הפרטת הדת במדינה | חיים נבון

לאחר שהוכח שמערכות המנוהלות בידי המדינה פועלות ביעילות פחותה, אין שום סיבה שלא להפריט גם את שירותי הדת. אין להפרטה הזו שום קשר לצביון המרחב הציבורי שעליו צריך להיאבק

השיח הישראלי דוחס מתחת לסיסמה "הפרדת הדת מהמדינה" שני נושאים שונים, שהקשר ביניהם רופף למדי: חילון המרחב הציבורי והפרטת שירותי הדת. במאמר זה אטען ש"הפרדת הדת מהמדינה" במובן הראשון היא קטסטרופה, ולמעשה אינה אפשרית כלל במציאות הישראלית. לעומת זאת, "הפרדת הדת מהמדינה" במובן השני היא חיונית מאין כמותה.

לְמה כוונתי בביטוי "חילון המרחב הציבורי"? תחת הכותרת הזו נכללת הדרישה שהמדינה לא תסייע, באופן כספי או אחר, לדת אחת או לדתות מספר. כמו כן יש דרישה מכוהני הדת שיימנעו ממעורבות בתחום הציבורי. דוגמה קיצונית של הפרדת הדת מהמדינה במובן הזה קיימת בצרפת (אף שגם שם ההפרדה אינה מוחלטת). פעמים רבות מתייחסים בהקשר זה למושג האמריקני של חומה המפרידה בין דת למדינה.

אך המודל הזה הרבה פחות פופולרי ממה שגורמים לנו לחשוב. באנגליה, הנצרות האנגליקנית מוגדרת כדת המדינה. המלכה, העומדת בראש המדינה, עומדת גם בראש הכנסייה. בבתי הספר הציבוריים באנגליה נערכת תפילה משותפת, כחלק ממערכת השעות הסדירה. כל זה רחוק מאוד ממה שמקובל לכנות "הפרדת הדת מהמדינה".

גם בארצות הברית – שהיא מהסַמנים הקיצוניים של הפרדה בין דת למדינה – הפרדה זו רכה הרבה יותר מאשר בצרפת. בהמנון האמריקני מופיעות המילים "אלוהים, ברך את אמריקה". על שטר הדולר נכתב: "באלוהים אנו בוטחים". שבועת האמונים של אזרחים אמריקנים חדשים נחתמת במילים: "כה יעזור לי אלוהים". הצהרת האמונים לדגל מדברת על "אומה אחת תחת הא־ל". כמעט בכל מדינות ארה"ב ההצהרה הזו נאמרת בכל בית ספר מדי יום. בית המשפט האמריקני קבע שאין כאן כפייה דתית אלא הצהרה פטריוטית.

בספרם המעולה של פרופ‘ גדעון ספיר ופרופ‘ דני סטטמן, “דת ומדינה בישראל“, מציינים המחברים כי גם בארה“ב תפיסת “חומת ההפרדה“ בין דת למדינה אינה מוסכמת כלל; כי ברוב מדינות אירופה יש דת־מדינה ממוסדת; וכי כמעט בשום חוקה בעולם לא מוזכרת הפרדת הדת מהמדינה. הם חותמים דיון זה בקביעתו של חוקר שעסק בנושא: “המחשבה שדמוקרטיות ליברליות מחויבות להפרדת הדת מהמדינה איננה אלא מיתוס“ (עמ‘ 19).

לא כפייה דתית, אלא הצהרה פטריוטית. שלט "אלוהים, ברך את אמריקה", וירג'יניה, ארה"ב צילום: רויטרס

לא כפייה דתית, אלא הצהרה פטריוטית. שלט "אלוהים, ברך את אמריקה", וירג'יניה, ארה"ב
צילום: רויטרס

דת הקהל

למה קשה לנטרל כליל את הדת מהמרחב הציבורי? כי יש מחיר כבד לשאיפה שהמרחב הציבורי יהיה סטרילי מאמונות דתיות. הגישה הזו למעשה מתייחסת למדינה כמסגרת בירוקרטית גרידא, ללא סממני זהות ייחודיים. לפי תפיסה זו, המדינה היא רק מערכת מוסדות שנועדה לאפשר לאזרחיה חירות ו/או רווחה מקסימליות, בלי שהמדינה נוקטת עמדה בנוגע לאמונות, לערכים ולזהויות של אזרחיה. מן האזרחים מצופה להותיר את כל פריטי הזהות הללו בביתם, ולמחוק אותם בצאתם לרשות הרבים.

הבה נחשוב מה מפסידה המדינה מהפרדה טוטלית של הדת ממנה. בעולם של היום, ובעתיד הנראה לעין, מדינות זקוקות לנכונות של אזרחיהן להילחם בעבורן. אם המדינה היא רק מסגרת ביורוקרטית ריקה – מי יילחם עבור מסגרת מוסדית־פורמלית כזו? אנשים נלחמים למען מוקדי זהות: למען עמם, למען דתם, למען אחיהם. מי מאזרחי האיחוד האירופי יהיה מוכן כיום להשליך את חייו מנגד למען קיום המסגרת המדינית של האיחוד? נכון להיום, האיחוד האירופי לא קנה שביתה בתודעת אזרחיו כמסגרת המכוננת זהות משותפת. אם יקום אויב ויתבע בכוח הנשק את פירוק האיחוד האירופי למדינותיו השונות – כמה אזרחים יהיו מוכנים להשליך את חייהם מנגד למען הבירוקרטים של בריסל?

זאת ועוד. סטטמן וספיר ציינו שלמעשה גם הליברלים הקיצוניים מצפים מהמדינה לנקוט עמדות ערכיות מסוימות. למשל: איסור חוקי על ביגמיה או הגנה על בעלי חיים. מעבר לכך: אם ננתח את עצם הציפייה מהמדינה שלא תנקוט עמדות דתיות, הרי שציפייה זו נשענת על עמדות ערכיות מסוימות, ליברליות ופלורליסטיות, שאמורות לשלוט ברשות הרבים (דת ומדינה בישראל עמ' 24, 181). אין כאן עמדה ניטרלית של המדינה בתחום הערכי, אלא בחירה של המדינה לדבוק דווקא בערכים מסוימים (הנוחים לאליטה החילונית־ליברלית) ולהתעלם כליל מערכים אחרים. הערכים האחרים והפסולים הללו – שאין להם, משום מה, כל מקום ברשות הרבים – הם דווקא הערכים הלאומיים והדתיים, שעליהם נשענת הזהות הקולקטיבית־הקהילתית שלנו.

הדרישה הקיצונית להפריד את הדת מהמדינה בעייתית עבור היהודים בישראל באופן מיוחד. מן הזווית היהודית, תפיסת "הפרדת הדת מהמדינה" נראית כאילו נתפרה לפי מידותיה של הנצרות (וליתר דיוק: עבור זרמים מסוימים בה). עבור הנוצרי לא יהיה זה קורבן עצום אם יחיה כנוצרי רק בביתו, וכאזרח "ניטרלי" ברשות הרבים. אך היהדות היא דת הציבור, דת הקהָל, ודחיקתה למרחב הפרטי של כל יחיד כופה על יהודי מאמין קטיעה של יסודי דתו. היהדות כוללת הלכות מלכים ומלחמותיהם כמו גם הלכות זרעים וחקלאות. היהודי המאמין תובע לפחות את הזכות להיאבק בכלים דמוקרטיים למען הנכחת יהדותו גם ברשות הרבים.

לא רק מסגרת

נבחן זאת מעוד זווית. האם הפרדה טוטלית של הדת מהמדינה פירושה שהמדינה לא תוכל לקנות ולהתקין מזוזות במשרדיה הרשמיים? מה יעשו היהודים הדתיים הרבים המועסקים במשרדים הללו? איך ירגישו? ואיך הדבר ישפיע על עבודתם? ועוד: האם פירושו של דבר שיום המנוחה השבועי הרשמי לא יהיה השבת היהודית? הרי אי אפשר לנתק את ההכרעה המשקית־סוציאלית הזו ממערכת הערכים והמסורות של אזרחי המדינה היהודית. למעשה, לוח החופשות הרשמי כולו בנוי על פי לוח השנה העברי ומועדי ישראל הדתיים. האם יש לשנות זאת? אם כך, איך יוכלו שומרי המצוות ומכבדי המסורת (שהם רוב היהודים בישראל) לתפקד כראוי בעבודותיהם? בארצות הגולה, עמיתיהם הגויים של היהודים הדתיים מחפים עליהם בימי החגים היהודיים. הפתרון הזה אינו קיים במדינת ישראל.

נמשיך: האם המדינה המופרדת לא תעסיק רבנים צבאיים? מעבר לאי־הנוחות שתיגרם לחיילים הדתיים, יש כאן גם שאלה מכריעה יותר. במבצע "צוק איתן", בקיץ תשע"ד, נזקק צה"ל פעמיים להכרעתו המהירה של הרב הצבאי הראשי, הרב רפי פרץ, בנוגע לחיילים שספק היה אם עודם בחיים. בשני המקרים קבע הרב פרץ במהירות רבה ששני החיילים – אורון שאול הי"ד והדר גולדין הי"ד – אינם בין החיים. שתי המשפחות קיבלו את הבשורה מפיהם של תא"ל הרב פרץ וראש אכ"א, ושתי המשפחות הסכימו מיד לקבל את הכרעתו של הרב.

קביעת מותו של חייל במצב מסופק איננה עניין רפואי מקצועי. רופאים יכולים לומר, בתיאום עם בעלי מקצוע נוספים, מהו הסיכוי שהחייל נותר בחיים. אך מי יקבע האם הסיכוי הזה מכריע את הכף? חייל שיש הסתברות של 90% שנהרג – האם נגדיר אותו כחי או כמת? ואם מדובר ב־99%? הקביעה הזו היא משפטית ופילוסופית, ולא רפואית. הסמכות של רב בכיר, היונק ממסורת הלכתית ורוחנית המקובלת על רוב גדול של לוחמי צה"ל ובני משפחותיהם, היא שהביאה להכרעה המהירה של הספק. אם לא היה לצה"ל רב ראשי, ואת הבשורה היה מביא לבית המשפחות הפרקליט הצבאי הראשי – האם גם אז היו מקבלות מיד את הכרעתו? הרי הפרקליט נשען על כללים משפטיים מעשה ידי אדם, שיכולים להשתנות בכל יום. לסמכותה העתיקה של הדת, כערך מסורתי משותף ומכונן זהות, היה משקל מכריע בפתרון (הטרגי) של המשבר.

אין כוונתי לנצל חלילה את הדת למען העצמתם סמכותם של גורמי הצבא. הבאתי דוגמה זו כדי להמחיש עיקרון יסודי: מדינת ישראל נשענת על זהות משותפת, וזהות זו אינה יכולה להיות מנותקת מהדת היהודית. הרצון לגרש את הדת מרשות הרבים אל תחומם של היחידים הוא חסר סיכוי, כשם שהוא מסוכן. אנשים מוכנים למות ולחיות למען מדינתם, משום שהיא מבטאת את זהותם. מדינה אינה רק מסגרת ביורוקרטית. היא ביטוי לזהותם הקהילתית של אזרחיה. רוב אזרחי ישראל מוצאים בזהות הזו גם רכיבים מסוימים של הדת היהודית ושל אמונת היהודים. מדינת ישראל היא מדינת היהודים וגם מדינה יהודית, ואי אפשר לנתק ממנה את יהדותה מבלי לפצוע אותה באופן אנוש.

הפרטה יעילה

המובן השני של "הפרדת הדת מהמדינה" הוא שאלת הלאמת שירותי הדת או הפרטתם. בני הציונות הדתית, ובעיקר רבני הציונות הדתית, מציגים לעתים נושא זה כהרה גורל לדמותה הרוחנית של המדינה. למעשה, הממלכתיות של שירותי הדת היא בסך הכול בחירה בשירותי דת לא יעילים. לזכותה של הבחירה הזו ייאמר שבדרך כלל אין זה אסון גדול. זה כמעט הדבר היחיד שאני מצליח לומר בזכותה.

במה מדובר? כיום בישראל, מערכת הכשרות היא מונופול ממשלתי רשמי, על פי חוק. למעשה, למרבה המזל, המונופול הזה הוא במידה מסוימת תיאורטי בלבד: מערכות כשרות פרטיות מתחרות עם מערכת הכשרות הממלכתית, ומאלצות אותה לשמור על רמה בסיסית סבירה (המערכות הפרטיות עוקפות את החוק על ידי הימנעות מן המילה "כשר", או על ידי מתן כשרות נוספת, על גבי הרובד הבסיסי של הרבנות). עם זאת, גילויים רבים של חוסר יעילות מכרסמים במערכת הכשרות הממלכתית. על חלקם הצביע מבקר המדינה, בדו"ח ביקורת חריף שפרסם בשנת תשס"ט.

כל דיבור על הפרטת מערכת הכשרות מתפרש בציבור הדתי־לאומי ככפירה בערכה הדתי של מדינת ישראל. בואו נניח לרגע את הטיעון הזה בצד, ונשאל שאלה אחרת: לולא ערכה הדתי של המדינה, מה הייתה הדרך הטובה והיעילה ביותר לנהל את מערכת הכשרות? נדמה לי שרבים היו משיבים באותה תשובה שעולה גם על דעתי: תחרות חופשית בין גופי כשרות פרטיים, כאשר המדינה משמשת רק כרגולטור, היינו מונעת הונאות, ובודקת שכל גוף אכן משגיח לפי הקריטריונים שעליהם הצהיר.

אם אכן הסכמנו שכשרות פרטית היא יעילה יותר מאשר כשרות ממלכתית, נחזור להסתייגות הקודמת. האם הפרטה של מערכת הכשרות לא תפגע בערכה הדתי של המדינה? על כך אשיב בשאלה: למה שתפגע? נאמר שאני מקבל את ההנחה שמדינת ישראל היא המסד למדינת התורה שיקים המשיח במהרה בימינו. האם המשיח יתעקש להקים מערכת כשרות ממלכתית ריכוזית שהוא יעמוד בראשה? למה שיעשה זאת?

ראשית, אנו הרי מאמינים שבימות המשיח יחזרו כל היהודים לדרך התורה, וממילא לא צריך יהיה להשגיח על בישוליהם. אבל מלבד זאת, גם אם ירצה המשיח מסיבה כלשהי להקים מערכת פיקוח על הכשרות, איזו תועלת ימצא במערכת כשרות ממלכתית דווקא? האם דוד המלך הקים מערכת כזו? האם אי־פעם בתולדותינו התקיים משהו דומה לזה?

צריך לזכור גם שכל עוד מערכת הכשרות היא מונופול ממשלתי, הרי שגורמים ממשלתיים – כדוגמת חברי הכנסת ובתי המשפט – יבחשו בה ללא הרף. בית המשפט כבר התערב כמה פעמים בשאלה מהם הקריטריונים הראויים למתן תעודת כשרות. אני מבקר חריף של האקטיביזם השיפוטי, אבל בנקודה הזו דווקא אין לי טענה עקרונית כנגד בית המשפט: כל עוד הכשרות היא מונופול ממשלתי, הרי תפקידו של בית המשפט הוא לפקח על מונופולים כאלו. מי שרוצה לשחרר את מערכת הכשרות מהתערבות משפטית־חילונית, חייב להפריט אותה.

צילום: יעקב נחומי, פלאש 90. למצולם אין קשר למאמר

צילום: יעקב נחומי, פלאש 90. למצולם אין קשר למאמר

לא לפחד מתחרות

ולמה המדינה היא המקימה מקוואות? התשובה הפשוטה היא שאם המדינה מקימה מכספי המיסים שלנו אצטדיוני כדורגל ותיאטראות, הרי שמשלמי המיסים הדתיים זכאים לכך שהמדינה תקים בכספם גם מקוואות. זוהי תשובה נכונה לחלוטין. אך אינני רואה סיבה שהמדינה תקים גם תיאטראות. הייתי רוצה שהמדינה תוריד את שיעור המיסים שאנחנו משלמים ותותיר סכום זה בידינו, כך שכל יחיד, משפחה וקהילה יבחרו במה להשקיע סכום כסף זה: בהקמת תיאטרון או בהקמת מקווה. בדיוק כך התנהלו אבותינו בגלות וגם בארץ ישראל עד להקמת המדינה, וכך מתנהלים חיי אחינו שבתפוצות עד היום. זכר לדבר נמצא כבר בימי המלך יהואש, כאשר קופסת צדקה ענקית הוצבה ליד המזבח, ובה נאספו הכספים הפרטיים שתרמו עולי הרגל לבית המקדש. בעזרת כספים פרטיים אלו, ולא מתוך התקציב הממלכתי, שופץ ותוחזק בית המקדש (מלכים ב, פרק יב).

כיוון שבעתיד הנראה לעין חוששני שהמדינה אינה מתכננת רפורמה כה חריפה במערכת המיסוי שלה, ואינה עומדת לוותר על הקמת מוסדות תרבות וספורט במימון ממלכתי, הרי שבהחלט זכאים האזרחים הדתיים לדרוש שכספי המיסים שלהם ישמשו גם להקמת מוסדות דת, כדוגמת מקוואות. אך מי יתפעל את המקוואות הללו? למה שהמדינה תתפעל אותם, ולא ארגונים פרטיים יעילים?

יש שירות דתי אחד שכל אחד מאתנו יהיה זקוק לו. לא כל אחד טובל במקווה, אך כל אחד ימות. למה בתי הקברות והטיפול במתים הם מונופול? האם תחרות בין כמה חברות־קדישא פרטיות, ללא כוונת רווח, לא תביא לגישה יעילה וידידותית יותר כלפי משפחתו של הנפטר? (במקומות קטנים, שבהם לא תתקיים תחרות, תבחר הקהילה את אופייה וצביונה של החברה קדישא על פי דרכה ורצונה).

יש החוששים שהפרטה כזו תביא אזרחים רבים לבחור בקבורה חילונית, כנגד ההלכה והמסורת. החשש הזה מבטא חוסר ביטחון בעוצמתה של מסורתנו. בעירי מודיעין פועלת מזה שנים רבות חלקת קבורה אזרחית־חילונית. כל מי שחפץ יכול לבחור להיקבר בה, בטקס שיבחר ובאופן שירצה. בשנים הרבות שחלפו מאז הקמת החלקה, בחרו רק 11 תושבים להיקבר בה. שמונה מתוכם אינם יהודים. עצם קיומה של חלופה זו מעודד את הקברנים הפעילים בחלקה הדתית־מסורתית להיות ידידותיים וקשובים למשפחות, והם זוכים לשבחים רבים מפי כל תושבי העיר. במילים אחרות: אם אנחנו מאמינים שה"סחורה" הרוחנית שלנו היא הטובה ביותר – ואני ודאי מאמין בזה – אין לנו מה לפחד מתחרות, ואין לנו שום סיבה להסתתר מתחת לסינורה של המדינה.

אם הרעיונות הללו נראים לכם משונים, חשבו על השאלה הבאה: האם הייתם מסכימים שהמדינה תפעיל באופן ריכוזי את כל בתי הכנסת במדינה? המדינה תקבע את הנוסח, את הגבאים, ואפילו תכריע האם אומרים "אב הרחמים" בשבת מברכים של ראש חודש אייר. נשמע לכם מזעזע? לא יותר מאשר מערכת כשרות ממלכתית או מקוואות ובתי עלמין בהנהלה ממשלתית ריכוזית. רק שלאלו כבר התרגלנו.

חלום הריכוזיות

הלאמת שירותי הדת אינה יסוד דתי, אלא תוצאה אקראית של תאונה היסטורית. מדינת ישראל הוקמה בדיוק ברגע ההיסטורי שבו נדמה היה שמערכות ממשלתיות ריכוזיות הן המענה לבעיות האנושות. צריך להודות שיש היגיון תיאורטי בעמדה הזו. מי שקורא כתבים מהמחצית הראשונה של המאה העשרים, נתקל שוב ושוב בהנחה הפשוטה הזו. איזו מכונית היית רוצה לקנות: כזו שתוכננה היטב, באופן ריכוזי, או כזו שהורכבה באופן אקראי מחלקים שנזרקו זה על זה? בגלל הדימוי הזה והמחשבה שמאחוריו סברו רבים באמצע המאה העשרים שריכוזיות ממלכתית היא הדרך הנכונה לנהל כמעט כל דבר: נמלים, חשמל, מקווה, טלפון, בתי קברות, כשרות.

בימי מלחמת העולם השנייה הקימה הסוכנות היהודית מחלקה מיוחדת להדרכת הציבור מפני התקפות אוויר. לימים, סרה סכנת ההפצצות. כאשר ציינו בפני משה שרתוק (שרת), מזכיר המחלקה המדינית של הסוכנות, שאין צורך יותר במחלקת ההגנה האווירית, הוא ציין שסגירת המחלקה תהיה "בזבוז של כלי ציבורי יקר ערך", ולכן הטיל עליה משימה אחרת: תעמולה ציבורית למען החלפת השם הלועזי בשם עברי (א' שטאל, מוצא השמות, עמ' 257). בירוקרטיה ציבורית והסדרים ריכוזיים לא נתפסו בימים ההם כנטל, אלא כנכס מועיל. רבים ממנהיגי התקופה ההיא סברו שככל שיעבירו משימות רבות יותר לניהול ריכוזי, כך ישפרו את ביצוען.

למה הם טעו? כי חברה אנושית מורכבת הרבה יותר מאשר מכונית. אדם יחיד, או אפילו קבוצה יחידה של אנשים, אינם מסוגלים אפילו להתקרב לשליטה מלאה בכל המורכבויות הסבוכות של החברה האנושית. כל מערכת אנושית גדולה מאוד אינה יכולה להתנהל היטב באופן ריכוזי. אכן, לעתים אין ברירה אלא לנהל אותה באופן זה. למשל הצבא, שאכן אינו מתנהל היטב, אבל אין לנו חלופה אפשרית לניהולו הריכוזי, שהרי איננו רוצים להקים במקומו שורת מיליציות מתחרות. כשמדובר במערכות שאין שום סיבה מיוחדת לנהל אותן באופן ממלכתי־ריכוזי, יש סיבה חזקה מאוד להפריט אותן.

הקריאה להפריט חלק ניכר משירותי הדת נכונה ביתר שאת לגבי מערכת החינוך. מחקר עדכני העלה שהישראלי הממוצע מבזבז כ־2,300 ש"ח בשנה על הימורים. אם אני מחליט להשקיע את הכסף הזה לא בהימורים אלא בשדרוג שכרם של המורים האיכותיים בבית הספר של ילדיי, אינני יכול לעשות זאת. המדינה מממנת באופן זהה את כל המורים. אי אפשר לתגמל מורה טוב, ואי אפשר לפטר מורה גרוע. יתר על כן: אינני יכול לקבוע מה יהיה תוכן החינוך שיקבלו ילדיי, כי הם חייבים לפי חוק ללמוד לפי תוכנית הלימודים המוכתבת על ידי גחמותיו של שר החינוך שזכה במקרה למשול בתקופת לימודיהם. שיטת אזורי הרישום מונעת מהורים רבים אפילו את הגמישות המינימלית בבחירה בין בתי ספר ממלכתיים שונים. איש מאיתנו לא היה מסכים שהמדינה תכתיב לו באיזו חנות יקנה בגדים, אבל אנו מסכימים לקבל תכתיב נוקשה בנוגע לבית הספר שבו ילמדו ילדינו. הפרטת מערכת החינוך חיונית עוד יותר מהפרטת שירותי הדת. אבל לא היא עיקר ענייננו במאמר זה.

מחיר ללא רווח

שאלה בפני עצמה, מורכבת מאוד, מציג תחום האישוּת. כאן יש משקל נמוך יותר לנימוקים מתחום היעילות התפקודית (אף שוודאי היעילות תצא נשכרת מהפרטת התחום הזה), משום שעל הפרק עומדים גורמים כבדי משקל הרבה יותר. אם נפריט את מערכת הכשרות – רובם־ככולם של גופי הכשרות הפרטיים המתחרים יהיו דתיים וחרדיים. אך אם נפריט את מערכת האישות – המתחרה הגדול יהיה אזרחי־חילוני. ומה עוד שכאן מדובר בנושא האישות, הייחוס והמשפחה – נושא גורלי מאין כמותו לעתיד העם.

השאלה היא למעשה האם להתיר נישואין אזרחיים בישראל. לפני שני דורות, בשנת תשכ"ה, אמר הרב סולובייצ'יק לגאולה כהן (בראיון שהתפרסם בעיתון "מעריב" ב־15.1.1965) שהוא היה מבטל את החובה להתחתן ברבנות. הרב סולובייצ'יק טען שגם במקרה זה לפחות 80% מהיהודים בישראל היו בוחרים להינשא כדת משה וישראל. לדבריו, אם ההלכה הייתה עומדת לבחירה מתוך חופש דתי – לא היה לה מתחרה של ממש.

גם כיום, סקרים מראים שרוב היהודים בישראל רוצים להתחתן כדת משה וישראל, אך רוצים גם שתהיה לאחרים האפשרות להתחתן באופן שונה. אנחנו משלמים מחיר ציבורי עצום על המצב החוקי הנוכחי, תמורת רווח לא גדול. שהרי מי שבאמת לא רוצה להתחתן כדת משה וישראל – ממילא נוסע לקפריסין. אני כרב רוצה שמי שבא אליי כדי שאחתן אותו יעשה זאת משום שהוא מעוניין בכך, ולא משום שהמדינה כפתה עליו. אני מאמין בעוצמתה של ההלכה היהודית, ולכן אני מאמין שרוב־רובם של היהודים בישראל ירצו להינשא כדת משה וישראל, גם אם המדינה לא תכפה זאת עליהם.

אף לגבי מערך הגיור יש שאלה דומה. כאן אין מדובר באפשרות של "גיור אזרחי" (מי שאינו מעוניין בגיור דתי למעשה אינו מעוניין בתהליך גיור כלל), אלא בשאלת ריכוז סמכות הגיור בידי הרבנות הראשית. וליתר דיוק: בשאלת הכרת המדינה בגיור שלא נעשה על ידי הרבנות הראשית. גם כיום, כל שלושה רבנים יכולים מבחינת ההלכה להקים בית דין לגיור. השאלה היא רק האם הגיור הזה יוכר לעניין מרשם האוכלוסין. במוקד הדיון עומדות שאלות של מדיניות הלכתית, אך ברקע ניצבת גם שאלת הריכוזיות של שירותי הדת.

הרב דוד סתיו, יו"ר רבני צהר, התומך בביזור סמכויות הגיור, אמר שהמדיניות החדשה בנושא הגיור (כפי שהוצגה בהצעת החוק של ח"כ אלעזר שטרן, ובסופו של דבר התקבלה כהחלטת ממשלה) בסך הכול מחזירה לרבני הערים את מה שההלכה נתנה להם מאז ומתמיד. לדבריו, כל רב קהילה בהיסטוריה היהודית עסק בגיור. השיב לו (באתר "כיפה") הרב אריאל בראלי: "זו היא תפיסה גלותית שלא הפנימה את החזון של מדינת ישראל יסוד כיסא ה' בעולם. הרבנות הראשית היא הביטוי המעשי החזק ביותר למדינה יהודית. מדובר על גוף ממלכתי אשר בעצם קיומו נותן צביון יהודי למדינה. ההפרטה שמציע הרב סתיו מחזירה אותנו אחורה". טיעונים דומים כתב גם ד"ר נתנאל פישר על גבי במה זו.

רפלקס אידיאולוגי

אינני רוצה להתייחס כאן להצעת חוק הגיור עצמה ולהשפעתה. אני חושב שהן תומכי החוק והן מתנגדיו מגזימים מאוד בהשלכותיו. למעשה, לדעתי, למצב החדש לא תהיה השפעה רבה – לא לחיוב ולא לשלילה. אני רוצה להעיר רק על נקודה אחת. דברי הרב בראלי מייצגים את הרפלקס האידיאולוגי הקלאסי של הציונות הדתית. הוא מניח שמדינה יהודית פירושה מדינה שבה שירותי הדת מנוהלים באופן ממלכתי וריכוזי. למעשה, גם תומכי החוק מתבטאים באופן דומה בנוגע לשירותי דת אחרים.

הגיע הזמן לבחון את העמדה הזאת. מעולם לא הייתה בעם ישראל מדיניות גיור ריכוזית. גם לא בזמן דוד המלך. מעולם לא שמענו אפילו על שאיפה למדיניות גיור ריכוזית. החזרה לארץ ישראל ולריבונות יהודית מעשירה ומעמיקה את החיים היהודיים שלנו, ובעזרת ה' תוסיף ותעמיק אותם עוד ועוד. אך אין פירושו של דבר שכל פרט מחיינו הרוחניים צריך להיות מנוהל בידי המדינה. הניסיון מוכיח שבתחומים רבים ניהול ממשלתי ריכוזי מביא לניוון. אין שום יסוד רוחני שמחייב אותנו לשאת את הניוון הזה כגזרת גורל.

כאמור, לנושא הזה אין שום קשר לשאלת הפרדת הדת מהמדינה במובנה הראשון – חילון המרחב הציבורי. שירותי הדת אינם מעיקר אמונת ישראל או מיסודות כוחה. מצוות הכשרות חשובות מאוד, אך ההשגחה על הכשרות אינה אלא אילוץ, שהפך חיוני עקב תופעת החילון ובגלל המורכבות של תעשיית המזון. מצוות הטבילה – יפה וחשובה היא, אך מימון המקוואות ושכר הבלניות אינו אלא סוגיה ביורוקרטית. נטרול הדת מהמרחב הציבורי הוא תיאוריה מסוכנת ופסולה; הפרטת שירותי הדת היא צעד אדמיניסטרטיבי חיוני.

הרב חיים נבון הוא רב קהילת השמשוני במודיעין ור״מ במדרשת לינדנבאום

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ' כסלו תשע"ה, 12.12.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-12 בדצמבר 2014, ב-גיליון וישב תשע"ה - 905 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 14 תגובות.

  1. ההתייחסות הבעייתית ביותר של הרב המחבר היא חוסר התייחסותו לעניין "הלכתא למשיחא".
    מוסד הסנהדרין היה מוסד ציבורי, וכן מוסד ריכוזי, אשר הכל כפופים לסמכותו השיפוטית. כמו"כ, בתי הדין היושבים בשערי הערים, היו יחידים בעיר, ולא הייתה תחרות בנושא זה. אז מה העניין? אם אני רוצה ליצור כאן מדינת הלכה, אז הממסד יהיה ריכוזי, לא פרטי ולא תחרותי.

  2. מעניין מאד.
    אלא שהתיזה השניה של ההפרדה היא מורכבת בהרבה מהמצטייר כאן.
    שכן פתיחת ה'שוק' לתחרות מאפשרת לכל שחקן אפשרי להכנס ולהציע את מרכולתו.
    אבל, למשל, אם ההוצאה הממוצעת על הימורים היא יותר מ2,000 ש"ח, יש סיכוי לא רק שכל ההשערות האופטימיות על כך שאנשים 'יבחרו בטוב' – פשוט יתבדו. ובמצב הזה, מה שיקרה יהיה הפקרות, והפיכת המסורת שלנו לבדיחה (גרועה יותר או פחות). בפועל, זה גם ישמוט את הקרקע מתחת העמיות היהודית המינימלית שעדין קיימת היום: איש איש למנהגיו. וזה סוג של אינדיבידואליזם שמושרש במסורת היהודית הרבה פחות משהרב נבון מצייר.
    אז המצב הנוכחי לא טוב, אבל הדרך לשנותו היא לא 'לפתוח את הדת לתחרות'. האם בשוק המסחרי התיזה הזו עובדת? (חשבו על יוקר המחיה). מה כן? צריך לגייר את הרבנות הראשית. כלומר להכניס אליה את הציבור, קרי לתת בה ייצוג רב יותר לזרמים השונים ביהדות, כך שהיא באמת תייצג את הגיוון שקיים בעם שלנו. כמו הסנהדרין, שאם קרה שהיא קבלה החלטה פה אחד – ההחלטה נפסלה.

  3. הפרטת המשפט?

    אולי נפריט גם את מערכת המשפט? כל אחד יבחר את השופט הנוח לו? למה ייפול האדם לידי שופטים 'מחמירים'?

    הגיור על פי התורה נקרא 'משפט' ולפיכך הוא טעון בית-דין, תפקידו של בית-הדין אינו רק טקסי. הוא אמור לבחון את כנות כוונתו של המתגייר לקבל עליו עול תורה ומצוות. כיום מסור הגיור בידי בתי דין איזוריים המתמחים בכך, להם יש את היכולת המקצועית לעשות את המלאכה כראוי. ניתן לפקח עליהם, הן מבחינה הלכתית והן מבחינת מינהל תקין ויעיל.
    מי יוכל לפקח על עשרות ואולי מאות רבני ערים ויישובים? לרב העיר עצמו, שכל צרכי הדת בעירו מוטלים עליו, לא יהיה זמן וכוח לפקח על המגיירים, וגם סמכות מרכזית לא תוכל לשלוט במערכת 'מבוזרת' ומפוזרת, והבלאגן יחגוג.

    האם את זה רוצים מצדדי ההפרטה?

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • אמצעים להגברת האמון

      כפי שהסברתי, אין מצב שכולם יהיו מרוצים מגוף שיפוטי. מה שכן ניתן לעשות הם צעדים המגבירים את האמון של הקהל בבית הדין. מה שעושים, הן בבתי המשפט והן בבתי הדין הרבניים, הוא: (א) בחירת השופטים/הדיינים על ידי גוף שיושבים בו הן שופטים או דיינים מומחים והן נציגי ציבור. (ב) החובה לנמק את פסק הדין. כך מבין המתדיין 'מפני מה דנתוני?' וביכולתו לערער לערכאה שיפוטית גבוהה יותר.

      [הואיל ויכול להיות מצב שהמועמד מרגיש שאין בית הדין מבין אותו עקב פערי שפה ומנטליות –
      אולי ניתן להציע כיוון נוסף: אם ייכלל בהרכב של דייני גיור, דיין אחד שייבחר על ידי המועמד לגיור מתוך רשימה של דיינים המוסמכים על ידי הרבנות הראשית – ייתכן שזה ישפר את הרגשתו של המועמד לגיור, שיש מי שיכול להסביר אותו לחבריו בהרכב, וכן להיפך, להסביר לו מה הדיינים רוצים ממנו.
      ככל שגדלה ההבנה ההדדית – כן גדל האמון ההדדי]

  4. לש.צ לוינגר היקר,
    'בית דין' הוא מונח הלכתי וככזה כל הרכב העומד בקריטריונים ההלכתיים יחשב בפועל בית דין.
    אין כל צורך הלכתי במדינה ע"מ להרכיב בית דין (למעט מומחה לרבים שאינו הנושא כאן) למען האמת לגיור מספיק בית דין של שלושה הדיוטות.

    ולציון, הוכחתך מ'יוקר המחיה' שהשוק החופשי אינו יעיל היא ההוכחה הטובה ביותר לצורך הדחוף להפריט את הרבנות הראשית. יוקר המחיה בארץ נובע דווקא מהשוק הלא חופשי הנהוג בארץ בו המדינה מתערבת בשוק בצורה היוצרת מונופולים, כשיפתח השוק לתחרות אמיתית תראה ירידה ביוקר המחיה.

    בברכה, איתמר פריש

    • א. 'הדיוטות' הם דיינים שאינם סמוכים איש מפי איש עד משה רבנו. האמוראים בבבל כבר לא היו 'סמוכים' ולכן נקראו 'רב' ולא כ'רבי', וסמכותם לדון היתה מכוח 'שליחותייהו עבדינן', שליחותו של בית הדין שבארץ ישראל. אף רבותינו הראשונים והאחרונים יכולים היו לדון רק מכוח 'שליחותייהו' של אחרוני האמוראים שעדיין היו סמוכים..

      ב. דיין היושב לדון חייב לפסוק על פי ההלכה, ומשום כך מובן שתנאי יסודי ליכולתו לדון הוא היותו מומחה בהלכה. רק כך יוכל להיות שליחם הנאמן של חז"ל.

      ג. תנאי בסיסי לגיור הוא קבלת עול תורה ומצוות. ראה במאמרו של הרה"ג שלמה דייכובסקי 'אין גרות ללא קבלת מצוות", באתר זה.

      ד. מימי הראי"ה קוק, הגר"י הרצוג והגרב"צ עוזיאל היה מקובל שרק בתי הדין האיזוריים היו מגיירים. עם העליה הגדולה מבריה"מ הציע הראש"ל הגר"י נסים שיקומו בתי דין מיוחדים שיתמחו ויקדישו את כל זמנם לנושא הגיור. למעשה ניסו בימי הרבנים הראשיים אחריו למסור את הגיור לרבני ערים. עקב הכשלים שהיו בזה, חזרו בסופו של דבר להצעתו של הרב נסים והוקמו בתי דין המתמחים בגיור, העושים את עבודת הקודש בנאמנות.

      ככל שבית הדין משתדל להיות נחמד ומאיר פנים – תפקידו הוא שיפוטי, לבדוק את המועמד לגיור האם הוא באמת מעוניין לקבל עליו עול תורה ומצוות.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • לסעיף ג'::

      … במאמרו של הרה"ג שלמה דייכובסקי, 'קבלת הגר וקבלת מצוות', באתר זה.

  5. דומני שיש צדדים לכאן ולכאן במאמר

    בענייני הגיור-אני מסכים עם ש.צ שהדבר עשוי להביא בלאגן רציני וזה שבחו"ל זה נעשה זה לא הופך את זה לטוב יותר ,שם אין להם ברירה אז הם נמצאים בבחינת "זה מה יש ועם זה ננצח" אבל כאן שאנחנו במדינה יהודית וניתן להסדיר מנהל גיור רציני בחסות ממשלתית כזו או אחרת הדבר טוב ומונע בעיות רבות

    כנ"ל בתחום הנישואין והגירושין- שגם אם מקבלים את הצעתו של הרב בקשי דורון שליט"א בתחומין כ"ה שלא לחייב את כולם בנישואין כדת משה וישראל עדיין לאלו המעוניינים בכך צריך שיהיה גוף שאחראי לכך באופן ריכוזי אחרת שוב כמו במקרה הגיורים הבלגאן יחגוג וכל "מומחה" בעיני עצמו יתחיל לערוך חופה וקידושין ולסדר גיטין ,ואדרבא אם הרב חיים מביא דוגמא מהקהילות בתפוצות בשו"תים רואים כל הזמן בעיות שמתעוררות בקהילות שם בדיוק מסיבה זו ש"אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה"

    לעומת זאת בכל מה שקשור לבתי כנסת הדבר נכון- אף אחד מאתנו לא היה רוצה שממסד כל שהוא יכפה על המתפללים דברים שלא לרוחם וזה אבסורדי שפקיד כל שהוא שאפילו לא מתפלל במקום ינהל אותו.

    גם לגבי התחרות עם הזרמים הלא אורתודוקסיים-אני מסכים עם הרב נבון לגמרי שהציבור הישראלי הרחב מצביע ברגליים והוא כמעט ואינו בוחר באופציות הללו כך שאין מה לפחד מהם יתר על המידה

  6. תודה על הרשימה הנאה והבהירה. דברי חכמה ואמת.
    דבר אחד חסר לי בדבריך – התייחסות לנושא הגירושין, ולריבוי ממזרים בישראל.
    ציטטת את דברי הרב סולובייצ'יק ש80% מהעם היו בוחרים להינשא בדרך המסורתית. אם גם מהמתגרשים היו 80% בוחרים לפנות לדרך ההלכה – האם זה היה מספק אותנו? האין זו מציאות מפחידה, שתיצור בעיית ממזרות רצינית ביותר בתוך דור או שניים?
    אשמח לתגובה.

  7. מעולה.

    כדי להגחיך את המדיניות הנוכחית של שירותי דת ממלכתיים, הייתי מעלה את המקרים בשנים האחרונות שבהם בג"צ התערב בהגדרות הכשרות של הרבנות (זכורות לי התערבויות בנושא אפיית עכו"ם והיתר מכירה).

    הפריע לי קצת שהטיעונים בזכות מרחב ציבורי יהודי הם טיעוני מחמד. יש משהו מעושה בניסיון השכנוע להכניס את היהדות לרשות הרבים מסיבות תועלתיות (אנשים צריכים שיהיה בשביל מה להילחם; חיילים מסורתיים צריכים רב צבאי; וכו'). גם אם יש אמת בטיעונים האלה, תמהני שהסיבה החשובה והאמיתית ביותר נעדרת מגוף המאמר. אנחנו מעוניינים ברשות רבים יהודית משום שאנחנו רואים במדינת ישראל את הבית הלאומי של העם היהודי, כלומר רשות ציבורית שחלק מייעודה הוא לבטא את היהדות, ולא רק להיות מדינה נוחה לכל אזרחיה. למרבה המזל לא רק אנחנו – גם מייסדיה של המדינה ראו אותה כך, כפי שעולה בבירור ממגילת העצמאות. כמובן שיש מתח בין השאיפה הזו לבין היותה של המדינה דמוקרטית, מתח שניכר כבר במגילת העצמאות. אבל אנחנו אנשים מורכבים, והמדינה מורכבת, ועם מתחים אפשר להתמודד ואפשר גם לצמוח מזה.

  1. פינגבק: הרב חיים נבון על הפרדת דת והפרטת דת | מינים

  2. פינגבק: בארץ ישראל קם השוק החופשי « ספר חברה תרבות

  3. פינגבק: תגובות לגיליונות קודמים – 906 | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

  4. פינגבק: על החילון ושוק הדתות | ביקורת המציאות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: