אלוהים מתעניין באליפות אירופה | שלמה וילק

העיסוק בספורט נתפס פעמים רבות כהבלים מבחינה דתית, אך עיון בהיסטוריה של אגודות הספורט מגלה שהתחרות מייצגת גם מערכת ערכית חשובה. לא רק תרבות יוון

איני אוהד כדורגל גדול, ומעולם לא ישבתי לצפות במשחק שלם. לכל היותר התעדכנתי בתוצאות, וגם היום אני יכול להתענג על שער יפה מבעיטה חופשית בתקציר משחק בטלוויזיה, בלי קשר לצבע החולצה, למספר השחקן או למדינה הכובשת. את אמרתו המפורסמת של המנוח ישעיהו ליבוביץ' על עשרים ושנים החוליגנים הרצים אחרי כדור אני מתקשה לקבל, אולם עשרות אלפי האוהדים נראים לי מתאימים יותר לתיאור המדובר.

ואולם, משראיתי תשובת רב אחד חשוב שאמר שכדורגל הוא הבלים ושאלוהים לא מתעניין בהבלים, חזרתי לבית המדרש עם חיבתי המוגבלת לספורט ההמוני הזה וביקשתי לברר לעצמי האם אכן מדובר בהבלים והאם ייתכן שיש דבר בעולם שאלוהים לא מתעניין בו.

בעמוד ממול: ניצחון וגבורה והדר. שחקני מכבי תל אביב, 1913

בעמוד ממול: ניצחון וגבורה והדר. שחקני מכבי תל אביב, 1913

התפתחות עליונה

שתי אגודות הכדורגל הוותיקות בישראל מייצגות דרך הספורט מערכת ערכים מעמיקה וחשובה, שגם אם רוב שחקניהן ואוהדיהן כלל אינם מודעים לה, עדיין היא מצליחה לחלחל בין מסירות הכדורים, הנפות הידיים בברֵכה וטקסי חלוקת המדליות הנדירות והגביעים השונים.

אגודת מכבי היא פרי חלומו של אחד מראשי ההסתדרות הציונית, מקס נורדאו, שהגה את הרעיון של היהדות החדשה, יהדות השרירים. נורדאו, יהודי מתבולל וציוני נלהב, קרא בנאומו בקונגרס הציוני השני ב־1898 ליצירת היהודי החדש שיהיה אנטיתיזה ליהודי הגלותי.

נחדש אפוא את הקשר אל המסורות עתיקות הימים שלנו: נהיה שוב גברים עמוקי־חזה, דרוכי־אברים, עזי־מבט. כוונה זו לחזור לעבר גאיוני מוצאת לה ביטוי נמרץ בשם שבו בחרה לעצמה אגודת ההתעמלות בברלין: בר־כוכבא. בר־כוכבא היה גיבור, שלא ידע מפלות. כשהניצחון פנה לו עורף, ידע למות. בבר־כוכבא נתגלמה בפעם האחרונה בהיסטוריה העולמית היהדות המחושלת במלחמה, הששה לקראת נשק. אם מישהו מעמיד את עצמו תחת הסיסמה של בר־כוכבא, משמע ששאיפת כבוד אצורה בלבו. אבל שאיפת־כבוד הולמת את המתעמלים השואפים להתפתחות עליונה. בשום גזע ועם אין ההתעמלות ממלאת תפקיד חינוכי חשוב כל כך כמו שהיא צריכה למלא בתוכנו, היהודים. היא צריכה לזקוף את קומתנו מבחינת הגוף והאופי כאחד. היא צריכה לעורר בנו הכרה עצמית. אויבינו טוענים שגם בלא זה אנו יהירים מדי. אבל אנו מיטיבים לדעת כמה מן הסילוף יש בטענה זו. האמון השקט בכוחותינו חסר לנו לגמרי (באזל 1901, כתבים ציוניים פד).

נורדאו התפעל מן השם "בר כוכבא" המתאר את יהדות השרירים, זו המפנה עורף לאלוהים וסומכת על כוחה היא. מאוחר יותר היה זה נורדאו שהקים את תנועת "מכבי", שכמו אבותיה הרוחניים בימי הבית השני האמינה גם היא בגבורה ובניצחון. זאב ז'בוטינסקי, כמו חלק גדול מראשי הציונות, הושפע מאוד מדבריו של נורדאו, ודבריו (ורשה 1938) הונצחו בשיר בית"ר המפורסם:

תַּגָּרעַל כָּל מַעֲצוֹר וּמֵיצָראִם תַּעַל אוֹ תֵּרֵדבְּלַהַב הַמֶּרֶדשָׂא אֵשׁ לְהַצִּיתאֵין דָּבָרכִּי שֶׁקֶט הוּא רֶפֶשׁהַפְקֵר דָּם וָנֶפֶשׁלְמַעַן הַהוֹד הַנִּסְתָּרלָמוּת אוֹ לִכְבֹּשׁ אֶת הָהָר –
יוֹדֶפֶת, מַסָּדָה, בֵּיתָר.

לעומת תנועות מכבי ובית"ר, שמשחקי הספורט שלהן היו ביטוי לאמונה עמוקה בכבוד ובהדר היהודי, בשרירים ובכוח של העם שהתנער מן הגלות, והיו גם הד לרצון ההיסטורי שלנו לשוב ולנצח, עמדה תנועת הפועל. בשנת 1926 הקימה הסתדרות העובדים בארץ ישראל את תנועת הספורט שלה, הפועל, ששמה לה למטרה להפיץ את הפעילות הפיזית להמונים, ללא תחרותיות: "ספורט לאלפים ולא לאלופים". בכדורגל ראו ראשי התנועה ספורט אלים ותוקפני וביקשו להסירו מלוח הפעילויות של התנועה (כך היה גם בבית"ר בעשורים הראשונים לפעולה).

תנועת הפועל סימלה ערכים אוניברסליים, לא לאומיים ולא תחרותיים, והייתה המענה הספורטיבי לקריאה לפועלי העולם להתאחד. לעומת מכבי ובית"ר, שסימלו ניצחון וגבורה והדר, תנועת הפועל הייתה מראשיתה תנועה של "לוזרים", והיא מעולם לא השתנתה בתודעתם של האוהדים שתמיד ראו ורואים בעצמם ה"אנדרדוג" ומעצימים את תודעת הלוזרים הנצחיים עד היום. כולם הרי מכירים את שירו של אריק אינשטיין על אוהדי הפועל:

גם כשהלך לכדורגל 
הוא לא חיפש לו רק ניצחון 
ובהתלהבות של עגל 
ויתר על שקט וביטחון 
ועד היום הוא עם הדגל 
ועם הצבע הלא נכון

תנועות בהיסטוריה

המלחמה האידיאלוגית בין מכבי והפועל לא החלה בנורדאו או בבן גוריון, אלא בשתי תנועות מקבילות בימי הבית השני ואחריו. המקורות הבבליים מעמידים את בית דוד מול בית חשמונאי כשתי אסכולות רוחניות בעם ישראל. מלכות חשמונאי מוצגת כמלכות לאומית של רשע ושחיתות. ינאי המלך מתואר כמורד באלוהים וכרוצח תלמידי חכמים (ברכות כח, ב; מט, א ועוד), ואילו בית דוד מופיע כאנטיתיזה, כתורני וכצדיק (עבודה זרה ד, ב; שבת נו, א; ועוד הרבה).

בעיני הבבלים הרחוקים מלאומיות ומניצחון, מוצג היסוד הלאומי והשרירי בישראל בצורה נלעגת ורחוקה מאמונה, בעוד בית דוד עובר מטמורפוזה והופך ממלכות ישראל למלכות התורה. דוד כבר לא יוצא למלחמות והניצחון כבר אינו חשוב יותר. העם המבקש ניצחון ואוכל הוא מטרד למלך דוד המבקש ללמוד תורה, והיסוד הלאומי נעלם (ברכות ג, ב).

מדוד המלך מעבירים הבבלים את ההגמוניה להלל הזקן, המוצא איגרת עתיקה ובה עדות לכך שהוא מצאצאי בית דוד (ירושלמי תענית כ, ב, בשם רבי לוי, ובבבלי פעמים רבות על רבי). שושלת הלל, שמוצאו כנראה אינו מבבל כלל ובכל זאת הוא נקרא בפיהם הלל הבבלי, הופכת להיות שושלת בית דוד, זו הזונחת את הרעיון הכוחני הלאומי, ובוחרת ברעיון התורה. יהיה זה רבי שיבחר שלא להכניס למשנתו את ענייני המכבים, ולהשכיח כל עניין של ניצחון מהלכות החנוכה על ידי העצמת סיפור נס פך השמן. והלל הוא בן עניים שעלה לגדולה, אך ממשיך להיות ענו ושפל ואינו שואף לניצחון ("מקדים דברי בית שמאי לדבריו", עירובין יג, ב).

בתלמוד הירושלמי אין זכר לרשעות בית חשמונאי או ינאי המלך, ואין כל העצמה או שעתוק של בית דוד לבית מדרש. הכבוד הלאומי אינו נדחק לשוליים, ולומדי התורה, חשובים ככל שיהיו, אינם תופסים את מקומם של הכוח והגבורה היהודית.

שתי התנועות הללו ממשיכות להתקיים שנים לאחר חורבן מלכות בית חשמונאי. עוד בזמן האמוראים במאה השלישית והרביעית אנו מוצאים ויכוחים בין בית דוד לבית חשמונאי הנחתמים בקביעה הידועה כי "כל דאמר מדבית חשמונאי קאתינא (באתי) – עבדא הוא" (קידושין ע, א).

שתי התנועות המודרניות מכבי והפועל ממשיכות את המחלוקת הגדולה הזו בכל מגרש כדורגל, מסלול ריצה או ברכת שחיה, גם אם בפנים אחרות ובשמות שונים. תנועת הפועל אמנם אינה תנועה דתית, אולם היא מסמלת חלק נכבד מן הערכים ההומניסטיים והאוניברסליים.

יש לציין כי במחצית הראשונה של המאה הקודמת פעלה תנועת נוער דתית בשם "ברית החשמונאים", שניסתה להחיות את הרעיון החשמונאי הלאומי ולשלבו עם הרעיון הדתי, בחרתה על סמלה את האמרה "לה' התשועה". ולמעשה, גם תנועת בני עקיבא היא ניסיון ליצור גשר בין תנועת מכבי ("בר כוכבא" שבו רואה רבי עקיבא משיח, וכאמור לעיל זה היה שמה של תנועת מכבי בגלגולה הראשון) ותנועת הפועל (רבי עקיבא כאבי המשנה).

אגב, באותן שנים שבהן הולכות ומוקמות תנועות הספורט בארץ, מוקמים גם שני מועדוני ספורט בספרד, האחד בקטלוניה (ברצלונה, 1899) והשני בקסטיליה (מדריד, 1902). שני המועדונים הללו הפכו להיות קבוצות כדורגל מן המובילות בעולם ושני יריבים מרים שמשחק ביניהם הופך להיות אטרקציה עולמית. אלא שלא כל מי שמבקר בקמפ־נואו שבברצלונה או בסנטיאגו־ברנבאו שבמדריד מודע לעובדה כי שני המועדונים הללו מבטאים שתי השקפות עולם, וההיסטוריה שלהם אינה נוגעת רק לאליפויות אירופה או לגביעי הליגה הספרדית, אלא למלחמת ערכים שראשיתה בתמיכה של ריאל בדיקטטור פרנקו ששלט בספרד ביד קשה במשך מחצית המאה ה־20, אל מול ההתנגדות הקטלונית לדיקטטורה.

גם כיום, כאשר ברצלונה נתמכת על ידי הקרן הערבית־קטארית, הופך משחק בין ריאל מדריד לברצלונה לקרב יום הדין שמעורבים בו כלכלות עולמיות, כבוד לאומי, שליטה גלובלית, דתות ולאומים רבים. מאה אלף איש הצופים במשחק קלאסיקו בקמפ נואו שבברצלונה אינם מחזה שאפשר לומר עליו שהוא מחזה הבלים, משום שמאחוריו עומדים מערכות יחסים וערכים חובקות עולם. וגם אם בעיני רבים מדובר בכסף בלבד, הרי גם במסעדות המבקשות כשרות מדובר בדרך כלל באינטרס כלכלי בלבד ובכל זאת אנו סבורים כי יש עניין לאלוהים ולהלכה לעסוק בכך.

לפגוש אמונה וטהרה ביציעי הכדורגל. ישראל נגד רוסיה באיצטדיון רמת גן, הטורניר הקדם אולימפי, 1956 צילום: GPO

לפגוש אמונה וטהרה ביציעי הכדורגל. ישראל נגד רוסיה באיצטדיון רמת גן, הטורניר הקדם אולימפי, 1956
צילום: GPO

גלות מן המגרשים

כשמשאירים את מגרשי הכדורגל לגזענים או סתם למפצחי גרעינים, כשמאבדים עניין בספורט ומאפשרים לפעילות להתרחש בשבת, אין זה אלוהים שאיבד עניין, אלא אנו שהתרחקנו מן החיים, והשכינה יצאה גם היא לגלות מן המגרשים.

אליפות עולם, משחקי גביע, אולימפיאדות – כולם יכולים להיות תרבות יוונית, אולם גאולתם תהיה לא בדחייתם אלא בהעלאתם לטהרה. מאות אלפי האוהדים הדתיים בארץ ובעולם יכולים לשבת ביציעים, לעודד ולקלל ולשנוא, להיות רק שחקנים קטנים במשחקים כלכליים, או להבין כי הזדהות עם הפועל או מכבי, ברצלונה, ריאל מדריד, מילאן או ביירן מינכן, פירושה גם הזדהות עם מערכת ערכים, עם אמונות והיסטוריה, שגם אם לא מודעים להן הן מועברות מבלי משים.

כדורגל אינו הבלים יותר מאשר שבת, כשרות או תפילה. לא זו בלבד שבמגרשי הכדורגל בארץ מחללים שבת (ואז זה עניין הלכתי), מוכרים כמויות מזון בלתי מבוטלות והאוהדים ממלמלים תפילות ללא הרף, אלא גם המשחק עצמו הוא עניין אנושי וערכי חשוב מאוד. ודאי שלאלוהים עניין בקבוצה שתזכה באליפות אירופה או בגביע העולם. השאלה היא אם אנו מסוגלים לגלות עניין, או שמא להביט בכך באופן שטחי ומצומצם. השאלה היא אם נפטיר "הבלים" למראה אלפי הכיפות במגרשי הכדורגל והכדורסל, ו"חילול השם" למראה שחקנים ושחקניות דתיים, או שמא נשכיל, כחלק מהתחדשות החיים היהודיים, להכניס את יפייפותו של יפת באוהלי שם.

צעירים רבים שלנו עוזבים את הדת כיוון שהיא אינה פוגשת אותם אלא בבתי מדרש ולא בחיים. האוניברסיטה היא מקום מקולקל, הקולנוע מקום של טומאה, מגרשי הספורט מקום של הבלים, המוסיקה היא ערווה והפקרות, האינטרנט הוא פתח לעריות, יציאה לחו"ל טעונה קריעה של אבלות, מוזיאונים הם מקדשי עבודה זרה של האדם, ואנו אין לנו אלא התורה הזו. לו רק היינו מביטים גבוה יותר, מתנערים מסיסמאות ומהתניות רפלקסיביות, היו הישיבות מסוגלות לתת מענה לחיים, לחנך להבנה מעמיקה, לפגוש אמונה וטהרה בבימות התיאטרון וביציעי הכדורגל, להביט מעלה ולדעת כי ודאי שהקב"ה מבקש שהטוב ינצח, וגם התורה הזו כבר לא תהיה "רק התורה הזו", אלא תורת חיים.

הרב שלמה וילק הוא ראש ישיבת ההסדר מחנים ורב קהילת יעל בירושלים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ' כסלו תשע"ה, 12.12.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-12 בדצמבר 2014, ב-גיליון וישב תשע"ה - 905 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 15 תגובות.

  1. המאמר טוב ומאד מעניין. ישר כח על עצם העלאת הנושא, במקום בו עיסוק בכדורגל יכול להיחשב, ולא בצדק, כגס המוני ונחות. זה המאמר הטוב ביותר של השבוע. נכון שעולם הספורט נהיה מאד מאד מקצועני ואיבד מעט מערכיו אולם הספורט החובבני עדיין רב ערכים. ישנן מועדונים וקבוצות נוספות וכדאי להזכיר את מועדון הכח ובפרט את הכח וינה שזכתה באליפות אוסטריה בשנות ה-20 ושנכחדה כמעט כולה יחד עם עוד עשרות מועדונים יהודים אירופאים בתקופת השואה (וגם בראשית שלטון הנאצים נאסר כמובן על שחקנים יהודים להשתתף בליגות).
    ברצלונה כדוגמה איבה הרבה מאד מיוקרתה מאחר ובמשך שנים רבות, מאז היווסדה לא עלתה מעולם לשחק עם חסויות וגם כשעלתה זה היה של יוניצף, ארגון אום. ברגע שהתמסחרה ועוד לקרן קטאר, חבל. גם ריאל מדריד ועוד קבוצות רבות באירופה ממומנות על ידי בעלים מארצות ערב.
    הכדורגל מראה תהליכים גלובליים. אם בעשור הקודם כל האוליגרכים הרוסים קנו קבוצות, עכשיו אלו מדינות ערב העשירות. תיאור מעולה של העולם לפי הכדורגל שיבהיר לכל אחד למה הספורט הוא כל כך חשוב ואיך אפשר ללמוד ממנו על כל דבר שקורה בעולם אפשר למצוא בספר "העולם לפי הכדורגל", אמנם כבר מעט ישן אבל מומלץ מאד.
    פרטים על הספר
    http://www.שבוע-הספר.co.il/2012/06/%d7%94%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%9d-%d7%a2%d7%9c%d7%a4%d7%99-%d7%94%d7%9b%d7%93%d7%95%d7%a8%d7%92%d7%9c/

  2. אני קורא את המאמר ומתקשה להאמין. ציטוטים של נורדאו, שכתב על עצמו ש"בהגיעי לגיל חמש-עשרה, נטשתי את אורח החיים היהודי ואת לימוד התורה… היהדות נותרה עבורי לא יותר מזיכרון, ומאז חשתי עצמי תמיד גרמני, גרמני בלבד", אימוץ של שיר שהושר על ידי עולי גרדום למטרות המאמר, ושורה של אריק איינשטיין על בחור שבאותו שיר נאמר עליו "אמרו לו שיתרכז בלימודים, כי זה החשוב, אמרו לו שמבנות וריקודים- יהיה סוף עצוב" (אולי נלמד מכאן גם דבקות מבנות וריקודים?), מספיקים לכותב בשביל להגיע למסקנה שחשיבות הכדורגל עומדת בשורה אחת עם שבת, כשרות ותפילה. העובדה שמאה אלף אנשים יוצאים מדעתם מעקבות משחק גדול גם היא מהווה, כמובן, ראיה (האם כבוד הרב ראה פעם משחק פוטבול בארצות הברית, שם יש לא פחות צופים? האם גם גרימת עילפון לשחקן ועשיית שרירים לכיוון הקהל כשהוא עוד שרוע על הדשא (לא מומצא) מקבלת תוקף משום מספר הצופים?).
    לא מעט תנועות יהודיות אכן השתמשו בשמות מסורתיים- אולם רק על מנת שלא לנתק עצמם באופן סופי משורשיהם. מעטות מן התנועות הללו העיזו לצאת באמירות שסתרו את הרעיונות הכלליים שנשבו אז בעולם- כמה תנועות נשאו את נס האינדיבידואליזם? אולם יותר מכם- וכי אנחנו שופטים דברים על פי התנועות הללו?
    האם האנשים שצופים במשחקים הללו מתעניינים, ולו במעט, בפוליטיקות שמאחורי הדברים? כמה אנשים ידעו לומר מי היו מנהיגי התנועות שעל גבן נוסדו המועדונים הללו? או מה הן מייצגות כיום? כמה אנשים ידעו לזרוק שמות של חמישים שחקני כדורגל, אולם לא ידעו לתת שמות של חמישה פילוסופים או משפטנים מפורסמים?

    כעניין אחרון- הצטערתי מאוד לראות את הדמגוגיה הזולה בה השתמש כותב המאמר בפסקה האחרונה. במשפחה המצומצמת שלנו יש תואר בהנדסת מכונות, הנדסת חומרים, משפטים, ובניהול מערכות מידע, אנחנו נהנים מאוד במוזיאונים, אנחנו רואים סרטים טובים בקולנוע, והוצאנו אלפי שקלים על לימודי נגינה, יש לנו אינטרנט, כמו שאפשר להבין מכתיבת התגובה- וחלקנו יוצאים לחו"ל (הייתי מצפה מראש ישיבה להתייחס מעט יותר ברצינות לדעת האומרים שאין לצאת לחו"ל לחינם, במקום להציג את כל המחזיקים בדעה זו כאנשים צרים המפחדים מן העולם)- ובכל זאת עינינו התעגלו יותר ויותר עם כל שורה נוספת במאמר. אין שום קשר, ונשמח אם אפשר יהיה לדון בעניין לגופו, במקום להשתמש בטענות ששמעתי מחברים דתל"שים בגיל 16.

    • שלום,
      ביקש ממני אחד מתלמידי להגיב לדברים אלו. אכן, מילים כדרבנות ובכולן אמת. נדמה לי שכדאי לקרוא את דברי ביתר תשומת לב, משום שהתייחסתי לרוב הדברים שנאמרו ואני מבקש להוסיף. בשמונה קבצים א תתצב, ומבואר יותר בעין איה על שבת נט, כותב הרב על לוי, תלמידו של רב. מסקנת דבריו היא כי לוי הביט למרחוק, בעוד שאר האנשים ראו את המציאות כפי שהיא, והמבט למרחוק רואה את שרשי הדברים ולא את ביטויים בפועל. בגלל המבט המתעלם מן המציאות נגרמה ללוי צליעה, משום שאכן הוא נתן תוקף הלכתי או רוחני לדברים פסולים ('כלילא שרי'), אולם הוא ביקש לחבר אותם לשורש גבוה, ויבוא יום ויתברר כי אנשים כמו לוי הם שהביאו את הגאולה ופיסחים בשיר ירונו.
      כתבתי הרי בתחילת הדברים על בורות האוהדים, ולמרות שלא ראיתי פוטבול מימי ובקושי כדורגל, ביקשתי להאיר שלימוד תורה נועד כדי להאיר את העולם. הרי התורה מתעסקת באוכל שלנו, ומדוע לא בכדורגל שלנו? איני מבין! למה כשרות האוכל יותר חשובה מכשרות הכדורגל? לא אסרו לאכול בשר או לשתות יין, אלא ניסו להיטיב את האכילה, ומדוע אין זה כך בשאר החיים? תמהני למה התכוונת.
      אני שמח על רשימת המקצועות והתרבות שהבאת. מרשים. ושוב אני תמה, וכי אינך יודע כי רבנים כה רבים רואים בכל הרשימה הזו תועבה? כמה אומרים שאסור ללמוד אלא תורה, ולא רק חרדים? כמה אומרים שקולנוע זה נורא? כמה מזהירים כי האינטרנט הוא השטן בכבודו ובעצמו? אז למה אתה מגן על הרבנים הללו אם אתה רואה בכך ערך? דתל"שים בגיל שש עשרה צודקים לגמרי אם הם טוענים כי הרבנים שלהם סגרו בפניהם את החיים. וכל מה שעשיתי בחיי זה ללמד תורה, וראיתי אותם מגיעים אלי עם עיניים כבויות. אפשר להאשים אותם בעצלות וביצר הרע, אולם זו לא האמת. כדאי להקשיב יותר לילדים בני 16, ולואי ואדע יותר לדבר כמו בני 16 ולא כמו בני 40.
      איני יודע מאיזה בית מדרש מוארים חייך, אולם נדמה לי שמי שלמד אפילו מעט מכתבי הרב קוק לא יכול להיבהל מציטוטי כופרים למיניהם, מה עוד שהיו מחוברים לרוח ישראל הלאומית. אם אני מבין נכון, הרי הרב ראה בכפירה הזו הודאה גדולה מן האמונה של רבים מבני הישוב הישן. וכנראה ש'באלקים שהם כפרו גם אני כופר'. אז לגיטימי לגמרי לצטטם, לא רק לשלילה. ונדמה לי שהזכרתי שהיה מתבולל.
      לגבי היציאה לחו"ל, לא הבעתי זלזול יותר משאר הדברים. איני מזלזל במי שמזהיר מפני יציאה לחו"ל או יציאה לסרט. הבעיה היא אוסף הדברים שהופך כבד וחשוך מיום ליום, והבאתי רק את חלקו.
      אז אני מחנך את תלמידי להבין כדורגל, לא במובן של מאמן כדורגל, אלא במובן הרוחני. אני מלמד אותם איך לראות קולנוע ומתי. מבקש מהם לצרוך את החיים בצורה כשרה ונותן להם כלים לכך.
      לגבי הכותב האחר שביקש לאחד את חז"ל ולמצוא גישה אחידה לבית דוד ולבית חשמונאי בין התלמודים ובין התקופות – מתהילים ועד סורא, הרי שזה מופרך לגמרי. ברור כי ההיסטוריה הפכה לכלי פוליטי בידי הכוחות השונים בעם כדי להצדיק את דרכם. די לשים לב לתפילת בונה ירושלים ותפילת צמח דוד, ולראות כיצד שתי ברכות בשמונה עשרה אומרות דברים מנוגדים – אחד מארץ ישראל ואחד מבבל. וד"ל.

      • שלום וברכה. קודם כל, אני מבקש להתנצל על סגנון הדברים בו השתמשתי בתגובה הראשונה. היה קל לשפוך הכל אל תוך המחשב, אולם כשראיתי את תגובת הרב "נזכרתי" שיש קוראים לדברים- ובקריאה שנייה ביטויים כמו "מתקשה להאמין" ו-"דמגוגיה זולה", נראים בוטים מדי.

        אנסה להתייחס לטענות בנפרד, מן הקל אל העיקרי.
        לגבי הציטוטים ממיני כופרים ושאר גלויי ראש- איני נבהל, פשוט היה נראה שהדברים מובאים בתור אסמכתא שאין להרהר אחריה- תוקף שברי לי שאין לדברים גם בעיני הרב. לכן כתבתי "מספיקים בשביל..". אם הדברים היו מובאים בתור דוגמה, או על מנת להשתמש בהם בתור ביטוי מוצלח של תחושות ורעיונות שהרב מחזיק בהם, או כמקור שאמור לעורר בנו שאלה ותהייה ואפילו כיוון לפתרון- אין לי שום בעיה בכך. בדומה לכך- איני מגן כאן על אף רב ועל אף בית מדרש, אלא חושב שמן הראוי לדון בדבר באופן ענייני, מבלי להכליל באופן אוטומטי את כל המתנגדים למאמר בקבוצת המתנגדים לרשימת הדברים שהובאה, כפי שהרגשתי שנעשה. הדברים נכונים לגבי כל אחד מן הסעיפים שהובאו- אין שום בעיה לתמוך בלימודי חול, ועדיין להתנגד לאינטרנט או ליציאה לחו"ל- שלוש עמדות המבוססות היטב בספרות התורנית. תחושתי היתה שהרשימה הזו נועדה, במודע או שלא במודע, ליצור דמויות קש נוחות ליירוט, ועל כך היו דברי.
        לגבי המקור בעין אי"ה- קשה לי להאמין שנוכל להגיע למסקנה חותכת בדיון על המקור, אע"פ שודאי לי שהרב הבין אותו טוב ממני. ה"כלילא" אותה התיר לוי לא היתה אסורה באופן גורף (אמנם, גם כאן הדיון הוא אם הכדורגל אסור), והדברים מופיעים בהמשך למחלוקת הלכתית לחלוטין לגבי ההיתר לצאת בה בשבת- וגם על היתרו של לוי חלוקים הפרשנים במה היה מדובר. לעצם העניין- ברור לי שגם לרב ישנם קוים אדומים- גם כאלו שאינם מופיעים במפורש בשולחן ערוך, ודברים שהוא רואה כפסולים, ובכ"ז לא יתיר אותם- או ימליץ עליהם- על סמך הפסקה הזו בעין אי"ה (ולכך התכוונתי כשאמרתי שלא נראה שנוכל להפיק מסקנה מן הדיון הזה).
        הטענה במאמר לגבי העובדה שגם תעודות כשרות נמכרות בכסף, ושסביב הכסף נעשית הרבה מההתעסקות בעניין אינה מובנת לי. מבחינתי- הקב"ה רוצה שאוכל אוכל מסוים שנשחט בצורה מסוימת- וכבר שאלו חזל "וכי מה אכפת לו להקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף?". כמובן שהשאיפה היא להבין סיבת העניין, כפי שכבר עשו ועושים חכמי ישראל ופשוטי העם, אולם בסופו של דבר עלי לאכול אוכל מסוים. אם נעשות עוולות לשם השגת המטרה, כמובן שהדברים יפריעו לי, כיוון שהתורה גם שונאת עוול, אולם אם המסעדה עושה את הדברים על מנת להרוויח כסף- בסופו של דבר, עלי מוטל לאכול אוכל כשר. אלוקים לא מתעניין בעסקי המסעדה (לפחות לא במובן שנראה שאליו הרב התכוון)- והאינטרס הכלכלי של בעל המסעדה הוא עניינו- אולם אלוקים כן מתעניין באוכל שאני אוכל.
        מכאן לעיקר. אני עדיין לא מבין את ההשוואה לכשרות ולאוכל. כל העניין, בסופו של דבר, תלוי בדבר אותו אנחנו מגדירים ככותרת. אם נשתמש בדוג' שחזרה גם בכתבה וגם בדברי הרב, הכותרת תהיה "אכילה", ומשם תגדיר ההלכה אכילה טובה, ממוצעת ורעה, בהכללה גסה. טוב לשתות יין במידה, טוב לאכול אוכל בריא, טוב להנות מן האוכל בשבתות וימים טובים- אולם אסור לאכול חזיר. האם אפשר לומר שכמו שהתורה דברה על יין ובשר ולא אסרה אותם, כך יש לה כיצד "להיטיב את אכילת החזיר"? כמובן שלא- החזיר הוא תת נושא בתחום ה"אכילה". הדוג' חריפה, כמובן, שכן מדובר באיסור מפורש, אולם היא הובאה רק על מנת להדגים את התבנית. גם כאן נאמר- כיצד קבענו שהכותרת היא "כדורגל"- ולתורה בהכרח יש עצה כיצד להיטיב אותו? אולי (וכך נראה לי) הכותרת היא "פעילות גופנית", ומשם הדברים מסתעפים לאסור ומותר? לדוג'- "משחק, הנאה, בריאות הגוף"- טוב (וגם אני נהנה מאוד מספורט), "תחרות והערצת הגוף"- רע? האם הרב יחפש להבין ולהיטיב את הצפייה בתחרות אגרוף, גם אם המתחרים נושאים כמות עצומה של אמוציות לואומיות ורעיוניות, או שיאמר לתלמידיו שמדובר בשפלות האדם- במיוחד זו של הצופים? כאן המקום, כמובן, לדיון על מהות הכדורגל היום- ואני חושב שקשה מאוד לחלץ משם את הטוב אותו מבקש הרב לראות. "להבין כדורגל" נשמע מצוין, וגם אני, בעקבות דברי הרב, אקרא כנראה כמה ערכים נוספים בוויקיפדיה, שכן נראה לי שאכן יש בזה עניין להבנה, בדיוק כפי שאני לומד היסטוריה. עם זאת, מכאן ועד לחשוב שיש מקום לראות טוב באופן בו מתנהלים הדברים כיום- כשבמקרה הטוב מדובר בהערצת שרירים ובאמונה שיכולת הבקעת כדור לרשת אכן מעידה על מעלה אנושית (עי' מידת האכזבה והביקורת כלפי המדינה על כך שאיננה מעודדת מספיק את תרבות הספורט, מה שמביא לכשלונות חוזרים ונשנים בהעפלה לטורנירים כאלו ואחרים, הנתפסים כמטרה בפני עצמה, ולא רק כעידוד לפעילות גופנית חיובית), ובמקרה הרע בשנאת היריב ממש- נראה שיש מרחק רב.

    • יישום התורה בחיים או 'חיים בסרט'?

      בס"ד זאת חנוכה תשע"ה

      לשלמה – שלום רב,

      ודאי שתכלית לימוד התורה הוא ליישם את התורה בכל מערכות החיים.
      לשם כך צריך קודם כל ללמוד את התורה ממקורותיה. להבין את מערכת האמונות והערכים שלה, להעמיד חזון אידיאלי, וללמוד איך מיישמים אותו גם במציאות בעייתית. לבנות אישיות שיש לה עמוד שדרה יציב שתוכל לפעול על המציאות בסבלנות אך בהתמדה, ולא ח"ו להיפך – להיגרר אחרי כל רוח מצוייה.

      הראי"ה קוק בנאומו בפתיחת האוניברסיטה העברית (מאמרי הראי"ה, ב, עמ' 306) מדבר על הצורך שיהיה ביחס אל התרבות הכללית יחס של 'ופחד ורחב לבבך', שמחה המהולה בזהירות, כך שניקח את הטוב ונדע לזרוק את הקליפה.

      הכניסה לתחומי חיים שונים מחייבת שיקול דעת לא פשוט. צריכים אנחנו לשאול את עצמנו: האם יש בזה תרומה אמיתית לבניינו של העולם ולתיקונו, או סתם 'הריגת הזמן' שאין בה תועלת ממשית לשום אדם, אם לא נזקים ממש.

      יש הבדל שמים וארץ בין עיסוק שיש בו חכמה ומדע, עזרה לזולת או בניין הארץ והגנתה, לבין צפייה פסיבית בדברים שבמקרה הטוב הם חסרי תוכן ובמקרה הגרוע ממלאים באלימות ופריצות, שהם הם העלולים להביא נער למצב שהוא כבוי בגיל 16.

      חנוך לנער על פי דרכו – להיות נער, להתנער מפסיביות ריקנית, לגרד את עצמו מהכורסא. לפעול, לעזור בבית, בחברה או בקהילה; ללמוד ולרכוש דעת בכל התחומים, ובראש ובראשונה בתורת חיינו המתווה לנו את דרכנו – שאם לא עכשיו אימתי?

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      ולגבי ברכת 'בונה ירושלים' ו'את צמח דוד', אין שום ניגוד ערכי בין בבל לארץ ישראל. ההבדל מתמצה בכך שבבבל הפרידו לשתי ברכות 'בונה ירושלים' ו'מצמיח קרן ישועה' ובארץ ישראל שילבו את שתי הרכות יחד וחתמו: אלקי דוד ובונה ירושלים'.
      שתי הדרכים נזכרות כדרכים לגיטימיות בתוספתא ברכות, סוף פרק ג: 'שמונה עשרה ברכות שאמרו חכמים כנגד שמונה עשרה אזכרות שב'הבו לה' בני אלים'. כולל של מינים בשל פרושין, ושל גרים בשל זקנים ושל דוד בבונה ירושלים. אם אמר אלו לעצמן ואלו לעצמן יצא' ('פרושין' הם לדעת הגר"ש ליברמן 'הפורשים מדרכי ציבור'. ראה ב'תוספתא כפשוטה' על אתר).

    • בפיסקה האחרונה, שורה 3:

      … שבארץ ישראל שילבו את שתי הברכות יחד…

  3. הכדורגל שנערי בני ישראל משחקים

    בס"ד כ"ה בכסלו ע"ה

    כמי שהיה נער לפני כארבעים שנה, ואב לשני נערים כיום, חוששני שדיונים תורניים על מחלוקת מכבי והפועל כמחלוקת הבבלי והירושלמי, אינם בדיוק מה שימשוך את הנוער.לתורה..

    על כל פנים, הצפייה במשחקי כדורגל, כל עוד היא נעשית במידה ואינה כרוכה בהתמכרות וסגידה, היא בילוי יחסית בלתי מזיק, שאולי יש בו גם תועלת, אם בהימנעות מלשון הרע בשעת הצפייה או בהימנעות מגלישה לאתרים לא צנועים. אולי אפשר גם להוסיף תפילה להצלחת הקבוצה האהודה, כמאמר משורר התהילים: 'גול אל ה' יפלטהו'.

    תועלת חינוכית ממשית יש במשחקים התחרותיים שבין הנערים. במשחקים אלה יש מלבד פיתוח הכושר הגופני, גם, כמו במשחק השחמט, פיתוח של הכושר השכלי, לקרוא במהירות את המפה ולתכנן במהירות תכניות ותחבולות המביאות לניצחון, תוך נאמנות לשמירת 'כללי המשחק'. יתרים על השחמט משחקי הכדור, שבהם מתרגלים המשחקים לעבודת צוות.

    ויהי רצון שה' ירים קרן לעמו, ויהיה לרוח משפט… ולגבורה משיבי מלחמה שערה!

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • צפייה יוצרת

      הצפייה בתחרויות ספורט יכולה להוות יותר מסתם עיסוק מהנה ומשחרר מתחים, אם יודעים לנצלה לניתוח מהלכיהם של השחקנים. אז הופכת הצפייה לאתגר מחשבתי.
      ובכל זאת עדיף העיסוק האקטיבי על הפסיבי. 'מצווה בו יותר מבשלוחו' 🙂

    • והשתא (להלן, בתגובה 'מוסיף והולך') דאתינן להגדרת ההבדל בין מלכות דוד המגדירה מראש את שאיפתה לעצמאות מדינית מליאה, לבין מלכות בית חשמונאי, הצומחת קימעא קימעא משאיפה לאוטונומיה שתאפשר חירות דתית לשאיפת עצמאות מליאה – יכולים אנחנו לחזור לכיוון שפיתח הכותב, אך בכיוון שונה במקצת.

      בשנות השלושים היה זה ההבדל בין 'בית"ר' שדרשה להציב בפירוש את 'המטרה הסופית' של הציונות, לבין תנועת העבודה, שמסיבות פוליטיות-טקטיות העדיפה להצניע את 'המטרה-הסופית' ולא לדבר בגלוי על השאיפה לעצמאות מליאה, אלא לפעול בדרך של 'עוד דונם ועוד יהודי', ובהדרגה לבנות את היישוב ולבססו כלכלית, מדינית וצבאית עד שתוכשר העת לדבר על מדינה.

      למעשה, הגיעה המדינה מהשילוב הבלתי-מתואם בין הדרכים. הרביזיוניסטים, בפעילות הלחימה שלהם, הביאו את השלטון הבריטי לתובנה שיש לצאת מכאן, בעוד שתנועת העבודה הביאה בדרכה ההדרגתית לכך שכש'פרצה המדינה', היה כאן יישוב יהודי מאורגן שיכול היה להיענות לאתגר.

  4. בית דוד ובית חשמונאי - הרוח והגבורה כרוכים יחד

    בס"ד כ"ו בכסלו ע"ה

    הכותב טוען שיש מחלוקת בין בית דוד ובית חשמונאי, ושחז"ל כביכול התנגדו לבית חשמונאי וביקשו להשכיחם, ולא היא.
    כפי המבואר בספר חשמונאים התנו בעת הכתרת שמעון החשמונאי שמלכותו זמנית עד שיעמוד מורה צדק וישיב את המלוכה לבית דוד. ואכן כל מלכי בית חשמונאי הקפידו במטבעותיהם לציין 'פלוני כהן גדול וחבר היהודים'. היחיד שהעז לכנות עצמו מלך היה אלכסנדר ינאי, שמטבעותיו הוא'מכונה 'יהונתן המלך' וביוונית: 'בסילאוס אלכסנדרוס'.

    זכרם של ניסי חנוכה ושאר נצחונותיהם של החשמונאים, נשתמר בחיבור הראשון של תורה שבעל פה שהועלה על הכתב, 'מגילת תענית' (ולפיכך לא הוצרכו לדון בו במשנה, שנתחברה כמה דורות אחר כך).
    חז"ל תיקנו לומר בשמונת ימי החנוכה הלל שלם בברכה. והחמירו במצוות הדלקת הנר שאפילו עני שבישראל צריך למכור את כסותו כדי שיוכל להדליק משום 'פרסומי ניסא'. מצוות נר חנוכה היא היחידה שבה יש עניין להיות 'מהדרין מן המהדרין', וכבר בית הלל ובית שמאי נחלקו איך מקיימים 'מהדרין מן המהדרין'.
    בתוספתא ברכות ג,יד נאמר שצריך להזכיר בתפילה 'מעין המאורע'. בנוסחאות השונים, אם הנוסח הקצר שבמסכת סופרים פרק כ: 'וכניסי פלאות ותשועות כהניך אשר עשית בימי מתתיה בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו…', ואם בנוסח המפורט של 'על הנסים' (המופיע ב'שאילתות' וישלח כ), יש איזכור מםורט של בני בית חשמונאי ופועלם.

    חז"ל הזכירו גם את כשלונותיהם של מלכי החשמונאים המאוחרים: יוחנן כהן גדול שנעשה צדוקי בסוף ימיו; ינאי שהרג את חכמי ישראל (עובדה שנזכרת גם על ידי יוסף בן מתתיהו המתאר שצלב שמונה מאות מהפרושים), אך מזכירים גם שחזר והתפייס עם החכמים. כן מזכירים חז"ל את גורלם הטראגי של החשמונאים שהושמדו בידי עבדם הורדוס האדומי, עד שלא נשאר מהם שריד וכל המייחס עצמו לבית חשמונאי – חזקה עליו שהוא עבד, מבית הורדוס, שרצח וירש.
    אך כשלונותיהם של החשמונאים וחורבן ממלכתם ולבסוף חורבן המקדש, לא הביאו לביטול ציון ימי החנוכה. אף שבטלה מגילת תענית – קבעו חז"ל שימי חנוכה ופורים לא יסופו מן היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם.

    אף דוד המלך נשאר בזכרון ההיסטורי של חז"ל, כפי תיאורו בתהילים. הן כלוחם המבקש: 'ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם', והן כמי שדבק בתורה, כאומרו: 'מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי'.
    את דמותו של 'עדינו העצני' שעורר את חניתו על שמונה מאות חלל, דרשו חז"ל (מועד קטן טז,ב) על דוד: 'בשעה שהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שהיה יוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ'.
    אף משה רבנו מתואר כענק שגובהו עשר אמות ונטל חנית באורך עשר אמות וקפץ עשר אמות ודקר את עוג מלך הבשן בקרסולו.

    ללמדנו שהעוצמה הרוחנית והגבורה הפיזית, באים כאחד!

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    לגבי 'מכבי' ו'הפועל' – לא נראה לי של'הפועל' היתה אג'נדה של 'לוזריות' כדעת הכותב. אני משער ש'מכבי' שנתמך יותר על ידי החוגים האזרחיים, שהיו בעלי הון יותר מאשר הסתדרות-העובדים – ולפיכך יכלו אנשי 'מכבי' להשקיע יותר במיטב המאמנים והשחקנים.

    • גדליהו אלון: ההשכיחה האומה וחכמיה את החשמונאים?

      כבר במאה ה19 העלו חוקרים את הטיעון שהחכמים ביקשו להשכיח את זכר החשמונאים. וכבר דחה את דבריהם פרפ' גדליהו אלון, במאמרו: 'ההשכיחה האומה וחכמיה את החשמונאים', בספרו: 'מחקרים בתולדות ישראל' (ניתן לצפיה באתר 'דעת').

    • מה שהזכרתי (בפיסקה 1), ששמעון החשמונאי נבחר לנשיא וכהן גדול ולא כמלך, מבואר בספר חשמונאים א' 'ויואילו כל היהודים והכהנים להיות שמעון נשיא וכהן גדול עליהם כל ימיו, עד כי יקום נביא אמת בישראל. וישימוהו לקצין העם…' (חשמונאים א', פרק יד,מה-מו. ניתן לצפיה באתר 'דעת').

      [מעניין, שתאריך מינויו של שמעון לנשיא וכה"ג, י"ח באלול, נשמר בזכרון 'ביתא ישראל' שבאתיופיה, אך במשמעות שונה, כיום הולדתם של האבות. לימים יצויין יום זה על ידי חב"ד כיום הולדתו של אדמו"ר הזקן].

    • מוסיף והולך

      בס"ד ט"ל בעומר תשע"ה

      אם לראות הבדל בין מלכות דוד למלכות בית חשמונאי, הרי שהוא לגבי השאיפות שעמדו ביסודן.

      בעוד מלכות דוד שאפה מעיקרה לעצמאות מדינית. הרי האוייב הפלישתי לא ביקש 'להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך'. הפלשתים ביקשו לשלוט על ישראל שלטון מדיני וצבאי, וכנגד זה התקוממו שאול ודוד – מלכות בית חשמונאי, לא באה מתחילתה אלא כתגובה לחילול המקדש ולגזירות השמד של אנטיוכוס, רק תוך כדי המאבק התברר שאי אפשר להגיע לחירות דתית ללא חירות מדינית, בתחילה כאוטונומיה במסגרת האימפריה הסלבקית, ורק מימי שמעון ואילך הופכת יהודה לממלכה עצמאית.

      דוד נמשח כבר בראשית דרכו ע"י שמואל הנביא כמלך, הרבה לפני ש'יצא טבעו בעולם', שנים רבות לפני הולדתו, מתפללת חנה: 'וויתן עז למלכו וירם קרן משיחו'. לעומת זאת, בני בית חשמונאי מגיעים למלוכה רק בדיעבד, אחרי הצלחתם במאבק נגד הגזירות, וגם אז אין שמעון מגדיר עצמו כ'מלך', אלא כנשיא וכהן גדול, המנהיג את העם עד שיעמוד נביא מורה צדק.

      מלכות בית דוד באה מתוך בשורה נבואית. מלכות בית חשמונאי באה בעולם של הסתר פנים וצומחת קימעא קימעא, והיא מתווה את הדרך לצמיחת צמח דוד בגאולה העתידה, שאף היא עשוייה לבוא כאיילת השחר העולה וצומחת קימעא קימעא.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  5. די השתעשעתי, עד שנוכחתי שהכותב רציני. לא ברור אם זו תמימות או היתממות. בקצרה, תורת חיים אין פירושה שאנחנו מחבקים את כל ביטויי החיים על פני האדמה. גם אם אפשר למצוא בכל דבר ניצוצות של אמת ואף של קדושה, הדבר דורש בירור וניפוי.

    אין ספק שאפשר למצוא יופי גם בתרבות הכדורגל העולמית, ומאידך ברור שבגדול, מדובר בתרבות שמספקת את צורך ההזדהות והשבטיות באופן נמוך ורדוד למדי. לרוב האוהדים אין שום מושג לגבי השורשים האידאולוגיים של מכבי או ברצלונה.

    • עידון תאוות המלחמה

      להם זה טוב. עדיף שיתעלו את השאיפה להילחם ולנצח למלחמה על כדור, ולא יילחמו בכדורים חיים. לנו עדיף לעסוק במלחמתה של תורה שאהבה יש בסופה, במאבק על ערכים, הנעשה כראוי לו בדרכים ערכיות!..

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: