הרוח שמאחורי המְלט / איתמר מרילוס

במקום לעסוק ברוח האדם, מתעסקים מדעי הרוח בימינו בעיקר בטקסטים. הפתרון טמון בחזרה אל הספרות הקלאסית, אם כי צורת הלימוד חשובה לא פחות מהתוכן

 31-5853_Mמשבר מדעי הרוח

יואב רינון

הקיבוץ המאוחד, 2014,

124 עמ'

 על המשבר של מדעי הרוח נכתב רבות, אך על המשבר של הרוח עצמה נכתב הרבה פחות. את החלל הזה מנסה להשלים פרופ' יואב רינון המלמד בחוגים לספרות השוואתית וספרות קלאסית באוניברסיטה העברית. הספר קצר היריעה מחולק לשתי חטיבות: החטיבה הראשונה היא מסה בעלת שלושה פרקים המתארת את האופן שבו הלימודים ההומאניים שימשו במהלך ההיסטוריה כלי חינוכי ולא רק כלי מחקרי. החטיבה השנייה היא למעשה שני נספחים של חוקרים אמריקנים שאף הם התייחסו לבעיות שמעלה רינון.

המסה מתארת כיצד טקסטים קלאסיים, דוגמת האיליאדה או המלט, היוו כר פורה לעיסוק בשאלות מוסריות בתחומים שונים. בפרק השני מתוארת גסיסת לימודי הרוח וחדירת המדעיות תוך ריקון הערך החינוכי של הרוח. תהליך זה, שהחל במאה ה־19, מתאפיין בתיאוריות, דוגמת אלו של דה סוסיר בבלשנות, לוי־שטראוס באנתרופולוגיה ופוקו בסוציולוגיה, שמושאן איננו האדם אלא הטקסט. בשל העיסוק הניכר בטקסט, טוען רינון, מוזנח העיסוק באדם. וכך הוא כותב: "מאחר שאתיקה היא התחום שאמור להנחות את התנהגותם של בני אדם בעולם אנושי, הרי שבעולם מכני שבו פועלים ומתקיימים רק אובייקטים וכוחות – בין אם המוחלטות של הטקסט (דרידה) או המוחלטות של השיח (פוקו) – אתיקה אינה קיימת ואינה יכולה להתקיים… ומכאן שכל המלל הרב שהוקדש לדיונים במהות האתיקה הפוסט־מודרנית אינו אלא אחיזת עיניים".

בפרק השלישי מוצע הפתרון המאופיין בחזרה אל הרוח ככלי חינוכי וזאת באמצעות הדגמה כיצד טקסטים קלאסיים יכולים לשמש פתרון לבעיות עכשוויות. כך למשל, בעוד בהמלט מוצגת נקמה חסרת מעצורים ועיוורת הרי שבמחזה אחר של שייקספיר בשם "הסערה" הגיבור זונח את הנקמה לעבר עתיד לא ידוע. את דרך ההתנהלות הזו מציע רינון להעתיק לסכסוך הישראלי־פלשתיני לדוגמה.

קשה לחלוק על מסקנתו של רינון כי ניתן באמצעות קריאת קלסיקונים להגיע אל תובנות מוסריות מסוימות. למרות זאת נדמה לי כי רינון מתעלם מביקורות אפשריות על תפיסתו. כל השתלמות מקצועית ולאו דווקא במדעי הרוח מאפשרת אימוץ תובנות מוסריות. מדעי הפיזיקה מאפשרים לאמץ התנהלות מוסרית על בסיס סיבתיות, הביולוגיה על בסיס דרוויניזם והמתמטיקה על בסיס הסתברות. כך שהניסיון של רינון לעגן את הפתרון לירידה במספר הפונים ללימוד מדעי הרוח באיכות סגולית מוסרית הייחודית לדיסציפלינה זו לא מוצלח במיוחד. נדמה לי כי לא ניתן להציג בצורה טובה יתרונות למסקנות מוסריות אפשריות העולות ממדעי הרוח על פני אלו העולות ממדעים מדויקים.

יחד עם זאת, אין ספק שצורת הלימוד שמציע רינון נכונה (וזאת בהתעלם כעת מן הלוגיקה הבעייתית שהציב). לימוד המתיימר לעלות שאלות מוסריות הוא לימוד אחר לגמרי מלימוד שכל מטרתו הוא דיון בתיאוריות כאלה או אחרות. זה נכון למדעי הרוח והטבע כאחד. וכל הלומד מדעי הרוח יוכל להיווכח בשנים האחרונות כי השאלות המוסריות ננטשו לטובת שאלות מבניות וטקסטואליות.

ישיבות ומוסר

אם נחזור לשאלה מה גורם לירידת מעמדם של מדעי הרוח אני רוצה לחזק את עמדתו של רינון ולפנות דווקא אל מוסד הקרוב ללבי – ישיבות ההסדר. בעוד מספר התלמידים למדעי הרוח קטן בהתמדה מדי שנה, מספר התלמידים הלומדים בישיבות הסדר גדל בהתמדה. האם ניתן להסיק מכך מסקנה הפוכה, שאיכות ההוראה וצורת הלימוד הן שהופכות את המוסד הזה ליותר פופולרי עם השנים? קרוב לוודאי שלא. מספר התלמידים העולה בהתמדה דווקא חייב במידה רבה את רידוד הלימוד, או להפך – רידוד הלימוד הוא שיצר את העלייה במספר התלמידים. כלומר, מספר התלמידים איננו אינדיקציה של ממש לאיכות.

מה שככל הנראה מזין את ישיבות ההסדר נוגע לכך שהלומדים בהן (יותר או פחות, בהתמדה או בזלזול) מייחסים ללימודים בישיבה ערך חינוכי מתוך כבוד והערכה ורואים בו מקום שבו הוקנו להם ערכים מוסריים. זאת, על אף שכאמור השקידה ואיכות הלימוד אינן עולות עם השנים. לפיכך, כיוון הדיון של רינון נדמה לי כנכון. המדדים החיצוניים של ה"פרקטיות" של התחום הנלמד אינם כה משמעותיים והתחושה של הלומדים כי הם נתרמים מבחינה מוסרית היא שמניעה אותם. לא רק ישיבות ההסדר מוכיחות טענה זו אלא גם בתי מדרש חילוניים על סוגיהם המעלים לדיון שאלות מוסריות וזוכים לפריחה ושגשוג.

היבט נוסף שמוזכר בנספח הספר (של חוקר בשם אנדרו דלבנקו) מעלה בעיה כואבת והיא שלא כל החוקרים המבריקים הם בעלי יכולת או רצון מוצלחים כל כך בהרצאת דבריהם לסטודנטים. אפשרות אחת העולה בנספח היא לערוך בחינות ליכולת ההוראה של מרצים במסגרת הגנתם על עבודת הדוקטורט שלהם. אפשרות זו היא טובה אבל גובר בה החשש כי אנו עלולים להפסיד מוחות מבריקים. אפשרות שנייה שאינה מועלית כאן אבל ראוי שתידון לדעתי היא הפרדה בין מחקר להוראה. המרצים הטובים ירצו ויוכשרו לכך, בעוד החוקרים יהיו פטורים מכך ויתרכזו במחקר. יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם שגם מציאות זו יוצרת כמובן בעיה של הקהיית הפן החינוכי בעבודתם של החוקרים במידה שהם יוכשרו אך ורק למחקר.

נדמה לי כי עיקר כוחו של הספר הוא בפרק העוסק בהדגמת דילמות מוסריות באמצעות חקר הספרות. רינון מדגים באופן נהדר כיצד סיפורים הם בראש ובראשונה בעלי משמעות מוסרית יוצרת. "להיות או לא להיות" זאת השאלה המלווה כעת את מדעי הרוח. הלוואי שתשובותיו של רינון ייפלו על אוזניים קשובות.

איתמר מרילוס הוא דוקטורנט בתוכנית ללימודי פרשנות ותרבות באוניברסיטת בר־אילן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ד' טבת תשע"ה, 26.12.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-26 בדצמבר 2014, ב-גיליון ויגש תשע"ה - 907, עיון ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: