תיקון לעוון גנוז  | יושי פרג'ון

מדוע יהודה, שיודע כנראה שבנימין לא גנב את הגביע, נכון בכל זאת לקבל על עצמו ועל אחיו את האשמה ואת העונש הכרוך בה?

בשלהי פרשת השבוע, לאחר שבנימין נתפס ובאמתחתו גביע הכסף הגנוב, עומד יהודה לפני המשנה למלך (יוסף) ומתוודה בהכנעה (מד, טז): "מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָאֱ־לֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ". נכונותו של יהודה לקבל על עצמו ועל כל אחיו את האשמה, כמו גם את העונש הכרוך בה, מפתיעה מאוד.

האם יהודה ואחיו באמת מאמינים שבנימין גנב את הגביע? על פי המדרש התשובה לכך חיובית (תנחומא [בובר] מקץ י"ג): "והן עומדין ומחבטין לבנימין על כתפיו ואומרים לו, אי גנב ברה דגנבתא [=אוי גנב בן גנבת] ביישתני! בן אמך את! כך היא ביישה את אבינו: 'ותגנוב רחל את התרפים'". רחל גנבה חפץ של ניחוש מבית לבן, ובנימין ממשיך בדרכה וגונב חפץ של ניחוש מבית המצרי.

אבל חרף הדמיון בין סיפור גנבת התרפים לסיפור גנבת הגביע, קשה להאמין שיהודה מאמין באשמתו של בנימין. הגביע אמנם נמצא באמתחתו, אבל זאת יש לזכור: יד זרה שלטה בחבילותיהם, ושמה פעם ופעמיים "כֶּסֶף אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ" (מד, א; וכן מב, כה). כבר אז חשדו האחים במזימה (מג, יח): "וַיֹּאמְרוּ עַל דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה אֲנַחְנוּ מוּבָאִים לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת חֲמֹרֵינוּ". האם אין בכך כדי להעלות ספק סביר (אם לא למעלה מכך) באשר לתוקפה של הראיה המרשיעה? מדוע, אם כן, נכון יהודה להודות בעלילת השווא שטפלו עליהם?!

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

זיכרון החטא

המשנה למלך "המצרי"' מקבל את ההודאה של יהודה רק למחצה (מ"ד, יז): "וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם". וכאן הסיפור הופך להיות מוזר עוד יותר. יהודה ניגש בעוז רוח אל המשנה־למלך ונאבק בכל כוחו על חירותו של בנימין. מדוע יהודה, שהיה נכון לקבל את שעבודם של כל בני־יעקב (ובכללם בנימין!), אינו מוכן להסכין עם הרעה הקטנה יותר – שעבודו של בנימין לבדו?!

אפשרות אחת להסביר את התנהגותו של יהודה נעוצה בהצעתם הנחפזת של האחים לנציגו של יוסף (ט): "אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיךָ וָמֵת וְגַם אֲנַחְנוּ נִהְיֶה לַאדֹנִי לַעֲבָדִים". משרתו של יוסף אמנם מסרב להצעתם ומתעקש על ענישה אישית (י): "אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם תִּהְיוּ נְקִיִּם"; אולם כאשר אדונו פונה אליהם בהאשמה קולקטיבית (טו): "וַיֹּאמֶר לָהֶם יוֹסֵף מָה הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הֲלוֹא יְדַעְתֶּם כִּי נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹנִי", יהודה חושש שהוא יבחר בכל זאת להעניש אותם במה שגזרו במו־פיהם. כדי למנוע את האפשרות התיאורטית שבנימין יומת, מוכן יהודה להכניס את צוואר כולם בעול של שעבוד וודאי: "הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ".

אולם אם ניזכר בהתנהגותם של האחים באחת המערכות הקודמות של הסיפור, נוכל למצוא הסבר נוסף, אולי אפילו סביר יותר, להתנהגותו של יהודה. כאשר יוסף פונה לאחיו ואומר (מב, יט): "אִם כֵּנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם", מגיבים האחים בהודאה באשמה (כא): "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת". האשמה שבה האחים מודים אינה, כמובן, זו שטפל עליהם המשנה־למלך "המצרי", אלא אשמה אחרת לגמרי – אשמת יוסף.

אחי יוסף יודעים היטב שהם אינם מרגלים. ללא ספק, האחים אינם מאמינים ש"המצרי" מאשים אותם בריגול בגלל מה שעשו ליוסף (אף על פי שלמרבה ההפתעה זו באמת הסיבה להאשמה!). ובכל זאת, כשאחד האחים נאלץ להישאר בבור הכלא במצרים בעוד אחיו חוזרים בשלום אל אביהם, הם לא יכולים שלא להיזכר שכך נהגו ביוסף אחיהם. בני יעקב מבינים שהקב"ה גלגל את הדברים, בלי קשר למניעיו של "המצרי", כך שהם ייענשו סוף־סוף על החטא הנורא.

הזדמנות לתיקון

כאשר האחים שבים למצרים בראש מושפל אחרי סיפור גנבת הגביע, יהודה מבין שגם זה עונש על סיפור יוסף, כדברי דון יצחק אברבנאל: "ובאמרם האלקים מצא את עוון עבדיך רמזו על מכרם את אחיהם יוסף לעבד ומבלי חמלה, ובעבור אותו העוון הגנוז שפטנו הא־ל מידה כנגד מידה, ולכן הננו עבדים לאדני תחת אשר מכרנוהו לעבד". מי שמכרו את אחיהם לעבד במצרים – עונשם הראוי שיהיו כולם עבדים במצרים (יש לציין שבסופו של דבר זה העונש שבו נידונו, כמסופר בתחילת ספר שמות). ומה באשר לבנימין? מה חטאו ומה פשעו? אולי יהודה משער שהגזרה יצאה על כל בני יעקב, וכך בנימין "נתפס" אגב חטאם של אחיו.

מכיוון שיהודה ואחיו מכירים בחטאם, הם נכונים לקבל באהבה את העונש המגיע להם. אולם כשהמשנה למלך מסרב לקבל אותם כעבדים במצרים ומתעקש על שעבודו של בנימין לבדו, מבין יהודה שאין כאן עונש על חטאם, אלא שחזור של חטאם! שוב הוא עומד בפני אפשרות להפקיר את בנם האהוב של יעקב ורחל לעבדות במצרים. יהודה מתגלה כאן בשיא גודלו. בהינתן לו הזדמנות שנייה הוא בוחר לא לחזור על חטאו, אלא לנסות ולתקן אותו. מי שהציע למכור את יוסף לעבד במצרים (ומי שערב את בנימין) מציע עתה לקחת את העוון כולו על ראשו, ולהישאר עבד במצרים. בכך הראה יהודה שהוא זכאי בדין, וראוי לתואר שהעניקו חכמים לאחד מבני בניו כ"מקים עולה של תשובה".

ד"ר יושי פרג'ון הוא עורך "מגדים", ביטאון לענייני מקרא, ומרצה לתנ"ך במכללה האקדמית הרצוג ובישיבת ההסדר בעתניאל

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ז כסלו תשע"ה, 19.12.2014

פורסמה ב-19 בדצמבר 2014, ב-גיליון מקץ תשע"ה - 906 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. כבוד הבן הוא כבוד האב

    בס"ד א' טבת ע"ה

    אין צורך בהשערתו של הכותב שיהודה היה מוכן לקבל עליו עבדות כתיקון לחטא מכירת יוסף, .

    ההסבר למעשהו של יהודה מפורש בדבריו:
    א. הרצון להציל את בנימין מתוך החשש שיעקב לא יחזיק מעמד עם אבדן בנה השני של רחל.
    ב. הערבות שנתן יהודה לאביו בעד בנימין. מהותה של ערבות היא: תשלום עבור החייב. ואם כן – אפילו האמין יהודה באשמתו של בנימין, הרי הערבות מחייבת אותו לשאת בעונש במקומו.

    אכן, במודעות שגילה יהודה לסבלו של יעקב באיבוד בנו, תיקן יהודה את חוסר המודעות שגילה בעת המכירה. אז העלה באזני האחים את הטיעון: 'כי אחינו בשרנו הוא' אך לא חשב כלל על הצער שייגרם ליעקב בהיעלמות יוסף.

    יש כאן עליית מדריגה בהכרת החטא ובתיקונו,
    אף ראובן אומר 'אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו בצרת נפשו בהתחננו אלינו', אך אינו מדבר על חטא הפגיעה באב. עתה מבין יוסף שיהודה הפנים שמכירתו היתה פגיעה לא רק ביחס האחוה הראוי, אלא גם פגיעה בכבוד האב. מעתה, אין חשש שהמעשה יישנה, שהרי אפילו יהיו האחים משוכנעים שאחד מהם אינו נוהג כשורה ואינו ראוי לאחווה, עדיין ייזהרו בכבודו מפני כבוד האב.

    וכך לדורות מצווה התורה: 'ואהבת לרעך כמוך אני ה" – ללמדנו שעשיית הטוב 'בין אדם לחבירו' היא גם 'בין אדם למקום'. כבודו של בן המלך הוא כבודו של המלך עצמו.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: