בדרך אל הגדוּלה | יושי פרג'ון

השלכת יוסף לבור על ידי אחיו הייתה אמורה לזרוק צניעות בנער שיועד לגדולות, אך ההתגאות שלו בבית פוטיפר השליכה אותו שוב לבור. רק בפעם השלישית הלקח נלמד

כמה פעמים הושלך יוסף לבור? לכאורה התשובה לשאלה זו פשוטה: פעם אחת. אך למרבה ההפתעה, כשיוסף מְתַנֶּה את צרותיו באוזני שר המשקים הוא טוען שהוא הושלך לבור פעם נוספת (מ, טו): "כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר". בחירתו של יוסף לכנות את כלאו "בור" מלמדת שהוא רואה זיקה בין הבור שבו הוא נתון כעת לבין הבור בכנען שאליו הוטל על ידי אחיו.

הדמיון בין הסיפורים מתקיים לא רק בכך שיוסף מוצא את עצמו בבור, אלא גם באופן שבו הוא מגיע לשם. כפי שבסיפור המכירה יוסף מוצג כבעל המעמד הגבוה בבית אביו, כך בסיפור אשת פוטיפר הוא מוצג כבעל המעמד הגבוה בבית אדוניו; כפי שאחי יוסף מסירים ממנו את כותונתו לפני שהם משליכים אותו לבור, כך אשת פוטיפר מסירה ממנו את בגדו לפני שהוא מושלך לבור; וכפי שיוסף שב ומשגשג כעבדו של פוטיפר לאחר שהושלך לבור, כך יוסף שב ומשגשג אחרי שהושלך לבית הסוהר.

איור: אורית אמתי

איור: אורית אמתי

חטא נוסף

השאלה שמתעוררת בעקבות כך היא מה ראה הקב"ה להשליך את יוסף שוב ושוב אל הבור? ואם הקב"ה חפץ בהשפלתו, מדוע הוא מסייע לו פעם אחר פעם לשוב למעמד של הנהגה? ובכן, בסיפור הראשון שבו יוסף מושלך לבור נראה שהתשובה פשוטה למדי. חלומותיו של יוסף מלמדים שהקב"ה מכין אותו לגדולה, אבל יוסף להוט כל כך להשתמש בחלומות כדי לבסס את גדולתו בבית יעקב, שהוא כלל אינו טורח לפתור אותם ולהבין את פשרם (אלו שני החלומות היחידים שיוסף אינו פותר).

לא רק על אחיו יוסף מתנשא, אלא אף על אביו ואמו ("הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה?!"). גאוותו של יוסף מובילה לחורבנו, והוא מושלך, פשוטו כמשמעו, "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא". לפני שיזכה יוסף ללמוד את דרכי השררה, יהיה עליו לִשְׂרוֹת במצולות העבדות. ומאחר שיוסף באמת נועד לגדולה, הקב"ה מסייע לו לצמוח בארץ עוניו, וכפי שהיה יוסף שני לאביו הוא הופך עתה שני לפוטיפר.

הפעם השנייה שבה יוסף מושלך לבור מפתיעה. יוסף מתמודד עם פיתוי מיני חוזר ונשנה בהצלחה מעוררת השתאות, ולמרבה הפלא במקום שיזכה לשכר על נאמנותו, הוא שב ומושלך לבור. אולי משום כך סברו רבים מחכמינו שיוסף ביקש לחטוא אבל נעצר ברגע האחרון, אם מתוך חוסר יכולת ואם מתוך הכרה מוסרית (בראשית רבה פ"ז, ז):

ר' שמואל בר נחמן אמר לעשות מלאכתו ודאי (=ניאוף) אלא 'ואין איש' – בדק את עצמו ולא מצא עצמו איש! דבר אחר: ר"ש אמר נמתחה הקשת וחזרה הה"ד (=זהו שנאמר) 'ותשב באיתן קשתו' – קַשְׁיוּתוֹ! ר' יצחק אמר נתפזר זרעו ויצא דרך צפרניור"ה בשם רבי מתנא אמר איקונין של אביו ראה וצנן דמו

ואולם הפער שיש בין האמירות החריפות של חז"ל להתנהגותו המופלאה של יוסף כפי שהיא מתוארת במקרא מקשה על אימוץ הסברים אלו.

לא למד לקח

רש"י (בעקבות חז"ל) מיחס ליוסף חטא אחר: "ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה – כיון שראה עצמו מושל, התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו… מיד: ותשא אשת אדניו". מדוע רואה רש"י ביופיו של יוסף סימן לגאווה ולא תיאור עובדתי של מראהו החיצוני? ראשית, מפני שיופיו של יוסף אינו נזכר במקומו הטבעי (תחילת הסיפור) אלא כשלב אחרון ברצף הצלחותיו בבית פוטיפר ("וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי… וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ… וַיְבָרֶךְ ה' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף וַיְהִי בִּרְכַּת ה' בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ… וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה"); ושנית, השימוש בפועל "וַיְהִי" לתיאור יופיו של יוסף איננו טבעי, שכן פועל זה מתאים למאורע שמתחדש יותר מאשר לתיאור מצב קבוע (השוו לאמור באסתר: "וְהַנַּעֲרָה יְפַת תֹּאַר וְטוֹבַת מַרְאֶה").

מכאן המסקנה שההצלחה המסחררת מובילה את יוסף להעצים את יופיו הטבעי על ידי מזון משובח וסלסול שיער, כך שמראהו החיצוני יהלום את מעמדו הנכבד בעיני עצמו. את אדוניו יתאר יוסף באוזני אשת פוטיפר במילים (ט): "אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי". יוסף שלא למד את לקח הענווה במלואו בפעם הראשונה מושלך לבור שנית. אך מכיוון שיוסף נועד לגדולות, הקב"ה שב ומצמיח אותו, וכפי שהיה שני לפוטיפר כך הוא הופך שני לשר בית הסוהר.

כשהקב"ה מזמן את שר המשקים לכלא, נדמה כי סוף־סוף ניתנת ליוסף ההזדמנות להינצל מגורלו המר. כששר המשקים יֵצא מכלאו, יוכל גם יוסף לזכות לכך. למרבה ההפתעה שר המשקים שוכח את יוסף, והוא נותר בכלאו. במובן מסוים ניתן לומר שיוסף נזרק כאן לבור בפעם השלישית. אך מדוע? כשיוסף מסביר את הצרות שבאו עליו, הוא אינו נוהג כבעל תשובה (השוו לדברי יהודה [מד, טז]: "הָאֱ־לֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ"), אלא טוען (מ, טו): "כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה". יוסף טוען שעל לא עוול בכפו הוא נענש – ומכאן שהוא טרם הבין את חטאו. וכך נגזרות עליו עוד שנתיים בבור.

אך מכיוון שיוסף נועד לגדולות, הקב"ה דואג לכך שהוא יֵצא מן הבור. הפעם כדי לשמש משנה לפרעה. ובאמת יוסף "החדש" אינו דומה עוד לנער שראה בגדולה מתנה אישית. ניתן לראות ביטוי לכך בדברי יוסף כשהוא מתגלה לאחיו (מה, ה־ז): "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם… לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה". כמו המנהיגים הגדולים ביותר, יוסף מבין שה' רומם אותו לא כדי שמשפחתו תשרת אותו, אלא כדי להעניק לו את הכוח לשרת את משפחתו.

ד"ר יושי פרג'ון הוא עורך "מגדים", ביטאון לענייני מקרא, ומרצה לתנ"ך במכללה האקדמית הרצוג ובישיבת ההסדר בעתניאל

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ' כסלו תשע"ה, 12.12.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-12 בדצמבר 2014, ב-גיליון וישב תשע"ה - 905 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. בס"ד מוצש"ק וישב ע"ה

    ואולי מגיע יוסף אל הבור, לא כעונש, אלא כדי לסלול את הדרך לעם ישראל. ללמד שאפשר להיות עם ה' ולמלא את שליחותו בכל המצבים. אברהם ויצחק לימדו שאפשר לעבוד את ה' מתוך עושר וכבוד, בלי להסתנוור מהם. יעקב מלמד שאפשר לעבוד את ה' גם במצב של אדם פשוט, שכיר, גולה, המטופל במשפחה גדולה.

    יוסף הולך צעד נוסף לשני הכיוונים, ומראה שאפשר לעמוד בנסיון גם בניתוק גמור ממשפחה וחברה תומכת, הן כעבדות ובבור הכלא, והן בארמון המלוכה כמושל בפועל של מעצמה עולמית. לא הסבל מעביר אותו על דעת קונו, ולא העוצמה מביאתו לשכרון. בכל המצבים הוא יודע שהכל מאת ה', ורק בו יש לבטוח, 'מגדל עז שם ה', בו ירוץ צדיק ונשגב'

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • בין הבור הראשון לבור השני: מעלין בקודש

      בס"ד ד' בטבת ע"ה

      כבר בבית פוטיפר הפנים יוסף שהשררה כרוכה בעבדות, בחוב מוסרי להיות נאמן למי שמינהו ונתן בו אמון, וכפי שהוא אומר לאשת פוטיפר. צודק יוסף באומרו: 'וגם פה לא עשיתי מאומה כי שמו אותי בבור'. הבור השני אינו עונש, אלא קידום: עד עכשיו כיהן כמנהל ביתו הפרטי של פוטיפר, עתה הוא עולה בדרגה להיות מנהל בפועל של מוסד ממלכתי. מכאן כבר לא ישוב לתפקידו הראשון, אלא יעלה לתפקיד בכיר יותר: להיות המושל בפועל של כל ממלכת מצרים, וגם כאן פותח יוסף בענווה: 'בלעדי, אלקים יענה את שלום פרעה'.
      זה סוד המנהיגות היהודית, הנכונות להיות לעבד לציבור, כהנחיית הזקנים לרחבעם: 'אם היום תהיה עבד לעם הזה ועבדתם ועניתם ודברת אליהם דברים טובים – והיו לך עבדים כל הימים' (מלכים א', יב,ז).

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • עבדות אני נותן לכם

      וכדברי רבן גמליאל לחכמים שמינה על הציבור: 'כמדומים אתם ששררה אני נותן לכם? – עבדות אני נותן לכם…' (הוריות י,ב). וראו במאמרו של איתן פינקלשטיין, 'המנהיג – עבד או אדון?' באתר 'ישיבת פתח-תקוה'.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: