הטקסט הוא רק כרטיס הכניסה | רחלי ריף

גולדברג, צ'כוב וגם הודעת סמ"ס, הנאום של צ'פלין, הטקסט על שטר החמישים וערך מוויקיפדיה; צעירים ומבוגרים, דתיים וחילונים, חרדים וערבים, קוראים ביחד טקסטים ומחברים בין עולמות

האדם קורא לבדו. בביתו, בתחנת האוטובוס, ברכבת, על חוף הים, בבית הקפה. מסביבו אנשים אבל הוא בשלו; נפגש במילים, נשאב לעולם הספר. מתרגש, צוחק, חושש לגורל הדמויות, דומע. לאחר סיום הקריאה הסיפור יכול ללוות אותו זמן מה. אחר כך החוויה מתעמעמת, לעתים מתפוגגת כליל, בדרך כלל בלי שידבר עם מישהו על שקרא, בלי שיחלוק תובנות, רגשות, בלי שיבין למה ראה את עצמו בדמות הגיבור.

במשך השנים היו כאלו שהחליטו להוציא את הקריאה מרשות היחיד; לשתף בה אחרים, להפוך אותה לקצת פחות פרטית. כבר במאה ה־17 התכנסו סלונים ספרותיים של אנשי החברה הגבוהה בביתם או בבתי קפה אירופיים. הדיונים בנושאים הספרותיים והפילוסופיים העניקו השכלה והעצמה לאלו שהשתתפו בהם. מאז עברו מפגשי הקריאה כמה שינויים אבל הבסיס נותר על כנו – בואו נדבר על זה, יחד. לאחרונה, מתברר, מגיעים מפגשי הקריאה, בכמה גוונים ובלבושים חדשים, ומתפרשים ברחבי הארץ. האדם יוצא מבדידות קריאתו ונפגש בקריאתם של אחרים.

"הבוק סרפינג הוא גם אנרכי. מי שנכנס אליו לא יודע מה יהיה במהלכו". מפגש בוק סרפינג ביפו, השבוע צילום: אמיר מאירי

"הבוק סרפינג הוא גם אנרכי. מי שנכנס אליו לא יודע מה יהיה במהלכו". מפגש בוק סרפינג ביפו, השבוע
צילום: אמיר מאירי

מקרב בין אנשים

בחלל הקומה השנייה של "הולצר ספרים" בירושלים מתאספים תשעה אנשים שאינם מכירים זה את זה. מבוגרים וצעירים, דתיים וחילונים. זה אחרי זה הם מקריאים את הטקסטים שהביאו עמם; עגנון לצד בורחס, פסוקים מהתנ"ך ופרננדו פסואה לצד קומיקס של אמן בוגר בצלאל. המילים מתעופפות באוויר החדר החמים, מביאות אחריהן דיונים על חשיפה וגבולות, דו קיום, אינטימיות, בני אדם.

זהו מפגש "בוק סרפינג", והתנאי להשתתפות בו הוא אחד – תביא איתך טקסט להקראה. הכללים: מספר המשתתפים הוא בין שמונה לעשרה, מרבית המשתתפים לא מכירים אחד את השני, הטקסט יהיה בשפה אחת המוסכמת מראש על כולם ואורכו של הטקסט לא יעלה על כעמוד. זהו. סבב שמות קצר, ומתחילים. כשלוש שעות של הקראה, שיתוף ודיונים. מפגש אינטימי חולף בין זרים.

מפגשי הבוק סרפינג – הלחמה בין "בוק קלאב" ל"קאוצ'סרפינג", יוזמת האירוח אצל אנשים זרים ברחבי העולם – החלו ביוני 2013. רז ספקטור, בן 44, סופר ובוגר לימודי פילוסופיה ותיאטרון, חזר זמן לא רב קודם לכן משהות ארוכה בת שבע שנים במזרח הרחוק, ורצה להשתלב בישראליות. "הרעיון נהגה כשהייתי בלאוס, לקראת השיבה לארץ. חשבתי עליו כעל דרך יפה לחזור ולהתחבר מחדש. כמו להביא מתנה. הייתי לפני הוצאת הספר שלי, וחשבתי שהמפגשים האלו ישרתו אותי ברמה הפשוטה של לפגוש אנשים שאוהבים טקסטים. זו גם דרך מצוינת להרחיב את המעגל החברתי שלך. אם אתה הולך למפגש פעם או פעמיים בחודש בטוח תמצא שם מישהו שימצא חן בעיניך כאדם; עם נקודת מבט מעניינת, עם אהבה משותפת לטקסטים מסוימים. זו אחלה דרך לא להרגיש לבד".

אז למה בוק סרפינג? "קודם כול זוהי צורת בילוי, ובחינם", עונה ספקטור. "האדם חולק עם אחרים טקסטים שמעניינים אותו, ונפגש עם טקסטים מרתקים שלא הכיר. אבל הרבה לפני שזה בילוי זהו מפגש חברתי, תנועה חברתית. הטקסטים הם רק כרטיס הכניסה. המטרה היא לגרום לאנשים שלא היו נפגשים בדרך אחרת להכיר את עולמו התרבותי והאישי של האחר.

"באוכלוסייה שלנו קיים נתק חברתי ותרבותי בין קבוצות. תשאלי יהודים כמה סופרים ערבים בני זמננו הם מכירים. התשובה תהיה מאכזבת. תשאלי חילוני מהם הרגלי הקריאה של חרדים, הוא לא יֵדע. אדם חילוני בתל אביב לא רגיל לארח בביתו אנשים שונים ממנו – חרדים, ערבים, בעלי מוגבלות או סתם כאלו שלא בשכבת הגיל שלו. זוג צעיר לא יארח אנשים בני שבעים, ולהיפך. הבוק סרפינג הוא פעולה של ערבוב חברתי בין קבוצות שלא היו נפגשות אחרת. זה נראה לי מאוד בריא ויכול לעשות משהו טוב לחברה שלנו. כשנפגשים עם אנשים ממשיים הסטריאוטיפים נעלמים. כבר לא מפחדים אחד מהשני. על האדם לדעת מי גר בשכנותו. אלו לא אנשים שחיים במדינה אחרת, הם גרים מעבר לכביש".

אם המפגש החברתי הוא שחשוב, למה לקיים אותו דווקא בעזרת טקסטים?

"זהו כלי מאפשר מאוד. אם קבוצת אנשים תראה ביחד סרט היא תמקד את עיקר תשומת הלב בסרט ולא אחד בשני. ומוזיקה היא צורה חווייתית מאוד וקשה יותר לדבר עליה. כשהאדם מקריא טקסט כל תשומת הלב ממוקדת בו. הוא בחר את הטקסט והוא שמקריא אותו. הטקסט מזמין לשיחה, תמיד יש לו מה לומר, הוא מקרב בין אנשים. המעבר בין הטקסט לדיבור הוא טבעי".

לקרוא מגדיר ציפורים

האירועים מתפרסמים בדפי הפייסבוק של הבוק סרפינג וביצירת איוונטים, ובשנה הבאה יושק אתר שירכז את הפעילות, כך שגם מי שאין לו פייסבוק יוכל להתעדכן ולהשתתף. המפגשים מתקיימים בדרך כלל בבתים פרטיים, "שם החלל מאפשר יותר, מוגן יותר, שובר מחיצות יותר. אבל התקיימו גם מפגשים במקומות אחרים", אומרת עדי ענתבי, בת 28, המנהלת הלוגיסטית של בוק סרפינג בארץ, אחראית על קבוצת תל אביב והשרון ומי שמכונה "האמא של הבוק סרפינג". "היו סרפים בברים אפלוליים, בבתי קפה, בספריות, בפארק, ברחבת התיאטרון, במרכז קהילתי, בחוף הים הירושלמי ועל גגות של בתים. בשבוע הספר האלטרנטיבי היה סרף שהתרחש ברחוב, והיה מורכב מאנשים שידעו על האירוע מראש ומאנשים שנתקלו בנו במקרה. יש גם סרפים שמתקיימים במועדוניות 'אנוש', שבהם משתתפים פגועי נפש יחד עם אנשים רגילים, במירכאות. זה חשוב מאוד".

הטקסטים המוקראים מגוונים. מהספרותי והעיוני ועד האידיאולוגי, האישי וגם האזוטרי. "יש את הטקסטים המקובלים יותר, כמו שירים של יהודה עמיחי, לאה גולדברג או אלתרמן, וטקסטים של חנוך לוין או עגנון", אומרת ענתבי. "אבל יש גם המון מקוריות. היה מישהו שהקריא תכתובת סמ"סים מעניינת, אחרת הקריאה מייל שכתבה לבחור ובו סיפרה לו מדוע היא עוזבת אותו. הייתה גם הקראה של ערך מוויקיפדיה, זה שנכתב על הסופר היפני יוקיו מישימה, וגם מישהו הקריא את הטקסט שכתוב על שטר החמישים הישן.

"אני זוכרת מישהי שהקריאה עמוד מתוך מגדיר ציפורים, שעסק בארבעה סוגים של נדידת ציפורים. בסוף ההקראה כל הנשים בחדר הבינו שמדובר בהקבלה מפורשת לקשר בין גברים ונשים. הגברים שבחדר לא ראו את זה בכלל". "אם כמה אנשים מקריאים טקסט ספרותי ואז מישהו מקריא טקסט מסוג אחר", מוסיף ספקטור, "זה שובר את הדינמיקה ומאוד מרענן. הגיוון בטקסטים מפרה את השיח".

לאחרונה, מספרת ענתבי, מתקיימים מפגשי בוק סרפינג בנושאים ספציפיים. "בחודש וחצי האחרונים, למשל, התקיימו מפגשים בנושאים של הקשבה, אוכל, צחוק, שקט, פריצת גבולות, גלות, סרף דליה רביקוביץ' וסרף אהבה. המשתתפים מתבקשים להביא טקסט כלשהו בנושא הסרף, וזה מביא למקומות מאוד מיוחדים. לא מזמן מישהו החליט שהוא רוצה לחגוג את יום ההולדת שלו בצורת בוק סרפינג, והזמין לאירוע חברים וגם זרים, וכך זה התנהל – הייתה עוגה והקריאו טקסטים. יש גם בוק סרפינג ארוחות שבת. לא מזמן ידיד שלי הזמין אותי לארוחת שבת, ופתאום החליט שנעשה בארוחה בוק סרפינג. הוא אמר לכל אורח – כולם הכירו אותו אך לא הכרנו אחד את השני – להביא איתו טקסט. היה מעולה".

"אני למשל אירחתי את הסרף צחוק", מעיר ספקטור. "המשתתפים הביאו טקסטים שממש מצחיקים אותם. מן הסתם נוצרה אווירה אחרת לגמרי מסרף האימה שארגנו במהלך מבצע צוק איתן, שאליו הביאו המשתתפים טקסטים שמפחידים אותם. בסוף הסרף הזה הרגשנו סוג של קתרזיס, שחרור בימים הקשים האלו".

למה אתם מתעקשים שהמשתתפים בבוק סרפינג לא יכירו אחד את השני?

"התנועה הבסיסית של הבוק סרפינג היא תנועה של אמון. המשתתף נחשף במשך שלוש שעות בפני קבוצה שהוא לא מכיר. בייחוד אם הוא מארח. אנשים זרים נכנסים אליו הביתה, יושבים אצלו בסלון. הוא לא יאמר מה אם הם משוגעים או אם יטרידו אותי או יגנבו ממני. הוא אומר בואו, תיכנסו. זו תנועה חזקה ורדיקלית של אמון. הפעולה הזו בישראל של 2014, שבה החברה מאוד מקוטבת ומנוכרת, היא בריאה, משקמת אמון".

קצת מספרים: בינואר 2014 היו כחמישה עשר מפגשי בוק סרפינג בחודש בכל רחבי הארץ, וכיום, עוד לא שנה לאחר מכן, המספר גדל כמעט פי ארבעה. כחמישים מפגשים נערכים בשמונה מרכזי פעילות; במרכז, בירושלים, בצפון ובדרום, וגם בחו"ל – בניו מקסיקו מתקיימים כשלושה מפגשים בחודש מזה כשנה, וגם בטורונטו ובניו זילנד כבר שמעו על הרעיון. הבוק סרפינג מונה היום 35 מנחים, שמתפקדים כ"שוטרי התנועה של הערב, שדואגים שהשיחה תישאר ידידותית ומגוונת", ו־3,600 חברים בקבוצות האזוריות בפייסבוק. ב־2015, מעריך ספקטור, מספר מפגשי הבוק סרפינג יגיע לסביבות המאה בחודש, בכל רחבי המדינה.

"כולם מוזמנים, אין סלקציה. זה פורמט מאוד לא אליטיסטי". בוק סרפינג בשבוע הספר האלטרנטיבי, ירושלים, 2014 צילום: עינת גומל

"כולם מוזמנים, אין סלקציה. זה פורמט מאוד לא אליטיסטי". בוק סרפינג בשבוע הספר האלטרנטיבי, ירושלים, 2014
צילום: עינת גומל

ראש ישיבה וספרי חול

בינתיים מנסים אנשי הבוק סרפינג להגיע בצורה נרחבת יותר לקהלים מבודלים יותר ונגישים פחות, כמו האוכלוסייה החרדית והערבית. בשבוע שעבר התקיים בירושלים אירוע הבוק סרפינג הראשון לחרדים וחילונים. הגעתי לשם, כשבשל רגישותו של האירוע אני מתחייבת שלא לצלם ולא לפרסם את שמות המשתתפים ואת מקום המפגש. היו שם שלושה חרדים, חרדי לשעבר, דתיים לאומיים וחילונים. לצד פסוקים מפרשת השבוע קראו המשתתפים מספר היובלים החיצוני, שיר של משורר סופי ואת נאום הדיקטטור הגדול של צ'פלין.

החרדים המשתתפים, אומר לי גם מארגן המפגש, בוגר ישיבת פוניבז' בן 29, הם חרדים לא ממש קונבנציונליים. "מדובר בחרדים חושבים, שוחרי השכלה, שבחרו בדרכים שקיימות בשוליים של החברה החרדית, גם אצל רבנים ואנשי מעשה. אנחנו עושים את זה בצורה שקטה ומכבדת ותוך ציות וכיבוד של המסורת. גם אבא שלי קורא מדי פעם ספרי חול, והוא ראש ישיבה".

חרדים "כבדים" יותר ונשים חרדיות – לא הגיעו. "נשים חרדיות לא מגיעות למפגשים כרגע", אומרת ענתבי. "אישה חרדית צעירה ממוצעת מטפלת בילדים ועם פחות יכולת תזוזה מאשר הגברים. נשים חרדיות שהולכות לשיעורי ספורט זה דבר אחד, אבל ללכת למפגש עם חילונים זה משהו אחר. הגברים מגיעים יותר. המטרה הסופית היא שכל אחד ירגיש מוזמן ולא נצטרך להזמין בעצמנו, אבל בתור התחלה אנחנו מנסים להעביר את ההזמנה לקהלים האלו בצורה עדינה. גם אצל ערביי מזרח ירושלים זה מאוד לא פשוט. בחיפה ובגליל ערבים מגיעים למפגשים. בירושלים המצב בעייתי יותר".

באבו גוש הסמוכה לירושלים דווקא מתקיימים מפגשים, כשניים בחודש, ואליהם מגיעים ערבים ויהודים תושבי המקום והסביבה. שריף אברהים, תושב המקום בן 24, בוגר תואר ראשון בהיסטוריה של עם ישראל ולימודי מזרח תיכון מאוניברסיטת בן גוריון, הספיק להשתתף ב־12 מפגשי בוק סרפינג, כולל בתל אביב, וגם לארח שני מפגשים בביתו. הוא שמע על הרעיון מחברים יהודים והחליט להשתתף. "הלכתי, ומאז אני מכור לבוק סרפינג", הוא אומר.

למה? מה מושך אותך במפגשי הבוק סרפינג?

"זו דרך להכיר אנשים חדשים וטקסטים שאני לא מכיר, וגם דרך להתבטא. לפעמים לאדם יש מה להגיד והוא לא מוצא את המסגרת הנכונה, והבוק סרפינג זו הזדמנות לדבר. בגלל שלרוב לא מכירים את המשתתפים אפשר לשחרר ולשתף יותר. חוץ מזה בוק סרפינג שמכיל משתתפים יהודים וערבים יכול לחבר בין הצדדים. יש בינינו פער ונתק עצומים, ואולי דרך המפגשים האלו נוכל ליצור קשר. במיוחד כשזה נעשה דרך משהו תרבותי כל כך, אינטלקטואלי. המפגשים האלו חשובים גם בין הערבים לבין עצמם וגם בין היהודים לבין עצמם. הם חשיבה מחוץ לקופסה, הם דרך יוצאת דופן ליצור קשר".

אני שואלת אותו על האווירה במפגשים, בייחוד על רקע הימים המתוחים שבהם אנחנו נמצאים. "מפגשי הסרפינג שבהם הייתי היו באווירה טובה, חמה ומכבדת. גם אם דיברנו לפעמים על פוליטיקה והיו מחלוקות בין הדעות והרעיונות, כולם הצליחו לשמור על אווירה טובה".

האתגר, אומר שריף, הוא להפיץ את המפגשים ולמשוך אליהם יותר משתתפים. "לא מגיעים מספיק ערבים למפגשים האלו, לא במספר שהייתי מצפה לו. יש כאלו שאומרים שזה לא מעניין אותם – לא כולם מתעניינים בספרים ובקריאה. יש שחושבים שזה משהו ממשלתי או ממוסד ולא מבינים שמדובר במיזם פרטי לגמרי, ויש כאלו שחושבים שהמפגשים האלו חסרי טעם, שאין להם משמעות, שזה לא יעזור. חשוב לי להדגיש להם שהבוק סרפינג הוא לא אידיאלוגי ואין לו אג'נדה, שאדם שמגיע לסרפינג לא צריך לשנות את הדעות או את המחשבות שלו". בשבוע הבא ינחה שריף את מפגש הבוק סרפינג הראשון במזרח ירושלים, מפגש שיתקיים בשפה הערבית. "מקום כבר יש לנו", הוא אומר, "עכשיו צריך לקבוע תאריך".

קריאה יצירתית

לדעת מוטי פוגל, מבקר הספרות של "טיים־אאוט", את הקריאה צריך ללמוד. לפני קצת יותר משנה הוא פתח את סדנת הקריאה "קריאה תמה" בתל אביב ובירושלים. "בכל מחזור של הסדנה משתתפים כעשרה אנשים, מבוגרים וצעירים. הרעיון הוא להעמיק ולדבר על הקריאה. אנחנו קוראים בבית סיפורים קצרים, בין השאר של נבוקוב, קפקא ויהושע קנז, כאלו שדרכם אפשר ללמוד על צורות שונות של קריאה, ומדברים עליהם בסדנה. אנו דנים בשאלה מה זו קריאה ואיך אנחנו קוראים, ואני מבליט את הרובד הסמוי של הסיפור שקראנו, שרק מחכה לחשיפה. אבל אין פרשנות אחת. אין צורה אחת של קריאה ואין צורה אחת של יחסים בין קורא לכותב. המשתתפים מוזמנים להגיב בפרשנויות משלהם, כל מה שמעוגן בטקסט הוא נכון".

הסדנה, לדברי פוגל, מתקיימת כמפגש חברתי של אנשים שרוצים לדבר על ספרות ולהכיר ספרות שאינם מכירים, ומיועדת גם לאנשים שאוהבים לקרוא אבל אין להם זמן, והמסגרת של סיפורים קצרים מאפשרת להם זאת ("רומן לא מתאים למסגרת פגישה שבועית"). המטרה, כאמור, היא העמקה של יכולת הקריאה. "כאן אני מביא את הניסיון שלי כמבקר ספרות, כשההנחיה שלי לקריאה נותנת לסיפור עוד משמעויות ורבדים שקשה להבחין בהם בקריאה ראשונה. פעמים רבות לאחר הקריאה, בייחוד בסיפורים קצרים, אנחנו מרגישים שפספסנו משהו, שיש כאן חידה שמחכה לפענוח. אני מנסה לפתור את החידה ולחשוף את הרובד הסמוי שלה. ההיחשפות לקריאות אחרות מעשירה את הקריאה שלנו".

כשאני שואלת את פוגל האם הוא גם כותב הוא צוחק. "זו אחת הסיבות שבגללה פתחתי את סדנת הקריאה. כמבקר ספרות הרבה שואלים אותי את השאלה הזו. חוץ מזה שביקורת ספרות היא כתיבה לכל דבר, ההנחה שמסתתרת מאחורי השאלה הזו היא שאנשי ספרות הם לבטח אנשים שכותבים, שקריאה היא הכנה ושלב בדרך אל הכתיבה. אני חושב שזה לא נכון. כתיבה היא פעולה נהדרת ומי שרוצה לכתוב שיכתוב, ויש מספיק סדנאות כתיבה שיעזרו לו. אבל קריאה היא פעולה יצירתית לא פחות. זו לא פעילות פסיבית. בכל קריאה אנחנו מפעילים את המחשבה שלנו, מפרשים את הסיפור. אני רוצה לחזק את מקומה של הקריאה בתרבות הישראלית כדבר שיש לו ערך בפני עצמו. צריך לדבר על הקריאה ולהנכיח אותה".

אביבה זרקה, דוקטור לספרות ומרצה לתכנון לימודים, יזמה את הקמת מועדון הקריאה בשדרות, שהוקם בשנת 2008 והתקיים במשך כשנתיים. "קראנו ספרים קאנוניים, של צ'כוב, נבוקוב, עגנון, מארקס ועוד. התמקדתי בבעיה טקסטואלית שעלתה במהלך הקריאה והזמנתי את המשתתפים להתמודד איתה. הרעיון היה להציג את מורכבותה של הספרות, דבר שמאפשר ספרות טובה, ולהפוך את הספרות למסע לגילוי הטקסט והקורא יחד".

הבחירה בשדרות כמקום שבו יתקיים המועדון, היא אומרת, מתקשרת בדיוק לכך. "הספרות מפתחת מודעות עצמית מגוונת: אישית וחברתית. הוכחה לכך היא האנלוגיה שמצאו המשתתפים בין חייהם בפריפריה לבין גיבורים לא מעטים שעליהם קראנו, כאלו שחיו בשולי החברה. כך למשל קראנו טקסט של צ'כוב שעוסק בשתי דמויות שכל אחת מהן מייצגת עולמות אחרים; את הפריפריה ואת המרכז של רוסיה של אותם ימים. אחד המשתתפים עמד על כך והפטיר 'כמו אז כך עכשיו'. זה היה רגע של מודעות שהאיר את חייו גם מפרספקטיבה היסטורית".

מבחן הסובלנות

אני מעמתת את רז ספקטור עם הדעה הרווחת שבעידן הטכנולוגי של היום אנשים לא קוראים. "זה פשוט לא נכון. המון אנשים קוראים, ובמפגשי הבוק סרפינג אנחנו מגלים יותר ויותר קוראים. מעבר לכך – החיים שלנו מבוססי ספרים. אנחנו חיים בתוך ספרים גם אם אנחנו לא קוראים אותם. בין אם אנחנו דתיים או חילונים או ערבים או לא משנה, אנו חיים בתוך עולם שנוצר בספרים. ספרים שכבר נכתבו קוראים לנו לפעול לפיהם. אם זה התורה או מארקס. אי אפשר לברוח מהספרים. לא משנה כמה דיגיטלי ואינטרנטי תרגיש, אתה בסך הכול קומה נוספת בבניין של אלף קומות, כשכל הקומות הקודמות לך הן מסורות שהתגלמו בספרים. לספרים יש יותר נוכחות בחיי אנשים משאנחנו מדמיינים.

"לאוהבי הספרות יש מקומות מפגש מעטים שבהם הם יכולים להיפגש. הראשון הוא דרך פורמט ההקראה. מגיע הסופר, מקריא את ספרו, ואחר כך ניתן לשאול שאלות. הקהל פסיבי. פורמט אחר, יותר דמוקרטי, הוא הבוק קלאב, מועדון הקריאה, שבו קבוצת אנשים מחליטה מראש איזה טקסט לקרוא ואז מדברת עליו. זו עדיין לא צורה מאוד דמוקרטית, כי כשמה כן היא – מועדון. קבוצה סגורה של אנשים, לרוב ידידים. בבוק סרפינג כולם מוזמנים, אין סלקציה. זה פורמט מאוד לא אליטיסטי. כל עוד אתה לא מפריע, אתה מוזמן. נער בן 17 יכול למצוא את עצמו בין פרופסורים לפילוסופיה. רק תביא טקסט ואתה בפנים.

"הבוק סרפינג הוא גם אנרכי. מי שנכנס אליו לא יודע מה יהיה במהלכו, לא יודע מי יגיע ומה תהיה הדינמיקה. אין כמעט חוקים. הדבר דומה יותר לשיט אבובים עם קבוצת אנשים זרים. טקסטים מסוימים גוררים תגובות מאוד חזקות אצל אנשים, ויש כאלו שנהנים לעשות פרובוקציה. זה מעניין כי זה מאתגר את האנשים, הקבוצה יכולה להכיל את הפרובוקציה. רק לעתים נדירות מאוד הדברים יכולים להתגלגל לוויכוחים או לצעקות. הפורמט הזה תופס כי הוא מציע אלטרנטיבה אמיתית לאוהבי הטקסטים".

סיום מפגש הבוק סרפינג הראשון שבו השתתפתי היה דרמטי. מישהי הקריאה טקסט אישי שכתבה, שבו איימה להתאבד. לאחר שניות ספורות של חוסר נוחות וחרדה, שבהן לא ידענו איך להגיב וניסינו לגשש בזהירות איך ניתן לעזור, היא גילתה שזו פרובוקציה, שמדובר בטקסט מומצא, והיא השתמשה בו כדי לשאול האם ניתן לקרוא במפגשי הבוק סרפינג הכול והיכן הגבולות. היא עשתה זאת בהסתמך על מפגש קודם שחוותה ובו חשפו, לטענתה, יותר מדי.

אני שואלת את ספקטור האם לבוק סרפינג יש גבולות; האם תהיה נקודה שבה יעצרו את הקורא מלקרוא את הטקסט שהביא. "אין אפשרות שנגיד למישהו לא לקרוא", הוא אומר. "משתתף נכנס לסרף בידיעה שאין לו שליטה על מהלך הערב ושיכול להיות שיהיו טקסטים שלא ימצאו חן בעיניו. העמידה בכך בוחנת את הסובלנות שלנו".

הקריאה המשותפת, לדעת ספקטור, רק מוסיפה לחוויית הקריאה האישית ולא פוגמת בה. "הקריאה עדיין אישית, וכשהקורא לא נשאר לבד עם הספר זה נותן לו ממד נוסף. מעשיר את עולמו הספרותי, התרבותי והאישי. אבל אין ספק שהמישור האנושי הוא המהותי יותר בבוק סרפינג. למשל סיפור החיים של דרוזי כפי שהוא נשקף כשהוא קורא טקסט של סמי מיכאל ומסביר איך הדברים מתחברים לחיים שלו – והייתי במפגש כזה לפני כחודש אצל משפחה דרוזית בכפר מרר – זה לא יסולא בפז. קשה לשנוא אנשים שנמצאים איתך באותו חדר ומראים את הצד האנושי של הטקסט ושלהם.

"חוץ מזה, המון חברויות חדשות נוצרות. אני מבסוט מכך שאנשים ששייכים לקבוצת מעגל אחרת מוצאים את עצמם עם חברים ממרכז תל אביב, לדוגמה. אחרי המפגש מוחלפים טלפונים ופייסבוקים ונוצרים אלפי קשרים חדשים. אבל מה", הוא צוחק, כאילו לבוק סרפינג נוסף תפקיד השדכן, "חתונה עדיין לא הייתה. גם זה יגיע".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ז כסלו תשע"ה, 19.12.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-19 בדצמבר 2014, ב-גיליון מקץ תשע"ה - 906 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. שבוע טוב 🙂
    לכל המעונייןת להצטרף למפגשי בוק סרפינג- היכנסו לכאן:

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: