ספר שיריה של איריס אליה כהן הוא תהלוכת אבל החורגת מכאבה האישי על האב שנפל במדרגות ומגיעה גם לשאלות סוציולוגיות וחברתיות

שחרחורת

איריס אליה כהן

הוצאה עצמית, 2014,

71 עמודים

 מאין ולאן, האם ארזת לבד? ביקשו ממך להעביר דבר מה, נושאת חפץ חד?", כך פותחת איריס אליה כהן את ספר שיריה "שחרחורת " ומיד עונה: "אני אשיב: מחיק אמי/ אל המקום שבו/ אבי המת חי וקיים".

מכאן, מצרפֶת אותנו המשוררת למסעה ודרכו היא מבקשת להשיב לעצמה את האבל על אביה. "אבי", היא קוראת, "אבי", ובחליל הקסם שבמילותיה אוספת אותנו, הקוראים, לצאת מתמימות ומ"חיק האם" ולהלך איתה בתהלוכת האבל של איריס בת מאיר. כשצועדים במישורים – פוגשים בשירים עכשוויים על אודות אִמהות, אהבה, תשוקה, ולפתע, ללא התראה או שלטי אזהרה, מופיע שיר שדרכו אנו ניצבים על שפת תהומות. מבינים כי רק הצעידה במדרונות תלולים, בדרכי מהמורות, תביא אל המקום שבו "אבי המת חי וקיים".

איֶה המקום? על שום מה לחיותו ולקיימו במותו? התשובה נמצאת בשיר "מדורה". הראשון שבו מופיע האב בגלוי כארבעת יסודות היקום, הקיום:

בסוף ימיו היה אבי/ קצת אש/ קצת מים/ כמו מדורה על סף הבוקר/ קץ העומר/ הזמן שולחן/ שהתפרק, המציאות קרשים/ לחים, זרועים במסמרים/ ונפש עדינה כמו נר/ ולב שלא ידע להיזהר.

דרך שאריות מהותו של אביה מציבה הבת את יסודותיה. שהרי שאריות מדורה, קץ העומר ושולחן שהתפרק מעידים על ברכה ששרתה אי אז. כשהייתה המדורה בשיאה, העומר בבשלותו, והשולחן איתן על ארבע יסודותיו.

בשיר "אזכרה" לא רוצה בת המנוח ללכת לקברו. היא ואיתני הטבע לא מאירים פנים לטקסים. גם לא "הברושים הרוכנים מעליו והעורבים האורבים לבאים והולכים", אווירה אפלה על סף אימה שמהדהדת באופן מצמרר את אחרית ימיו: "וכי מה ללבי ולחלקת אדמה/ אכולה רקבובית/ ורימה, לענף אצטרובל שנפל/ ותחת צלו שוכב/ צל צלו של/ מאיר בן יעקב ומרים,/ אבי".

בחלק זה של המסע כבר התוודענו לאחריתו של אביה שנפל ב"מדרגות". אלא שעדיין איננו יודעים מה נפל עמו פרט לתכולת הסלים שסחב "מסאון השוק" ומה הפיל אותו בפתח ביתו פרט "לדמיו שסמכו וכנראה הכבירו על לבו, שכנראה דחקו בו מלאכים רבים לבוא עמם".

בשיר "שלום עליכם" מקימה מחדש, ועורכת לנו בתו המשוררת את שולחן אביה הנופל, המפורק, אל מלוא תפארתו מימים אחרים. פורשת עליו מפת שבת ומפיחה חיים ואור בצל צלו של אביה.

צוחק על שולחן השבת/ שר "כי אשמרה" ו"שלום עליכם"/ ואפילו שכבר אינך אלא/ טעם שיכר ב"בורא פרי הגפן"/ בדל חלה/ על מפה לבנה/ קטורת הדס ב"מבדיל בין קודש לחול".

לשכוח את הכתמים

על אף שאנו לכודים בתהלוכת האבל, אנו גם נאלצים להישיר מבט, ומבטנו נעצר בהסבר של השכנה: "אף פעם לא בא לו המזל" לאב. "יצא למרכז/ ושב כשנזכר ששכח את טופס הלוטו/ במגרת התרופות… וכששב, טיפס ועלה שתיים שלוש מדרגות/ לא רחוק מהדלת/ עצר/ כפסע בינו לבינו/ ונפל/ וחדל". באותו "יום חמישי, פעמיים כי רע", לא בא אביה פתח ביתו בשלום, לא בא אל קודשי הקודשים ללא פגע. גם במותו נגזל. איכה נגזל?

בשירים הבאים אנו מישירים מבט: "ופעם בשבת בבוקר, בלא דפיקה בדלת/ פרצו לבית ארבעה גברים/ (זרועות ההוצאה לפועל/ חסונות ונחושות/)… בתוך דקות עיקלו על פי פקודה מכל הבא ליד…". רואים איך עוד בחייו אוזל קיומו: "ויברך אלוהים את יום ניתוק החשמל… רבי טרפון היה אומר: מהירות הבושה גדולה ממהירות האור…", ואם לרגע הסטנו מבט: "ראשונה עוקלה הטלוויזיה/ ואז הרהיטים… דבר לא נותר לי/ מן הבית/ עד שנמכר/ ואז אבי".

ועתה, אומרת הבת, הבה נערוך את ההפרדה. איני משוררת את אבלי רק על האב החברתי. נסיבות סוציואקונומיות נתערבבו לי באבא שלי. עכשיו הזמן להפשיט מן האבל את המבט הסוציולוגי שאותו ינקְנוּ כולנו עם חלב אמנו. הניחו לי להתאבל על אבי, אומרת המשוררת. על הצל עם האור, על אחרית ימיו עם ראשיתם ומהלכם, על השורשים ועל הענפים, ובעיקר על הפרי.

אני רוצה לשכוח את כתמי החושך/ על גבו ואת אבק מטעי/ האורליאנס ואיך הלך/ לעולמו עני, בטרם עת// אולי אזכור ימים שטופי/ ילדות ואת פניו זורחות/ עלי חיוך רחב ואת העושר/ בין אצבעותיו/ אשר קטפו לי תפוחים?

בסימן שאלה אלכימי זה שואלת ומשיבה המשוררת: אותו פרי שהיה האב קוטף מן העץ ומושיט לבתו צמח לבוסתן שבו חיים ומהלכים עד היום הזה הבת, בני ביתה ושיריה. ואולי לא בכדִי, בשלהי מסע שבו גואלת המשוררת את אבלה על אביה מזרועות הממסד, בחרה להוציא את שירתה בהוצאה עצמית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ד' טבת תשע"ה, 26.12.2014