח הקב"ה. משה לא חשש מריבוי נביאים בעם ישראל (במדבר יא, כט), ובדומה הפוסק אינו צריך לחשוש מתלמידים הצמאים ללמוד ולהפוך בבוא היום גם לפוסקים.

האמון של האדם בעצמו מתבטא גם בתופעה ההולכת ומתרחבת של קהילות הסומכות על עצמן ולא מחפשות צידוקים חיצוניים למעשיהן. בד בבד הן לא מעוניינות לתייג את עצמן כחורגות מהאורתודוקסיה או לפגוע במורי ההוראה. התנהלותן לא נעשית מתוך התנגחות עם הנורמות ועם מקורות התורה שבעל פה, אלא בעקבות הפניית המבט פנימה – לעבר הרצון של חברי הקהילה; מבט שאינו מתעניין במתרחש בחוץ. כפי שנראה בהמשך, קיום המונאדות החוסות בצל האורתודוקסיה עשוי להפקיע מכיוון אחר את הדיון על אודות מיקומה הבלעדי של התורה שבעל פה אצל גדולי הדור.

אמת פנימית

הזיהוי של הרב שכטר שימינו הם "תקופת מרד המינים" גוזר לדעתו איסורים על הנאמנים למסורת. מעתה אין להם אפשרות לעשות מעשים המעמעמים את החלוקה בין המינים והמאמינים. בכך הוא מייצר הצדקה מלאה למי שטוען כי ההלכה אנכרוניסטית ביסודה, מפני שסדר יומה מוכתב על ידי אירועים המגיעים מבחוץ, ומחשבת ישראל היא בסך הכול תגובה למחשבת העולם. אין ערך עצמי בחציצה שנוצרת בין הציבורים; שהרי המאמינים אינם מגבילים את המינים, ומה שהמינים מאמצים הופך למוקצה. ואולי אפשר להרחיק עוד צעד ולהתייחס למציאות שבה המינים מאמצים ערכים מוסריים ונוקטים מעשים שאפשר להסתכל עליהם בעין חיובית; מה יהיה אז? האם המוסר יוקרב בעבור הבידול, או שלאמת יש ערך פנימי שמסוגל לייתר לעתים את המבט כלפי חוץ?

לדעתי נכון לצפות כי ליהדות יהיה תוכן עצמי הנובע מתוך אמונתה, ולא מופיע רק כתגובה. הרמב"ם אמר "עושה האמת מפני שהוא אמת", ולא מפני שהשני עשה ההפך. לאמת יש משמעות המכונסת בתוכה, וההכרח האורתודוקסי לנהוג בשונה מאחרים עלול לחטוא לה.

אין ביכולתי להעריך את העומק וההיקף של המאבק נגד התנועה הקונסרבטיבית, מפני שאני חי במדינת ישראל. יחד עם זאת אני מזדהה עם דברי הרב קוק, המעמיד את ההכרה הפנימית לפני זו הסביבתית (שמונה קבצים ב, ריג):

כלל הכל הוא שראש דבר תהיה הכרתו הפנימית, ואחר כך תבוא ההכרה החיצונהשגם היא צריכהמן הסביבה ומן העולם בכללו.

ההקשר ההיסטורי חשוב מאין כמותו, וכל פסיקה הלכתית חייבת לנבוע מהמפגש עם המציאות הרגעית ועם מרקמה החד־פעמי; ועם זאת הגיבוש הפנימי קודם למגע עם החיצוני. משום כך התפיסה שעל פיה עלינו לכפות את עצמנו בעקבות הבחירות של הפורשים מסוגלת להרחיק מהאמת ומהכנות ואף לפגום ברלוונטיות לדורות. אמנם כך עשויה להפוך מלאכת ההבחנה לקשה יותר, אך לא ברור לי שבמקרה זה נכון להדגיש את הקווים המפרידים בין אח לאח. הגילוי המצוי בעַם וברוחות השעה אינו דבר שנכון לנהות ולהיסחף אחריו, אך צריך להקשיב ולברור מתוך המתרחש את הטוב; גם אם מישהו אחר כבר בחר אותו.

אינטימיות בעידן הרשת

הסתפקות בקריאת דברי הרב שכטר עצמו לא מגלה את התנועה שהוא מבצע מהמישור המקומי אל הציבורי. התשובה המתירה נמסרה לקהל תלמידי בית ספר, ולאחר שהתעורר בה עניין ציבורי הכותב סירב לשוחח עם אנשי התקשורת. אמנם קשה לחשוב כי ההתרגשות שצצה היא בגדר הפתעה, אבל הבחירה להימנע מהכרזות החורגות מהפסיקה המקורית ונימוקהּ – מעידה על רצון לתחום את תפוצת התשובה, ולהפוך אותה למקומית.

הרב שכטר טען כי שאלות הנוגעות לציבור צריך להפנות למורי ההוראה. הוא מסביר כי ההתמודדות עם המינים היא מערכה כללית, ובכל הקשור להנהגת קהל כה גדול – נדרש מבט רחב יותר מזה שיש למנהל בית ספר: "שאלה חמורה כזו נוגעת לכל כלל ישראל הנאמנים למסורה, ורק גדולי ההוראה רשאים להכריע בה", ומשום כך מוצדקת ההתרעמות על מי "שחיוו את דעתם המוטעית בזה, מבלי להתייעץ עם מורי הוראה שאליהם אכן פונים לשאלות אחרות".

כאשר דנים במישור הכללי, יש היגיון רב בטענה שיש לכל הפחות להיוועץ בגדולי הוראה. מי שלא התנסה בהובלה ובלקיחת אחריות על אלפי אנשים יתקשה להעריך את היקף ההשפעה של דבריו; כדברי הפתגם הגורס כי מה שרואים משם לא רואים מכאן.

אולם ייתכן כי עצם המעבר אל המרחב הציבורי יוצר כשל שממנו ניתן היה להימנע. בסביבה טעונה פוליטית ודאי כל פסיקה מהפכנית מחייבת שיקול דעת מעמיק ודיון מקיף, שפעמים רבות יסתיים בשמירה על הסטטוס קוו. בשונה, המרחב הפרטי אינו סובל את כובדו של המאבק הציבורי, והפסיקה בו משמעותית פחות ואפשרית יותר. מנהל בית הספר מעוניין לנהל את החיים בתחומי בית ספרו; הוא אינו מתיימר או מעוניין לשנות את קווי המדיניות הכלליים, המסורים ביד מורי ההוראה של העדה.

כאן צריך לשאול: האם לגיטימי לייעד פסיקה למקום מסוים בלבד? ניתן לטעון כי ההתכנסות במרחב הפרטי היא נאיבית למצער או לוקה בקוצר רואי ביחס להשלכות שיש לכל פסיקה באשר היא. במציאות כה מודעת לעצמה, ייתכן שההתעלמות מהגלים שתעורר קפיצה לברכה פרטית (לכאורה) איננה לגיטימית. ואכן, בעולם בו ארוחת הערב עשויה להיות משותפת עם כלל "חברי" הפייסבוק, קשה להפריד את הפרטי מציבורי. אולם אפשר שההחלטה המודעת לפנות אל קהל יעד מוגדר טומנת בתוכה תובנה הלכתית חשובה.

הלכה כסיפור אישי

אכן, אין לי ניסיון במרחב הציבורי, ולכן גנוזה בפניי האפשרות לשפוט את השאיפה להיות רב מקומי גרידא, המשתייך לעידן התקשורתי. ברצוני רק להתבונן בתנועה הפנים־קהילתית שעליה דיברנו קודם לכן, ולהעלותה כאפשרות המסוגלת לנטרל את הנפיצות המצויה בפסיקות בנושאים בעלי רגישות ציבורית. לדעתי הקיום הבועתי המתעלם מההקשר החברתי האובייקטיבי שבו כל אדם או קהילה מצויים חושף את הרצון העמוק להכיר בכך שהאמת מסוגלת להתקיים כמושג מקומי־יחסי.

פסיקת ההלכה התאפיינה מאז ומעולם ברגישות למנהג המקום ובחיבור לסיפור האישי שאליו היא נוגעת. המושג התחום "מרא דאתרא" נוצר באופן טבעי, ובעיניי לא כדאי לוותר עליו ולהתמסר בקלות לעידן הגלובליזציה המפוגג את המרחקים. עולם שבו תתחשב יהדות ארצות הברית במתחים של מדינת ישראל יהיה שטוח, ובו יכווץ מרחב התמרון של כל פוסק, ויוכחד שטח המחיה של רב הקהילה. גלובליזציה מוחלטת תהפוך את הרב המקומי לדמוּי־אוטומט המספק תשובות מוכתבות, מעין "הרב גוגל" יעיל־אך־מכני.

רִישוּת העולם ההלכתי וציורו על גבי מפה אחת אחידה ממיתים את הפרטים; דווקא המציאות העגולה, שמטבעה שדה ראייתהּ מוגבל ומקומי, מאפשרת מרחב שבו ההלכה נוגעת בממשות הקהילתית. באופן שכזה הפוסק אינו חייב להתייחס או להכיר את מלוא רוחב הפסיקות שניתנו בשאלות דומות, והעובדה שרב המתגורר במקום אחר פסק בשונה ממנו לא בהכרח נוגעת אליו.

לסיכומו של דבר, לא דנו בשאלה האם נכון להתיר לנשים להניח תפילין בריש גלי; אף לא עסקנו באמצעים ההלכתיים שבהם נעשה שימוש. התייחסנו לאופן שבו התורה שבעל פה מתגלה בחברה, במסורת הפסיקתית ואף בעם החי ונושם את יהדותו. בנוסף נגענו בלעומתיות הנוכחת ביהדות המאוימת על ידי הקונסרבטיביות, ומצויה לדעתה בשעת־שמד. חתמנו באפשרות לתפוס את ההלכה כמייצרת אמיתות מקומיות ולא אוניברסליות, וכמי שאינה מחויבת לקבל אחריות ציבורית על כל פסיקה.

ממקום מושבי נראים לי דברי הרב שכטר כלא הכרחיים, ובמקומות שבהם צמחתי תלמידי חכמים מדברים באהדה רבה על אפשרויות שמטילות אימה על רבני אמריקה. אולי המקום גורם ומרגיעה אותי ההימצאות של קהל יהודי רחב שגם אם גבולותיו ייטשטשו – ימשיך להתקיים כעם יהודי ושומר מצוות; וככל הנראה משום כך נקבעה סמכותו של המרא־דאתרא.

חננאל רוס למד בישיבת ההסדר "ברכת משה" במעלה אדומים ולומד פסיכולוגיה באוניברסיטה העברית‎

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ד' טבת תשע"ה, 26.12.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-26 בדצמבר 2014, ב-גיליון ויגש תשע"ה - 907 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 54 תגובות.

  1. קראתי את המכתב במלואו ויש שם כמה עקרונות חשובים מאוד [אני והרב הרשל שכטר שליט"א איננו קרובי משפחה]

    אחד מהם הוא המדיניות הקיימת עוד מימי חז"ל ומאבקם המוצלח בצדוקים של "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה" כלומר אם כיתות המינים והטועים מנהיגים הנהגה שאיננה סותרת את ההלכה באופן "טכני" אך הרעיון שאותו הם רוצים לקדם בעזרת ההנהגה הוא רעיון פסול אז יש עניין להימנע מהדבר במכוון להראות לעצמינו וכלפי שמיא שאנו לא מהם ולא מהמונם

    באופן דומה מעל במה זו הגיב הרב מאיר נהוראי נר"ו להרהוריה של פרופ' ורד נעם במאמר שלה כאן "אין ממחין בידן" האם לא ראוי לעודד נשים להתעטף בטלית

    הוא כתב לה שם נכוחה שבשאלה זו אין להסתכל רק על הלכות ציצית בשו"ע ובפוסקים אלא גם על עוד שיקולי רוחב הנוגעים לעניין כמו "מנהג ישראל תורה" והשאלה מי הם אלו המקדמים את הנושא ומה זה אומר מבחינה חברתית והצהרתית ,וזה עוד בנושא של טלית לנשים שמבחינה הלכתית "טכנית" קל הרבה יותר להיתר מאשר הנושא הנידון כאן של הנחת תפילין לנשים הבעייתי אף מהבחינה ההלכתית ה"טכנית" [וגם לכך מתייחס הרב הרשל שכטר במכתבו]

    חשוב לזכור שבשאלה זו הנידונה כאן יש הבדל גדול מאוד בדיון בנושא מי מקדמי העניין ובין הנחת התפילין של הקונסרבטיביות ונשות הכותל לבין הנחת התפילין של מיכל בת שאול וחנה רחל מלודמיר

    לכן יש כאן מקרה קלאסי של קבלת שכר על הפרישה ובת ישראל כשרה דווקא בהימנעותה מהתעטפות בטלית והנחת תפילין מראה על קבלתה את דרכי אמותינו ואבותינו והתבדלו מהתועים והחזיקו בתורת אמת וחיי עולם

    • אין היום בגדי גברים של ארבע כנפות. בכך התרחקנו מהמצווה המקורית, שהייתה משולבת בחייו הטבעיים ובמלבושו הטבעי של אדם מישראל. הנה, הנשים נוהגות בימינו ללבוש שכמיות ו"פונצ'ואים" למיניהם, שיש להם ארבע כנפות, ודווקא בידן להשיב עטרת המצות ציצית ליושנה.

      • עמית, ומה לעשות והן אינן מצוות בכך? מדובר במצווה דאורייתא עם כללים ברורים ואין לכך קשר לאופנה

        אתה יודע מה אפילו יש מעלה במצב הקיים בו לא לובשים בגד ארבע כנפות כבד ראשי ובשביל חיבוב המצווה החשובה נכנסים לחיוב ולובשים בכוונה בגד ארבע כנפות ומצהירים בכך על אמונתנו בה'

        • הרי האיסור בתורה הוא על לבישת בגד עם 4 כנפות ללא ציצית ולא חיוב לבישת 4 כנפות. להבנתי גם נשים חייבות באיסור תורה ואם מרצונן הן לובשות בגד נשי בעל 4 כנפות אז הבגד צריך להיות בעל ציצית. אני כמובן לא מתכון ומתנגד לחקינות נשית של האנשים.
          לתפיסתי אין מעלה במצב הקים. אני מעדיף מצב, שבו התורה מתקבלת על בני ובנות עמנו בצורה טבעית.

          • עמית, מצוות ציצית היא מצוות עשה והמבטלה מבטל עשה ולא מדובר באיסור לאו של לא ללכת עם ציצית

            לכן מדובר במצוות עשה שהזמן גרמא ולכן נשים פטורות ממנה

            • לפי מה ששמעתי מתלמידי חכמים יש חובת ציצית מהתורה בכל בגד בעל 4 כנפות ואיסור, שבגד כזה יהיה ללא ציצית בכל זמן. וכך הבנתי הדלה את פשט הכתוב: " דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם". ברור שאין חובה ללבוש בגד 4 כנפות כבגד ראשי, אבל להבנתי הדלה אין איסור לבת ישראל ללבוש פונצ'ו עם ציצית.

              • עמית,זה נכון שאין מצווה ללבוש בכוונה בגד של ארבע כנפות ולהתחייב בציצית [אלא יש עניין גדול לעשות זאת אך לא מצווה] אך זו מצוות עשה שמי שלובש ארבע כנפות שיטיל בהם ציצית

                לכן מי שהולך עם בגד ארבע כנפות לא ציצית מבטל עשה אך לא עובר על איסור לאו ולכן מדובר במצוות עשה ושהזמן גרמא[ביום ולא בלילה] ונשים פטורות ממנה

                לגבי המשפט האחרון בדבריך-לגבי השאלה האם נשים שפטורות כאמור מציצית יכולות ללכת עם ציצית בכל זאת בתורת רשות כמו מצוות עשה שהזמן גרמן אחרות שנוהגות הנשים לקיים ,מדובר בסוגיא רחבה עם פנים לכאן ולכאן ואין כאן המקום להאריך

                רק אפנה אותך לתגובה שלי למטה שם יש קישור שעוסק בתגובה לרעיון כזה שהוצע מעל במה זו ואתה יכול לקרוא את המאמר עצמו אליו מגיעה התגובה ולהרחיב את היריעה על העניין

                תראה שמדובר לא רק בסוגיא פשוטה של "איסור והיתר" ושל חלב שהתערבב בבשר אלא בסוגיא רחבה יותר של הנהגת ציבור ועוד ועוד

                • להבנתי הדלה בגד בעל 4 כנפות חיב בציצית. אין מסורת לנשים ללבוש טלית בתפילה. שאלתי נוגעת ללבישת בגד בעל 4 כנפות מסוג אחר לגמרי ללא קשר לתפילת הציבור האם בגד כזה יאסר על נשים, שרוצות ללובשו?

                  • עמית, אינני פוסק אך אענה לך כיהודי פשוט שלמד קצת את הסוגיא לא שום יומרה לפסוק למעשה ואעשה זאת על קצה המזלג

                    ללא קשר לשאלת הנהגת הציבור ומה שהזכרנו בהקשר זה וכו' בגדול יש בכך כמה שיטות ,בש"ס מלבד הפטור לנשים אין התייחסות לשאלת לבישת ציצית מתוך רשות

                    הרמב"ם מתיר במפורש המהרי"ל רואה בכך בעיה של "יוהרא" שהרי גם גבר לא מחוייב להכניס את עצמו למצווה אך יש לו מעלה לעשות כך ולהיכנס לחיוב לעומת זאת נשים כלל לא מחוייבות ולכן זה נראה כחומרא יתירה שיכולה להיחשב כיוהרא למי שתחליט להקפיד בכך

                    הרמ"א מביא בתחילת דבריו את הרמב"ם ולאחר מכן את המהרי"ל מה שנראה שהוא אומנם רואה היתר מבחינה עקרונית אך מעשית הוא מסתייג מכך בגלל מה שמביא המהרי"ל

                    הבן איש חי אוסר זאת מסיבות קבליות

                    החיי אדם לא מתייחס בדבריו לעניין היוהרה ואילו ערוך השלחן אוסר זאת בגלל חשש זה ובגלל שלא נהגו כך מעולם[אולי להוציא יחידות כמו חנה רחל מלודמיר וכד']

                    לכן לענ"ד יש כאן כמה בעיות כמו היוהרא המדוברת בפוסקים ,למי שמקפידה על הנהגות מהקבלה, וכן כח המנהג שבכל קהילות ישראל ללא יוצא מהכלל נשים לא נהגו בכך ויש לכך משקל רב בפסיקה "מנהג ישראל תורה הוא"

                    מעבר לזה גם אם מדובר בבגד שלא בולטות בו הציציות ולא מדובר על מפגן כמו טלית בבית הכנסת עדיין ראוי לא לקחת חלק כל שהוא במגמות של הקונסרבטיבים והרפורמים ו"נשות הכותל" למיניהן

                    במצב כזה הגישה הנכונה היא "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה" ונשים שבדווקא נמנעות מכך מראות על דבקות גדולה יותר ועל הצהרה "אני מאמינה באמונה שלימה שזאת התורה לא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו"

                    כל זאת לפי עניות דעתי הדלה להלכה למעשה שאל רב מוסמך

  2. עוד בנושא חשוב זה כדאי מאוד לעיין בתשובתו של הגר"מ פיינשטיין זצ"ל שנשאל עקרונית והלכתית על היחס לתנועת הפמיניזם הדתי וטלית ותפילין לנשים באגרות משה או"ח ח"ד סי' מט

    • ועוד בנושא חשוב זה כדאי לעיין בדבריו מאירי העיניים של אברם העברי (אהממ, זה אני…) בעניין הנחת תפילין לנשים והמסתעף, שהביא ראיה ממלכת מצרים חתשפסות שהניחה תפילין, ומי לנו גדול ממנה וכו':
      http://ivri.org.il/2014/02/women-and-tefillin/

      (אני מרשה לעצמי להתייחס בחיוך קל כנגד הרצינות היתרה של הכותבים כאן, כאילו יש כאן איזושהי "תורה למשה מסיני" ו"הלכה פסוקה" לגבי הנחת תפילין לנשים, כשברור שכל הסיפור הוא פשוט 'הרגל דבר' מתקופת חז"ל, הא ותו לא).

      • אברם, טוב עשית שהבאת את הקישור מאתרך ששם יש את המכתב של הרב הרשל שכטר במלואו ולכן המעוניינים יוכלו לקרוא את המכתב עליו נאמר כאן

        מעבר לכך לגבי הנחת תפילין לנשים צריך לזכור שני דברים:

        1.בניגוד לציצית לנשים ששם הנושא ממש לא חד משמעי מהבחינה ההלכתית ה"טכנית" לגבי תפילין רוב הפוסקים מתנגדים וטוענים שיש למחות ביד אלו שמניחות ,דומני שאצל האחרונים זה ממש מוסכם

        וזאת בגלל שלאור הקושי בלשמור על כל ההלכות של נקיות המחשבה והגוף בשהייה עם תפילין ההדרכה היא שמי שלא חייב ימנע מכך ,בגלל זה לא הולכים עם תפילין כל היום למרות שמדובר במצווה מן המובחר ובגלל זה ילדים לפני בר מצווה לא מניחים תפילין[עד לחודש לפני לפי המנהג המקובל ויש כאלו שרק מהבר מצווה ממש] למרות שבמצוות אחרות הם מחונכים מגיל חינוך

        ובכדי שלא יראו דבריי כ"אפולוגטיקה" אותו ביטוי כה חביב עליך שנועד לדחות בקש כל טיעון שמציק לך אפנה לאלו הטוענים זאת במגן אברהם על או"ח סי' לח ס"ק ג ובערוך השולחן או"ח סי' לח סעיף ו

        גם המגן אברהם וגם הערוך השולחן לא חיו תחת אימת האינקוויזיציה הפמיניסטית ולכן תהיה בטוח שדבריהם נאמרו מתוך ענייניות ולא "משום איבה" ומתוך "אפולוגטיקה"

        2."הרגל דבר מתקופת חז"ל" זה אינו דבר של מה בכך מעבר לטעמים ההלכתיים שהבאתי סעיף קודם

        לא שמעת על "מנהג ישראל תורה הוא"? עם בכל קהילות ישראל מאז ומעולם נשים לא נהגו להניח תפילין יש לכך משקל בהלכה ובוודאי ובוודאי שמי שמנהיגים מנהג מחודש הם כאלו שהטעמים שלהם להנהגה זו מגיעים מחוסר יראת שמים אמיתית

        • אגב אברם קראת את דברי הרב מאיר נהוראי בעניין טלית וציצית לנשים באתר זה? הבאתי כאן את הלינק באחת התגובות ונימוקיו נגד התעטפות בטלית לנשים דומות מאוד לטיעונים של הרב הרשל שכטר בעניין התפילין לנשים [גם אם המכתב של הרב הרשל שכטר כתוב ביותר ריתחא דאורייתא ופאתוס מבחינת סגנונו]

          מעניין אם הרב נהוראי רבני בית הלל שהוא היו"ר שלהם גם לא נחשב למספיק ליברלי מבחינת הסטנדרטיים שלך

      • בכל מה שקשור ליחס ההלכה לנשים אני מוציא את עצמי בכוונה מראש מהמסגרת ההלכתית ולכן אין טעם לענות לי ב"ככה כתוב במגן אברהם" או "אפילו רבני בית הלל מסכימים" וכו' –
        כשמישהו מהמגזר האורתודוקסי יהיה מוכן להפנים שבדיוק כמו שבנושא היחס *לעבדים* אף אחד היום לא יהיה מוכן לקבל את דעת חז"ל (עם כל ההערכה הרבה וכו'), כך גם לגבי נשים. ולא לחינם אשה נסמכה לעבד בכמה הלכות.
        ואני מזכיר מה שכתבתי כאן לגבי "האקסיומות" ההלכתיות – כשאתה תחת מערכת הנחות של עולם 'עקום' (לא-אוקלידי), אז במשולש יש יותר מ- 180 מעלות, ואין טעם להתווכח על כך עם מישהו שחי בעולם 'ישר':
        ivri.org.il/2014/12/men-in-woman-mikveh/

        • אברם, תודה על הכנות

          ברגע שאתה מצהיר שאין לך חלק בהלכה אתה מוציא את עצמך מהדיון ודעתך בנושא "ציצית ותפילין לנשים" אינה רלוונטית

          בנוגע לעבדים – אני כרגע לחוץ בזמן בעז"ה או אחה"צ או במהלך הערב אכתוב תגובה מפורטת אל דאגה לא אשכח

          • רק אוסיף לגבי "הפנמת המגזר האורתודוקסי " שתחסוך לך את הנסיונות "להראות לאורתודוקסים את האור"

            מדובר בציבור של אנשים שיודעים שיש זרמים ליברלים ופמיניסטיים ומודרנים וכו' וכו' , הם יודעים על קיומם של הקונסרבטיבים והרפורמים ובכל זאת הם בחרו שלא להשתייך אליהם ולא ללכת בדרכם

            לכן התעמולה למען שיטתם מיותרת, הציבור אליו אתה פונה ש"יפנים" רואה מזה שנים את הסחורה ובחר שלא לקנות אותה מי שהשתכנע מהתעמולה כבר עבר מזמן לזרמים שציינתי

        • אברם העברי

          קראתי את המאמר שלך על התפילין לנשים בלינק שנתת ובתחילה התלהבתי ואני חייב לומר אחרי התגובה שלך כאן שעבור אותן בנות מהמאמר ושכמותן עם תומכים כמוך מי צריך מתנגדים?

          ברגע שאתה תוך כדי תמיכתך במהלך מצהיר ש"בכל הקשור ליחס ההלכה לנשים אני מוציא את עצמי בכוונה מראש מהמסגרת ההלכתית" וש"אין טעם לענות לי ב"ככה כתוב במגן אברהם" אתה נותן לנערות אורתודוקסיות שמניחות תפילין חיבוק דב שרק הורס להן ולתדמית שלהן כשומרות הלכה שמעוניינות להניח תפילין מתוכה

          מדובר באורתודוקסיות שלא רוצות לשים פס על המסגרת ההלכתית אלא לפעול מתוכה ותומכים כמוך שמצפצפים על המסגרת הזו גורמים למכתבים של רבנים שמרנים כמו המכתב של הרב צבי שכטר להיראות יותר ויותר נכונים ומשכנעים

          וחבל כי אני כותב זאת בתור תומך של אותן בנות ואותה מגמה

          • 1. אני לא תומך ולא חבר באיזשהו 'מאבק' של אותן בנות – סה"כ הערתי *בבלוג* על תופעה מעניינת, לא במוסף שבת או באתר כיפה. אפילו לא הצעתי את זה כנושא לפאנל של מתמודדות הפריימריז של הבית היהודי 🙂
            2. אגב חיבוק דוב – אבא של אחת מאותן נערות, הרב (!) ד"ר זאב פרבר, כתב מאמר מפורט בנושא (אליו קישרתי בסוף הפוסט), ובסופו של המאמר הוא כותב: "דינו של האיסור על הנחת תפילין ע"י נשים כדין האיסור על נשים ללמוד תורה – עלינו להשאירו כחלק מההיסטוריה". האם גם לזה ייקרא "חיבוק דוב"? שהרי הוא עצמו אורתודוקסי…
            3. ועיקר – אני מצהיר בכוונה תחילה על 'התנתקות' בנושא הזה מההלכה הקיימת, כיוון שהיא פשוט לא רלוונטית לדיון. כלומר – השאלה בכלל לא מתחילה שם, אז מה הטעם לדוש שוב ושוב מה עמדת ההלכה בנושא?
            אותו כנ"ל קורה בתופעות "הלכתיות" אחרות, בהן הנימוקים ההלכתיים פשוט מביכים אלא שאין דרך לנטרל אותם במסגרת ההלכה הנוכחית:
            * אמירת קדיש ע"י אשה – לא מקובל (?)
            * קריאה בתורה – כבוד הציבור (??)
            * תפילין – נקיות (???)…
            לפעמים קורה נס ויש איזשהו נימוק הלכתי שמאפשר לנטרל את הבעיה – ע"ע טבילת גיורת (http://ivri.org.il/2014/12/men-in-woman-mikveh), אבל בשאר הדברים מדובר פשוט בעולם גיאו-הלכתי עקום…

            • דבר ראשון ההלכה היא היא הדיון כאן- מדובר על וויכוח פנים הלכתי בתוך המחנה האורתודקסי והדיון כאן הוא על מצוות תפילין ונגזרותיה אז באיזו מתודה הדיון על המושג הזה "תפילין" ומשמעותו אם לא ההלכה? חוץ מזה שכל ה"שחקנים" ב"זירה" כאן מהרב הרשל שכטר הרב זאב פרבר ומנהל אותו תיכון הם אורתודוקסים וזו המתודה לפיה הם הולכים, איך רצית שכל ה"שחקנים" האלו "ישחקו"? שהם ידונו על מצוות תפילין והלכותיה על פי הגותה של סימון דה בובואר?

              לגבי הנימוקים ה"מביכים" הסבר קצר:

              1.העניין בקדיש לנשים הוא יותר מ"לא שייך" בעלמא מדובר כאן במנהגי בית כנסת בהן כידע ההלכה מקפידה מאוד בעניין "מנהג ישראל תורה" ויש עוד מה להאריך- אגב הפסיקה לא אוסרת זאת חד משמעית ויש רבנים המתירים זאת אך בדר"כ בדרכים שונות מאמירה רגילה בבית הכנסת ואכמ"ל

              2.כן כבודו בבית הכנסת בו ישנה הפרדה בין גברים לנשים ופתאום מגיעה עולה לתורה למרכז הבימה לא כולם מלאכי השרת ואולי אתה צדיק יסוד עולם אך לא מעט ישר יסתובב להם הראש בדיוק כמו מילואימניקים שפתאום תגיע להם בחורה למאהל או למוצב אחרי שהם היו תקופה באחוקיה גברית
              כל מי שעושה מילואים מכיר את הסצנה המביכה הזו

              בטח ובטח שצריך למנוע זאת בבית כנסת ששם הקדושה אמורה להיות חזקה יותר וטובענית יותר גם אם כמובן מחוץ למתחם בית הכנסת לא נדרוש הפרדה במדרכה ברחוב.

              גם אם אתה נמנה על מלאכי השרת לא כל הציבור כמוך ובל ניתמם איך יגיבו אנשים בגלוי או בסתר על עליה לתורה של אשה.

              3.לגבי הנקיות-הדברים ברורים מאוד במקורות שהפניתי אותך במגן אברהם ובערוך השולחן

              אם אתה לא רצית לעיין שם בעיה שלך, ההסבר הפשוט והברור מצוי שם

              נ.ב

              לגבי סעיף 2 הבעיה בעניין כיום גדולה עוד יותר מזמן חז"ל אפילו -לצעירנו לא כל הבאות לבית כנסת מקפידות על לבוש צנוע ואם בעזרת נשים זה עוד נסבל כי אין נוכחות גברית אז מה יעשו במצב שבו הנורמה היא להעלות נשים לתורה? יקבעו נהלי לבוש תקני לכל מי שמעוניינת בעליה? הגבאים יצטרכו לתפקד כמשמרת הצניעות ובודקי אורך השרוול למי שתרצה לעלות לתורה ביום הולדתה וכד'?

              זה רק מראה עד כמה חוסר אחראיות יש להרפתקנים למיניהם שרוצים לשנות כל דבר ולא מבינים שלפעמים הסטטוס קוו הוא לא רע בכלל

            • אברם העברי

              תודה על תגובתך אומר זאת כך שטוב לשמוע שאינך פעיל למען העניין כי אני עדיין חושב שתמיכה מסוג זה מהווה רק נזק למקדמי מעמד האשה האורתודוקסית וכמו שאמרתי מדובר בחיבוק דב

              הרב פרבר עושה מלאכתו נאמנה כי הוא מקדם את העניין על פי כללי ההלכה לפיהן אותן נערות ובהן בתו מעוניינות ללכת

              אם לדעתך כל ההלכה הקיימת בתחום לא רלוונטית אין לך מה לתרום לדיון

              מדובר בסופו של דבר באורתודוקסיות שרוצות להיות בדיאלוג עם העולם ההלכתי ולהתמודד בתוכו עם החלקים היותר שמרניים שבו ,מי שלא מעוניין בדיאלוג הזה בכלל אין לו לדעתי מה להשתתף בשיח לא לו

              אני דווקא כן חושב שבהלכה יש ויש דרך לנטרל את הנימוקים ה"מביכים" כלשונך ונכון שיש מצבים שאין אפשרות ללכת רחוק יותר ועם כל הכאב למשל לא נוכל לצרף נשים למניין אם כי אפשר גם להמתיק את העניין ולתקן תקנה שמניין לתפילה יחל רק עם 10 גברים ו10 נשים כך החובה הבסיסית בהלכה נשארת ועליה מוסיפים תקנה למען השוויון -ישנן קהילות אורתודוקסיות שוויוניות שעושות כך

          • שלום ירון

            אם תקרא את תגובותיי כאן תראה שאני בניגוד אליך לא ממש מתומכי העידוד להנחת תפילין [וגם לבישת ציצית] לנשים אבל אומר לך שאני בתור מסתכל מהצד מבין היטב את תחושתך באשר לתומכים שכדבריך "מחבקים חיבוק דב" ובתכ'לס הם לא הורסים לשמרנים אלא בעיקר לכם התומכים בהנחת תפילין לנשים וכד' במסגרת הלכתית[לשיטתכם הניתנת בוויכוח אך וויכוח פנים הלכתי כמובן]

            תקרא את הלינק למטה בו הכותב פובלציסט מוכר מהציבור הדתי ליברלי שמרגיש עד כמה הוא טעה שחשב שתומכי הפמיניזם הרדיקאלי המתיימרים להיות דתיים באמת יביאו ברכה למחנהו הדתי ליברלי והמסרים שהוא רוצה לקדם והוא מזהיר מהיותם סוס טרויאני בתוך האורתודוקסיה ,גם האגף הליברלי שלה

            כדאי לך לקרוא:

            http://www.nrg.co.il/online/11/ART2/592/903.html

            • אמיר

              תודה על הלינק , דבריו של יונתן אוריך מבטאים במדוייק את מה שאני חושב

              טוב שהוא הוציא את זה החוצה ושידעו בדיוק מי מייצג את המגזר הדתי ליברלי ומי תופס על השיח הזה טרמפ

              וזה בסדר את דעתך בנושאים אלו אני מכיר היטב גם מבלי לקרוא את התגובות שלך על התפילין אבל היה מעניין לראות את המקורות והפירוט

              נמשיך לדסקס על זה פנים אל פנים

    • תות -וניל-שמשון

      השתא דאתינן ללמוד ממלכת מצרים מרת חתשפסות, כדאי לאמץ את מנהגיה בכללות: (א) שהתפילין יהיו בצורת נחש. (ב) ללבוש צניף, 'שאל' בלע"ז (ג) להדביק צורת זקן לסנטר – כך ראוי לבנות מלכים!

    • עולם ברור ראית

      ולאברהם –

      אישה אינה נסמכת לעבד בשום הלכה. האישה פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמן משום שהיא עוסקת במצווה הגדולה של בניינו של הבית היהודי כמקום קדושה וטהרה אהבה וחסד ובעיצוב דמותו של הדור הבא.

      מי שהושווה לעבד בתורה ובדברי חז"ל הוא דוקא משה רבנו 'בחיר כל נברא', אותו קורא אלקיו 'משה עבדי', ואף הוא שמח במתנת חלקו. ובעקבותיו שואפים כל ישראל להיות 'עבדא דקודשא בריך הוא'.ולמלא בנאמנות את השליחות שהטיל עלינו בוראנו.

      עולם שבו נמדד ה'מימוש העצמי' של אדם על יכולתו לעשות כסף ולהתבלט בחברה, מוביל בהכרח לקנאה ותחרות תמידית, ולתסכול תמידי. מי שיש לו מנה רוצה מאתיים ואין אדם מת כשחצי תאוותו בידו. יכול אדם למשול על שבע ועשרים ומאה מדינה, וכל זה לא ישווה לו כי יש מישהו שאינו נותן לו את הכבוד הראוי לו…

      לעומת זאת עולם שבו ה'מימוש העצמי' של האדם הוא בעשיית רצון ה' 'עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך', הוא עולם שבו שוררים אחווה וכבוד בין הבריות. הרי כולנו שלוחיו של מקום, אין תפקיד פחות ערך: 'אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה, אני איני מתגדר במלאכתי והוא אינו מתגדר במלאכתו'.

      שוויון הערך בין איש לאישה עם ההבדל בתפקידים מבואר בדברי רבי במכילתא על 'כבד את אביך ואת אמך':האב מלמד את בנו תורה והאם משדלתו בדברים. הסביר הגרי"ד סולובייצ'יק (אדם וביתו, עמ' 144) שהאב מטמיע בבן את עבודת ה' מתוך קבלת עול 'עבודה מיראה' והאם מטמיעה בבן את עבודת ה' מתוך אהבה ורצון 'עבודה מאהבה' .ושניהם משלימים זה את זה ולפיכך הוקש כבודם ומוראם זה לזה.

      בברכה, ש.צ. לוינגר.

      • "אישה אינה נסמכת לעבד בשום הלכה"/
        התכוונת חוץ מ- 16 ההלכות הבאות למשל:
        http://tinyurl.com/Avadim

        כמה תזכורות להמחשה: "נשים ועבדים וקטנים (!) פטורין מן הציצית", "הכול חייבין במזוזה אפילו (!) נשים ועבדים", "אין עושין חבורה נשים ועבדים", "נשים ועבדים – הרי הן כשאר פסולי עדות" ועוד.

        • ההשוואה בין אשה לעבד שאתה עושה נובעת מחוסר הבנה של טועה בדבר משנה.

          מבחינת פטור נשים ממצוות עשה שהזמן גרמן אכן גם נשים וגם עבדים פטורים מהן אך זה לא אומר שיש זהות מהותית וגורפת ביניהם בדיוק כמו שיש הנחות לסטודנטים ופנסיונרים בתחבורה ציבורית ועוד זה לא הופף את שתי הקבוצות לזהות גם אם כתוב "סטודנטים ופנסיונרים…." באותו הקשר

          לכן גם נשים וגם עבדים פטורים ממצוות עשה שהזמן גרמן כל קבוצה מטעמה הוא ולכן שמדובר על מצוות אלו כורכים נשים ועבדים ביחד לצורך עניין זה ותו לא

          זה שיש לעיתים דינים זהים זה לא הופך את הטעם ואת המהות לזהים כך למשל יש את הדין של "מה שקנה עבד קנה רבו" מכיוון שהעבד הוא קניין אדונו ויש גם דין בעל כותרת דומה "מה שקנתה אשה קנה בעלה" אך הטעם לכך הוא שונה לגמרי ומדובר כאן בתקנת חכמים שנועדה לשלום בית ולכן גם יש הבדלים בשני הדינים במצבים שונים כמו מתנות ודינים שונים בנכסי מלוג וצאן ברזל ואכמ"ל.

          יעויין גם בדוגמא מובהקת מהגמרא בגיטין פה: שנאמר שם שמי שכתב גט לאשתו וכתב לה "הרי את בת חורין" הגט פסול מכיוון שהיא כבר בת חורין והיא לא שפחה לבעלה ולכן נוסח זה בגט לא מבאר את תוכנו נכון ולכן הגט פסול ויעויי"ש

          כל זה מביא למענה לתמיהה שלך מדוע לגבי מוסד העבדות אף יהודי ירא שמיים לא ירצה או בכלל יחשוב על השבתו לעולם לעומת ההבדלים ההלכתיים בין גברים לנשים שברובם בעודם עומדים ואין פוצה פה ומצפצף

          התשובה פשוטה: לא מדובר באותו מעמד מהותי והלכתי

          התורה לא ציוותה להקים את מוסד ה"עבד כנעני" ולדאוג לכך שתמיד יהיה מעמד כזה על פני תבל אלא ציוותה ציוויים מסויימים לגבי מעמד זה שכבר היה קיים והיה בסיסי בכלכלה ובחברה בעולם העתיק והתורה לא ביטלה את המעמד הזה אלא נתנה הוראות לגבי קיומו

          בזמן שאכשר דרא ובעולם מעמד זה מבוטל [ב"ה] אין שום עניין להחזיר את המעמד הזה על כנו וההיפך טוב שמעמד זה בטל ואין צורך בעידונו וכו'

          גם בדין "לעולם בהם תעבודו" שלא לשחרר עבד כנעני[דין שאני מודה שקשה עלי עד מאוד להבינו ובעז"ה מקווה שה' יאיר עיני בתורתו ואבין יותר] יש כל כך הרבה "פירצות" ודרכים שכן אפשר לשחרר עבד ואין מדובר כלל באיסור מוחלט ללא שום פתח

          ראיה מעניינת בהלכה לעניין שדיני עבד כנעני חלים על מצב נתון ואין זו מהות עצמית לכתחילאית היא בדיונים ההלכתיים היחידים כיום שנעשים הלכה למעשה בדיני עבד כנעני והם הדיונים על המקרים שנצרכים להתיר שפחה כנענית לממזר בכדי שיטהר זרעו

          יש פוסקים שחוששים לכך שכל עוד לפי הדינא דמלכותא אין עבדים כיום ברוב מדינות העולם אז אי אפשר להחיל דיני עבד כנעני על מי שהוא לא עבד אמיתי על פי חוקי המדינות

          אומנם לא כל הפוסקים הסכימו עם זה אך בכל אופן הדיון עולה בעניין של שאלת עבדים ודינא דמלכותא

          לכן בענייני דיני עבדים היחס שונה לגמרי משאלת ההבדלים בין גברים לנשים והציבור האורתודוקסי שכדבריך "הפנים" את השינוי ביחס לעבדים פשוט לא שם נשים ועבדים בחדא מחתא

          • ולגבי "נשים ועבדים פסולי עדות" שוב בפעם המיליון אשאל את שאלתו המופתית של הרב סולוביצ'יק האם זה שמלך פסול לעדות זה משווה אותו ל"משחקים בקוביא" או "מפריחי יונים" או שאר ה"חבר'ה הטובים" הנ"ל שפסולים לעדות?

    • כל הקוים נפגשים - האתוס הלא-אוקלידי

      על דרך הצחות ניתן לומר שזה ההבדל בין התפיסה המערבית לתפיסה היהודית. המערב שואף שכל הקוים יישארו תמיד מקבילים זה לזה, כל פרט יילך בנתיבו הוא, כך שאחד לא יגביל את חבירו. לעומת זאת, היהדות שואפת שכל הקוים הישרים ייפגשו ויתאחדו ויעשו כולם אגודה אחת מתוך שילוב והשלמה הדדית!

    • מכבדה יותר מגופו

      בס"ד ח' בטבת ע"ה

      לאברהם – שלום רב,

      אדם מישראל מצווה לאהוב את אשתו כגופו ולכבדה יותר מגופו. חז"ל מנחים את האיש להתייעץ עם אשתו בכל ענייני הבית (ב"מ נט), וכפי שעשה יעקב שהתייעץ עם רחל ולאה כשציוהו ה' לחזור לארץ ישראל.

      האיש מתחייב לעבוד ולפרנס את אשתו וחיוב זה לא ניתן להפקעה, האישה יכולה לומר 'איני ניזונית ואיני עושה' ואז היא פטורה מכל עבודה בבית ויש לה עצמאות כלכלית גמורה, היחסים בין בני זוג בנויים על הדדיות. איש ואישה הם בני חורין שכרתו ברית ביניהם, כדברי מלאכי: 'הלא היא חברתך ואשת בריתך'.

      התורה אמנם רוממה את מעמדו של העבד, נתנה לו הגנה מפני פגיעה ואפילו חייבה אותו בחלק מהמצוות, אך מעמדו רחוק ממעמדם של בני ובנות ישראל. אין הוא בן חורין. הוא רכושו של האדון. אין לו אפשרות לעצמאות כלכלית ואדוניו יכול אף למכרו לאחר. מה בכלל המקום להשוואה?

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • ש.צ, עכשיו כתבתי בעניין תגובה מפורטת לגבי ההשוואה המשונה שאברם עשה בין נשים לעבדים

        ואני תוהה -במניינים ה"אורתודוקסים המשתפים" שדומני שבהם אברם תומך ומעודד [אברם:הצודק אני? או שמא הם גם פסולים כחלק מ"כללי המשחק" האורתודוקסים ] המעמד של נשים מבחינת יכולתן לעלות חזניות ולעלות לתורה הוא כמו של ילדים האם במניינים אלו מסתכלים על נשים וילדים כישויות זהות?

        משום מה לא נראה לי

      • ש"צ: "מה בכלל המקום להשוואה?"
        לא יודע, זה בדיוק מה ששאלתי על חז"ל, שכרכו אותם יחד במקומות רבים.

        אמיר: "…לגבי ההשוואה המשונה שאברם עשה בין נשים לעבדים"
        התכוונת "לגבי ההשוואה המשונה ש*חז"ל* עשו בין נשים לעבדים", לא?

        • אברם, בתגובה שלי מאתמול בשעה 16:45 הסברתי בפירוט את פשר ההשוואה המדוברת

          במקום לשאול כל פעם את אותן שאלות פשוט תתייחס למקומות שמתייחסים לשאלותיך

          בתגובתך לירון אתמול [גילוי נאות:חבר שלי שהראיתי לו את המאמר והתגובות ועניינה אותי התיחסותו, מקווה שהוא יגיב בהמשך] תמהת בשלוש סימני שאלה על עניין הנקיות שבעטיו הפוסקים כתבו שיש למחות ביד הנשים הרוצות להניח תפילין

          אבל כשהפניתי אותך למגן אברהם וערוך השולחן שמסבירים זאת בבהירות כתבת לי שמבחינתך לא רלוונטי מה הם כותבים

          אז אם אתה לא מעוניין לקרוא אותם על מה תמיהתך? אתה נראה כשואל שלא באמת מעוניין בתשובה

          • 1. לגבי ההשוואה בין עבד לאשה בהלכה – אני בכוונה חוזר לנקודת האפס: אתה מודה, אם כן, שישנה השוואה, אלא שאתה טוען שהיא השוואה "מקרית", כתוצאה מכך שבשורה התחתונה הדין של האשה והעבד (והקטן) שווים בכמה מקומות. אני רוצה להדגיש (שוב, בכוונה) שהשוואה עקבית שחוזרת על עצמה הרבה פעמים יוצרת מציאות, שהתוצאה שלה היא שאשה "מודרת" מפעולות הלכתיות שונות שאין שום סיבה הלכתית להדיר אותה מהן.
            אדם כמו הגרי"ד יכל לומר כל בוקר "שלא עשני אשה" ו"שלא עשני עבד\גוי" בחדא מחתא, מבלי לחוש כל עלבון כלפי הנשים, כי הוא ראה בכל אלו קטגוריות "קונצפטואליות"-הלכתיות-טכניות. אבל אנשים נורמליים מרגישים שיש כאן טעם לפגם.

            2. לגבי נושא הנקיות והנחת תפילין לנשים – קודם כל קראתי גם קראתי את דברי הפוסקים בנושא, אלא שלא רציתי להיכנס לזה, כי בשורה התחתונה יש פה טיעון מעגלי פשוט: א) נשים פטורות מתפילין >> ב) תפילין צריכות גוף\מחשבה נקיים >> ג) עדיף שמי שפטור לא 'יסתבך' עם זה.
            אני מערער קודם כל על א) – הקריטריון של מ"ע שהז"ג לא רלוונטי בימינו.
            אח"כ אני מערער גם על ב) מה פתאום נשים נקיות פחות מגברים?!
            – אם בניקיון הגוף עסקינן – תבדוק עם אשתך ותחזור (אם תחזור…)
            – ואם בטהרה עסקינן – והלא נשים נשואות 'נקיות' יותר מגברים, שכן הן טובלות! (ואכן כבר הב"י הביא ירושלמי – שאיננו בנדפס אצלנו – שהכוונה לנקיות המחשבה, ויש שנדחקו להמציא טעם לכך עפ"י הקבלה…)
            אלא שברור שהטעם של הנקיות הוא "המצאה" בדיעבד, שאם לוקחים אותו ברצינות – כמו הכלבו – הוא מוביל לחומרה לפיה בחורים אסורים בתפילין! (האם מישהו מוחה בחסידי חב"ד שמניחים לכל דכפין ללא בדיקה?…)

            ומה לי עוד להוסיף, שכבר כתב על כך בארוכה הרב\פרופ' אליעזר ברקוביץ, וסיכם לבסוף:

            "אמנם לומר היום, שיש למחות בנשים הרוצות להניח תפילין מטעם שאין זריזות להיזהר בנקיון גופם, אין לך עלבון חמור יותר לנשים שלנו. האמת היא, שבדרך כלל דווקא מתוך הטבע הנשי שלהן הן מזדרזות בנקיון גופן הרבה יותר מן הגברים…
            כמו שראינו – המקור לעניין מחאה זו חלש מאוד, וגדולי הראשונים… אינם מבדילים בין מצוות תפילין לשאר מצוות עשז"ג… ועל כן הוא הדין גם לעניין הנחת תפילין."

            http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/sinay/hitchay-4.htm

            • אברם ,לדבריך:

              1.לא טענתי שההשוואה היא "מקרית" טענתי שלעניין מצוות עשה שהזמן גרמן יש זהות בין נשים ועבדים ולכן בהלכות אלו באופן טבעי הם כרוכים בחדא מחתא למרות שלא מדובר בטעמים זהים לפטור המדובר

              זה עדיין לא הופך אותם לשווים במהות בדיוק כמו שכתבתי שאם משווים בין סטודנטים ,חיילים ופנסיונרים לעניין הנחות בכל מיני מקומות זה לא משווה את שלושת הקבוצות הנ"ל לכל דבר ועניין.

              ואגב אמליץ לך לא לדבר בשם "אנשים נורמאליים" אלא בשם עצמך

              עינינו הרואות רואות שהיהדות האורתודוקסית לא שבקה חיים ויש מיליונים שרואים את הדברים בדיוק כמו הרב סולוביצ'יק לא רק החרדים אלא גם "האורתודוקסיה המודרנית" ,זה נראה שלכל המיליונים האלו הדברים לא מפריעים.

              2.פה יש כמה בעיות בדבריך

              א.ברגע שאתה לא מקבל את עיקרון הפטור של נשים ממצוות עשה שהזמן גרמן אנחנו לא בוויכוח בכלל כי מבחינתי ברגע שאתה חושב כך אתה מוציא את עצמך מ"המשחק"

              רק אעיר לך על כך שתי הערות :

              *אם תאמר שבניגוד לדברי חז"ל "כיום נשים שופטות ומנהלות וראשי מדינות" אזכיר לך שחלק מהדיון של חז"ל על הנושא מוזכר בגמרא תוך כדי שאלת חיובה של הלני המלכה! שחכמים באו לבקר בסוכתה!

              *נראה לי שרוב הנשים שתתבע בפניהם להתחיל לקיים לא כרשות אלא כחובה את כל המצוות מהן הן פטורות הן לא יתעצבנו עלי ועל דומיי אלא עליך שאתה מפיל עליהן את זה-לא עשיתי סקר משום מה אבל כך נראה לי

              ב.לגבי הנקיות -אף אחד לא אמר שנשים אינן שומרות על נקיות והגיינה וכמו שכתבת, מן המפורסמות שכך הדבר העניין הוא שלמרות זאת בגלל החששות הכל כך כבדים בעניין זה בהלכה הולכים עם זה לקצוות וההדרכה היא שמי שלא חייב שימנע וזהו שלא יכנס לצל של חשש

              בגלל זה כמו שכתבתי איננו הולכים עם תפילין כל היום למרות העניין הגדול שבדבר ובגלל זה גם ילדים לפני בר מצווה נמנעים מכך ולא רק ילדים קטנים ממש אלא גם בגילאי 11 12

              עניין נקיות המחשבה שהבאת הוא לא "דוחק" כלל אלא מדובר במרכיב שנמצא רבות בהלכה בענייני תפילין ולכן יש משקל לעניין גם בכך ללא קשר להגיינה מעבר לכך שנקיות הגוף לא תמיד קשורה להגיינה לגמרי ועיין בהלכות תפלין בשו"ע להרחבה

              לכן אינני מבין מדוע אתה חושב שמדובר ב"המצאה בדיעבד"? הרי באופן כללי הפוסקים מעולם לא דיברו בגנות נשים השומעות שופר ויושבות בסוכה ונוטלות לולב ולפי הפסיקה האשכנזית אדרבה הן מברכות על כך!

              מדוע נראה לך שבעניין תפילין פתאום תהיה כאן קונספירציה כה שקופה למנוע זאת מנשים?

              -אגב גם פוסקים שלא רואים בעיה עקרונית עם ציצית לנשים כמו החיי אדם ור' משה פיינשטיין עדיין רואים בעיה בדבר שמדובר בתפילין-

              ולגבי דוכני חב"ד-אתה מפספס את הנקודה שהיות וגברים מחוייבים בכך למרות כל הבעיות עדיין נצרכים להיכנס לסיכון שבדבר ולנסות להשתדל כמה שיותר להיזהר והעיקר לא להגיע למצב של "קרקפתא דלא מנח תפילין"

              וכמו שהבאת אכן יש דיונים בפוסקים לגבי בחורים השקועים בהרהורים! ובכל זאת בגלל החיוב דאורייתא עליהם הן צריכים להניח ולהיזהר ככל הניתן

              • קראתי את הדברים של הרב אליעזר ברקוביץ ז"ל שהבאת ואני הקטן עדיין חושב שדברי הרמ"א לא מדברים על חשד בחוסר הגיינה לגבי הנשים בימיו

                – לא נראה לי שמשהו השתנה אצל הנשים בעניין זה מאז להיום-דומני שהגיינה וטיפוח תמיד היו חשובים לנשים מקדמת דנא -אין כאן כל חדש-

                אלא בהבנה העולה מדברי המגן אברהם ועוד יותר מכך הערוך השולחן וכמו שהבאתי ואני די תמהה על מסקנות דברי הרב ברקוביץ בעניין המדברות על שינוי בין הנשים שהכיר הרמ"א לנשות ימינו בכל הקשור להרגלי הגיינה

                אגב אם אתה אומר שדעת ההלכה בעניינים אלו לא מעניינת אותך מדוע אתה נזקק לדברי הרב ברקוביץ?

            • ברצוני להוסיף שעיינתי שוב בחיי אדם בהלכות ציצית שם הוא מתיר במפורש לנשים ללבוש ציצית [ולא מזכיר את החשש ליוהרא שמביא הרמ"א בשם המהרי"ל] אך בנוגע לתפילין הוא גם כותב בדומה לרמ"א שיש למחות נגד זה והוא מביא את הטעם שבשל העובדה שנשים לא מחוייבות הן לא יהיו זריזות להיזהר מלישון עם התפילין ועוד דברים שאינן קשורים להגיינה או מקלחת

              כך שמה שכתב אברם שהקשה מהמציאות שנשים נזהרות בהגיינה יותר מהגברים אינה קשורה לעניין

              החיי אדם בדומה למג"א וערוה"ש כותב בפשטות שמי שלא מחוייב שלא יכניס את עצמו לבעיות הפוטנציאליות של זהירות בתפילין

              העניין שחוסר המחוייבות גורם לחוסר זהירות הוא נכון מאוד וכמו שכותב החיי אדם שהגברים שמחוייבים ועושים זאת יום יום יותר יזהרו אך נשים שמניחות תפילין בתורת רשות ויכולות "יום כן יום לא יום למה לא?" באופן טבעי נמצאות בשל כך למודעות חלשה יותר

              הדברים פשוטים וברורים וחבל לחפש קונספירציות כמו מה שנראה מתגובתו של אברם כאילו ישנה מעין "קנוניה" הלכתית שבדחיה בקש מנסה להרחיק את הנשים ממצוות תפילין

              -ותישאל השאלה הפשוטה שלו יצוייר שיש קנוניה כזאת מדוע היא בדווקא על מצוות תפילין ולא על שאר מצוות עשה שהזמן גרמן שנשים מקיימות מימים ימימה והאשכנזיות אף מברכות עליהם?

              הרי החשש לנקיות כמו שכבר נכתב יש לו נפקא מינות להלכה גם אצל גברים –

              *לא להניח כל היום
              *ילדים עד ממש לפני הבר מצווה לא מניחים תפילין למרות שבשאר המצוות הם מורגלים מגיל חינוך
              *לפי רוב הפוסקים גם בלילה מעיקר הדין אפשר להניח תפילין אך זה נאסר מדרבנן מהחשש שמא יירדם עם התפילין עליו
              *מי ששקוע בהרהורי עריות שלא יניח תפילין כל עוד מחשבות אלו בראשו
              *מי שחולה בחולי המעיים

              ועוד ועוד

              אז כמו שהערוה"ש מזכיר את מיכל בת שאול כדוגמא חריגה בכך שהיא שמרה בהקפדה על הזהירות והנקיות ברור שיכולות להיות יחידות שאכן יתמידו יום יום ויזהרו ויש גם תקדימים יותר מאוחרים ממיכל בת שאול אך שמורים הלכה לציבור לא מורים זאת ליחידי סגולה אלא לרבים

              גם אם נאמר שאותן בנות המדוברות במאמר אכן מקידות על כל הדגשים זה לא אומר שהן צריכות לתת דוגמא לאחרות שממש לא בטוח שהן באותה רמה רוחנית ורצינית בעניין ולכן הזהירות נצרכת בנושאים כאלו רגישים

    • לגבי עדות נשים – הבאתי וציינתי וחומר בנושא בהערותיי למאמרו של אלי חדד, 'יוצאות אל המרחבים' באתר זה.

      מבואר בתוספות שאין המניעה מתוך אי-נאמנותן, אלא זו גזירת הכתוב. וכן נראה ממה שאישה נאמנת באיסורים החמורים ביותר נידה שיש בה חיוב כרת ובתרומות מעשרות וחלה שיש בהם חיוב מיתה בידי שמים. היחיד בראשונים שמצאתי שמציע טעם הוא בעל 'ספר החינוך' שמסביר שיש כאן חשש שאישה הטרודה בענייני הבית לא תדקדק בפרטים ותסתבך בדרישות וחקירות, ומכאן פתחו ראשונים ואחרונים פתחים שונים לקבל עדות נשים כשזו חיונית לבירור האמת. יעויין שם באורך.

      יש גם מקום להסביר על פי המבואר בכתובות עד,ב שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית-דין. שם נאמר הכלל לגבי הופעה לפני בי"ד לצורך התרת נדר. על אחת כמה וכמה שהדברים אמורים במשפטים שבין אדם לחבירו, שהעדות כרוכה בחקירה צולבת המנסה למצוא בקיעים בעדות. חווייה קשה גם לגברים קשוחים (ע"ע ש.ד. ז"ל), וכ"ש לנשים שרגישותן גבוהה יותר. לפיכך, גם באופנים שנהגו לקבל עדות נשים, במצבים שעדותן חיונית לבירור האמת – הקפידו לא לבזותן בחקירה בבית-הדין, אלא שלחו דיין לביתן לקבל מהן את העדות.

      • "מבואר בתוספות שאין המניעה מתוך אי-נאמנותן, אלא זו גזירת הכתוב"
        ומבואר בחידושיי שאין זו גזירת הכתוב כמובן, אלא 'גזירת' חז"ל.

        "יש כאן חשש שאישה הטרודה בענייני הבית לא תדקדק בפרטים ותסתבך בדרישות וחקירות"
        נימוק מתקבל על הדעת, עד לפני כ- 100+ שנה.
        בהתאם לכך יש לאסור על נשים ללמוד משפטים, רפואה וכד', שלא תסתבכנה.

        "שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית-דין"
        מי שואל אותו?!
        אהה, סליחה, הנחת היסוד היא שההלכה נכתבה ע"י גברים שקובעים לנשים מה ראוי או לא ראוי עבורן וכמובן שאין צורך להתייעץ עמן,

        בקיצור, בנושאים האלה עדיף לאיש ההלכה לקיים מ"ש "יתן בעפר פיהו, אולי יש תקווה…"

    • ולאברהם –

      לגבי דבריך על ההבחנה כין פרשנותם של חז"ל לבין הכתוב – קדמך בזה החכם הבבלי הקדום ענן בן דיד, וכבר העירך ירון על הבעייתיות של הבאת טיעונים מעין אלה בשיח הלכתי של היהדות הרבנית.

      לגבי דבריך (בפיסקה השניה) שלפי סברת בעל 'החינוך', נשתנה המצב בתקופה המודרנית – כך כתב הראש"ל הגרב"צ עוזיאל, שבזמן הזה יש מקום לקבל עדות נשים מגדר 'קיבלו עלייהו'. בפועל משתמשים בתי הדין הרבניים בתקנה הקדומה (הנזכרת ברמ"א, ויסודותיה מעוגנים בחז"ל ובדברי ראשונים). לקבל עדות אישה שמקום שהיא חיונית לבירור האמת..

      הקבלה לדרכי התמודדות אלה מוצאים אנחנו גם בשאלת מינוי אישה לתפקיד ציבורי, שהגרב"צ עוזיאל (פסקי עוזיאל בשאלות הזמן, סימן צד) סבר שיש לאפשר מדין קבלת הציבור שהיא כ'קיבלו עלייהו' והג"ר יעקב אריאל מביא סברא להתיר במקום שאין גבר מתאים, על פי התקדים של שלומציון המלכה שחכמים ראו בעין יפה את מלכותה.

      במקום שבו ראו גדולי תורה צורך בדבר לחיזוק היהדות, הם עצמם הובילו את השינוי וביססוהו ביסודות הלכתיים. כך בלימוד תורה לנשים. החלו בזה הגאונים רש"ר הירש ור"ע הילדסהיימר בגרמניה במאה ה-19. החפץ-חיים (בליקוטי הלכות על סוטה שיצא בשנת תרע"ח) מברר שבזמננו שבנות נחשפות לתרבות הכללית והחינוך שבבית לא מספיק – צריך ללמד מקרא ואגדה כדי לבסס את האמונה. כיובל שנים אחריו דיברו הגרי"ד סולובייצ'יק והגרמ"מ שניאורסון מליובאוויץ על הצורך להעמיק את הלימוד לנשים, אם בגמרא (הרי"ד) ואם בחסידות (הרממ"ש) משום שהלימוד הוא המביא לידי אמונה ויראת שמים.

      האם ניתן לומר שנער הלובש חצאית או נערה הלובשת ציצית ותפילין מעמיקים בכך את אמונתם ויראתם? מסופקני?

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      .

      • ש.צ,המקור לדברי הרמ"א על תקנת הקדמונים לקבל עדות אשה במקום שאין הגברים מצויים הוא ב"תרומת הדשן"

        תומכי הפמיניזם יאמרו בטח שאין זה פלא שהרי אחת התשובות בתרומת הדשן [שכידוע כתב בעצמו גם את השאלות] מיוחסת לאשתו (-:

    • לאמיר-

      יסודות התקנה מעוגנים בדברי חז"ל על נאמנות מיילדת ועוד. ראה במאמרו של ר' גרשון הולצר, אליו ציינתי באחת מתגובותיי למאמרו של אלי חדד, 'יוצאות אל המרחבים' באתר זה. הוספתי שם את תשובת הרשב"א לגבי טענות של 'אלימות במשפחה', שבי"ד סומכים על עדותה של שכנה המעידה מי האשם (זכו – שכינה ביניהם; לא זכו – שכנה ביניהם :).

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  3. מעניין מאוד, תודה.

    התמקדת בעימות שיש בארה"ב מול הקהילה הקונסרבטיבית, כלפי "חוץ", אבל אני לא בטוח שזה כל הסיפור. לצורך העניין, אני לא משוכנע שרבנים ליברליים בארץ היו מתלהבים שבנות יניחו תפילין בבית הספר.

    מה שקורה במרחב הציבורי זו אמירה ציבורית (statement), שעשויה להוביל תהליך ציבורי. לא ברור שבשביל שתי בנות שרוצות בזה – אף אם בצדק – ביה"ס צריך לעמוד מאחורי האמירה הזו. התשובה לכך באמת דורשת אנשים גדולים ומנוסים בהובלת ציבור. למשל: האם זה יגרום לכך שעשרים בנות אחרות ירגישו נחותות דתית משום שאינן מניחות תפילין? האם זה יגרום להנחת תפילין ע"י בנות מסיבות חברתיות גרידא? האם זה יגרום לבעיות הלכתיות של ממש, לפחות בקרב בנות כאלה? נדמה לי שיש פה שאלות כבדות משקל.

  4. תומר, אם קראת את התגובות שלי היית יכול לראות שהפניתי לתגובה של הרב מאיר נהוראי לרעיון לקדם התעטפות נשים בטלית שם הוא מתנגד לעניין ומאותן סיבות שנתן הרב הרשל שכטר והרב נהוראי הוא לא רב "קיצוני" אלא רב מארגון רבני "בית הלל" המזוהה עם דעות יחסית ליברליות והוא גר בארץ ולא בארה"ב

  5. https://musaf-shabbat.com/2013/08/09/%D7%AA%D7%92%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%A7%D7%95%D7%93%D7%9E%D7%99%D7%9D-4/

    והנה דברי הרב נהוראי עליהם דיברתי תגובתו לפרופ' ורד נעם על טלית וציצית לנשים -כדאי לעיין דבריו כאמור די זהים לטיעוניו של הרב הרשל שכטר במכתבו המדובר

    גדי לראות יש לדפדף למטה לאחר תגובתו של פרופ' דוד הנשקה שגם אותה אגב ראוי לקרוא ודבריו נכוחים ,תגובתו של הרב נהוראי היא תחת הכותרת "פרשו ממצוות ציצית"

  6. בס"ד ז' בטבת ע"ה

    הנחת תפילין וציצית על ידי נשים, גם אם היא נעשית מתוך כוונה אמיתית להדר במצוות – הרי הדרכת חז"ל, הן לגברים והן לנשים, שלא לנהוג הנהגות חסידות בצורה מופגנת בפני רבים, כפי שמובא בירושלמי לגבי מרים בת עלי בצלים שנענשה משמייא על שהיתה מפרסמת את תעניותיה.

    לגבי תפילין, יש בעייה גם בצנעא של חשש של קלות ראש והרהורים שצריך להיזהר בשעת הנחתם, כשהעניין הופך לאופנה, גדול החשש שיתחילו להניח גם מי שלא יכול/ה לעמוד בדרישות ההלכה. לגבי בנים שיש חיוב מן התורה, אין מנוס מלהיכנס לסיכון, אך אצל בנות שזה רק עניין של חסידות – צריך להביא בחשבון שלא להגיע למצב שבו החסידות של האחת תביא לעבירה של חברותיה.

    כל זה לגבי בנות שבאמת כוונתן להדר במצווה והדבר ניכר בכלל התנהגותן. אך מה שמצוי הוא שהשאיפה להניח תפילין ולהטיל ציצית באה מתוך התרסה כנגד ההלכה שהבדילה בין גברים לנשים.אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאירה שלימה, לא להכיר בסמכות של התורה או בסמכותם של חז"ל ורבותינו הראשונים ולהתיימר להיות 'אורתודוכסים'.

    יתירה מזו, התפיסה שהלכה המפלה בין אדם לאדם אינה חוקית או אינה מוסרית, תביא בהכרח גם לפסילת האיסור ההלכתי על נישואי תערובת כ'גזענות', ומהר מאד יגיעו למצבם של הקונסרבטיבים בארה"ב שההתבוללות אוכלת בהם באחוזים גבוהים מאד.

    ואפילו אין מחשבתה של הבת המבקשת להניח תפילין להתריס כנגד ההלכה שקבעו חז"ל – הרי 'שמא יחקה את המינים' הוא שיקול הלכתי. ויש להיזהר מהנהגות שהפכו לסמל מובהק של הרפורמה, וכשם שאיש לא יעלה על הדעת להתיר נגינה בעוגב בבית הכנסת, הן משום שיש בכך 'חוקות הגויים' והן משום שיש בזה מדרכי הרפורמים.

    יפה אזהרתם של חז"ל בפרקי אבות 'חכמים היזהרו בדבריכם', שלא להיות ח"ו בבחינת 'הגס ליבו בהוראה' וכו', והולך את חכמים יחכם ותשועה ברב יועץ.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    .

    • המעשה במרים בת עלי-בצלים, בירושלמי, חגיגה פרק ב הלכה ב. בתגובתיי ל'אין ממחין בידן' של פרופ' ורד נועם, ציינתי מקורות נוספים לצורך שלא להתבלט בהנהגות חסידות (ובהם מסילת ישרים פרק כ). שם ציינתי לכמה מקורות ארצישראליים שראו בלבישת תפילין וציצית ע"י נשים גם איסור מצד 'לא ילבש'.

    • ליתד תשלחנה: העצמה נשית, אך בדרך ייחודית

      דברי המדרש והתרגומים על יעל שהרגה את סיסרא ביתד ולא בחרב כדי שלא לעבור על 'לא יהיה כלי גבר על אשה' – מתווים את הדרך המומלצת על ידי חז"ל. להעצים את עבודת ה', אך בדרך הייחודית לנשים, לא לנעוץ חרב בבית המדרש, אלא להעמיק את יסודות האהל מתוך ענווה ואמונת חכמים.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • שקמתי אם בישראל

      אף דבורה הנביאה, אף שהיא ממלאת את התפקיד של מנהיגה, שופטת ואף מנהיגת מלחמה, רואה במצב זה צורך ולא אידיאל. לבקשתו של ברק לצאת איתו לשדה הקרב,היא נעתרת אך אומרת לו: 'אפס כי לא תהיה תפארתך על הדרך הזאת'.
      לגבר נועד התפקיד של המאבק ברע, אם במלחמה באוייב, ואם באכיפה שיפוטית של הצדק. לאישה נועד התפקיד לחזק את הטוב בדרכי נועם, בהקשבה ובעידוד. כמובן אין כאן דיכוטומיה. גם האם מציבה גבולות וגם האב מקשיב ומעודד, אך לכל אחד יש את הדגשים שלו, ובאיזון הנכון בין דרך האב לדרכה של האם נבנה לתפארת הדור הבא.

    • אצטט כאן מהמקורות הארצ-ישראליים, שהזכרתי לעיל, על בעיית 'לא יהיה כלי גבר' בחפצי מצווה (הופניתי אליהם מדברי המלבי"ם ב'ארצות החיים' לאו"ח סימן יז, את לשונו הבאתי באחת מתגובותיי ל'אין ממחין בידן' לפרופ' ורד נעם):

      א. התרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל על התורה, שתרגם את הפסוק 'לא יהיה כלי גבר על אשה' (דברים כב,ה:): 'לא יהיה גוליין דציצית ותפילין, דאינון תיקוני גברא, על איתתא'.

      ב. מדרש משלי לא: 'ידיה שלחה בכישור – זו יעל, שלא הרגה את סיסרא בכלי זין, אלא ביתד בכוח ידיה. ולמה לא הרגתו בכלי זין? לקיים מה שנאמר: לא יהיה כלי גבר על אשה' (וכעין זה בתרגום יונתן, שופטים ה,כו).

      ייתכן שמסורת הלכתית מעין זו עומדת ביסוד דברי רבי אבהו: 'מיכל בת שאול מיחו בה חכמים' (בירושלמי עירובין, פרק י, ה"א; פסיקתא רבתי כב).

      רש"י בעירובין צו,א כתב שהסברא למחות היא 'דהוי כתוספת על דברי תורה'. תוספות שם הציעו הטעם שנשים אין זריזות ליזהר (ואולי חששם משום שאין בקיאות בדקדוקי ההלכה של מה שיש להיזהר, שלא ראו מסורת כזו אצל אמותיהן, וכעין מה שחילק הב"ח באו"ח סי' לח בין קטן סתם לקטן הלומד תלמוד). ואכמ"ל.

      בבית יוסף או"ח סימן לח הביא שמהר"ם מרוטנבורג חשש לדברי רבי אבהו שבפסיקתא (ובירושלמי), ובעקבותיו כתב הרמ"א שמוחין. ייתכן שבאשכנז שמרו על מסורת ההלכתית הארצ-ישראלית הקדומה. לדעת האור זרוע, חלק ב, הלכות ראש השנה, סימן רסה, גם הבבלי לא חולק על דברי רבי אבהו (וכעין זה כתב הגר"א בביאורו לשו"ע, שם).

      פרופ' דוד גולינקין מעלה את ההשערה: 'פוסקים רבים באשכנז הלכו בעקבות ברייתא דמסכת נדה וחסידי אשכנז ומנעו מנשים להיכנס לבית הכנסת או לגעת בספר תורה בימי נדתן. ושמא זה המקור להתנגדותו של מהר"ם להנחת תפילין על ידי נשים. אולם לא עלה בידי למצוא פוסק אשכנזי המקשר בין שני האיסורים' (אסופות יא [תשנ"ח], עמ' קצב, הערה 63).

      • טעם נוסף למאן דאמר שמוחין במצוות מסויימות, מובא בהגהות מיימוניות, הלכות ציצית, פרק ג, אות מ: 'שוב מצאתי בשם גדול, דכל היכא דאיכא למיחש לנדנוד עבירה, כגון בעליית רגל דאיכא למיחש משום חולין בעזרה, ובהנחת תפילין משום ערווה ד"שער באשה ערווה", וגבי תקיעה בראש השנה דאיכא משום שבות למאן דאמר – בכל כי האי גוונא מחינן בהו. אבל היכא דליכא נדנוד עבירה, כגון סוכה ולולב וכיוצא בהן, אע"ג דפטירי מן התורה, מדרבנן לא מחינן בהו למיעבד'.

    • הלכה אשכנזית שיסודה בירושלמי

      על התופעה של מנהגים אשכנזיים שיסודם בהלכה ארצישראלית, שנהגה ביניהם בטרם גברה אצלם השפעתו של המרכז הבבלי – האריך פרופ' י"מ תא-שמע בספרו 'מנהג אשכנז הקדמון – חקר ועיון'. כמה דוגמאות מביא הרב ד"ר שלמה טולידאנו במאמרו: 'הלכה אשכנזית שיסודה בירושלמי' (ניתן לצפייה ברשת).

  7. כהמשך לדברי ש.צ הנכוחים אומר שאכן הוא נגע בנקודה חשובה

    אותו מנהל בי"ס שהתיר לתלמידותיו את הנחת התפילין לדעתי היה צריך להבין את כדור השלג שיווצר שאם הן יניחו מכוונות טהורות ובהתמדה ורצינות גם כאלו שלא ממש יודעות או מודעות בהקפדה יתירה על הנקיות בזמן השהייה עם התפילין -שבנים מודעים לה מתוך החובה עליהם להניח ויעויין בתוס' על הגמ' בקידושין לא. ד"ה "גדול המצווה ועושה"- וכאלו הרוצות לעשות זאת ממניעים פסולים [יעויין באגרות משה או"ח ח"ד סי' מט] ידרשו שיתירו להן להניח והמנהל לא יוכל לעשות איפה ואיפה ויכריז שהוא בוחן כליות ולב ולכן הסכר כבר יפרץ.

    לכן יש מצבים שהשכר הוא לא על הדרישה אלא על הפרישה ולדעתי היה על המנהל להסביר זאת לתלמידות

    גם התלמידות המדוברות אם הן אכן נשענות על שיטות להתיר ויודעות לשמור מה שצריך ומודעות לכך ומתמידות בכך וכמיכל בת שאול וחנה רחל מלודמיר בשעתן וכו' הן יכולות להבין שרצוי שימשיכו במנהגן בצנעא כי לא כל מה שמתאים להן מתאים גם לכלל חברותיהן ללימודים

    שוב אני מפנה את המעוניינים ללינק שהבאתי- את תגובתו של הרב מאיר נהוראי להרהוריה של פרופ' ורד נעם לגבי עידוד נשים להתעטף בטלית שנראה שהיא תומכת והוא מסתייג וראוי לראות את נימוקיו

    ובל תטעו,מדובר ברב הנחשב ליברלי והוא משמש כיו"ר ארגון רבני בית הלל לא בדיוק ארגון המזוהה כ"פנאטי" ו"מקובע" ו"חרד"לי" או כל כינוי שלא תרצו בהקשר זה

  8. http://he.wikisource.org/wiki/%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%9A_%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%97%D7%9F_%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%9C%D7%97

    למעוניינים -הנה דברי הערוך השולחן בסעיף ו של הסימן המובא כאן ההסבר פשוט מאוד ואין צורך להיכנס לספקולציות מיותרות הדברים מדברים בעד עצמם

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: