יעקב נשאר יעקב | יושי פרג'ון

שינוי שמו של יעקב לישראל הבטיח לו ניצחון בהתמודדות עם עשו. אף על פי כן, נראה שיעקב מעדיף להמשיך בדרך הכניעה והעקבה כדי להציל את זרעו

בפרשתנו מסופר כיצד יעקב שב למולדתו אחרי שנים ארוכות וקשות בבית לבן. זה אינו סיפור משיב־נפש על שיבתו של נווד עייף לארצו, שכן הסבל שחווה יעקב בַּנֵּכָר, רב ככל שהיה, לא נועד אלא להצילו מסכנה חמורה יותר – איבת עֵשָׂו על "גנבת" הברכות. אולם עתה, עם שיבתו לארץ, יעקב אינו יכול עוד לחמוק מן ההשלכות של מעשי נעוריו.

הדרך שנוקט יעקב היא דרך של כניעה ופיוס (לב, ד־ו): "וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו… וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה… וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ". ההדגשה החוזרת של יעקב על כך שהוא עבד לעֵשָׂו נועדה ליטול את העוקץ המר מ"גנבת" הברכות, כדברי רש"י: "אינך כדאי לשנוא אותי על ברכות אביך שברכני 'הוה גביר לאחיך', שהרי לא נתקיימה בי" – ולעומת זאת, בך דווקא נתקיימה, שהרי אתה אדוני!

עֵשָׂו אינו משיב על המשלחת של יעקב במילים אלא במעשים – הוא יוצא לקראת אחיו בראש גדוד של 400 אנשים. יעקב החרד מנסה לבטל את רוע הגזרה באמצעות תפילה לקב"ה ובאמצעות שוחד של 580 בהמות ("אור החיים" מציין שזהו מניין שעי"ר בגימטריה). לנוכח האפשרות שעֵשָׂו יתמיד באיבתו יעקב מתכונן גם למלחמה, אך לא למלחמה הרואית אלא להקרבה של חצי ממשפחתו כדי לאפשר מנוסה של החצי השני (ט): "וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה".

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

מאבק לילי

אולם סיפור קצרצר, שמתרחש מיד כשיעקב מסיים את ההכנות למפגש עם עֵשָׂו ורגע לפני המפגש עצמו, מלמד שחרף רצונו של יעקב לחמוק מהמאבק בדרכי שלום, מאבק כזה דווקא נכפה עליו (כה): "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר". מי היה אותו האיש המסתורי? מהפסוקים משתמע שמדובר במלאך, ומסתברת דעתם של חז"ל שמזהים אותו כ"שרו של עֵשָׂו" (בראשית רבה עז, ג).

התנאי שמציב יעקב לסיום המאבק (כז): "וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי", מלמד שהעימות נסב על עניין הברכות, אולם במעין מהדורה "מתוקנת". כפי שבסיפור "גנבת" הברכות שאל יצחק את יעקב לשמו, שואל עתה המלאך (כח): "מַה שְּׁמֶךָ?"; אלא שזו הפעם ניתנת תשובת אמת: "וַיֹּאמֶר: יַעֲקֹב". וכפי שעֵשָׂו דרש את שמו של יעקב "הרמאי" לגנאי (כז, לו): "הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם", כך המלאך דורש עתה את שמו החדש לשבח (לב, כט): "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל".

מה גדולה ההפתעה כאשר אנו מגלים שחרף החלפת שמו ל"ישראל", יעקב נותר "יעקב". ולא רק שמו אינו משתנה, אלא גם עמדתו הנפשית נותרת בעינה. כאשר יעקב רואה את עֵשָׂו מתקרב הוא שב ומחלק את מחנהו לשניים. אחר כך הוא מתקדם בהכנעה כעבד הבא לפני מלך (לג, ג): "וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו". שוב ושוב מכנה יעקב את עצמו "עבד" ואת עֵשָׂו "אדון". לבסוף יעקב מתחנן שעֵשָׂו ייעתר לשוחד ששלח לו (י־יא): "וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי. קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ".

חרפה או מלחמה

דבריו של יעקב מפתיעים מאוד. תחילה הוא מתאר את עֵשָׂו כאלוהים. תיאור זה רומז, מן הסתם, למאבק הלילי שתואר על ידי יעקב באותן המילים כמעט (לב, לא): "כִּי רָאִיתִי אֱ־לֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי". הדבר המוזר יותר הוא שבמקום לדרוש מעֵשָׂו ברכה כדרך שנהג באותו מאבק לילי, יעקב מציע לעֵשָׂו "ברכה" (פסיקתא רבתי י"ג): "אמר לו [על] אותה הברכה אתה שוטניני? הרי היא נתונה לך – 'קח נא את ברכתי אשר הובאת לך'!"

ואם לא די בכך, יעקב נפרד מעֵשָׂו ב"שקר לבן" (לג, יד): "יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי… עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה". וכדברי מדרש שכל טוב: "אמר ר' אבהו: חזרנו בכל התורה ולא מצאנו שהלך יעקב מימיו אצל עֵשָׂו לשעיר. אפשר יעקב אמיתי והיה מרמה בו? … אלא כך דרש הפשט, שמפני דרכי שלום הפליגו בדברים". לא "ישראל", לא יושר ולא שררה יש כאן, כי אם "יעקב" ששב ונוהג בעקבה!

מדוע מסרב יעקב לקבל על עצמו את השינוי לישראל?! ייתכן שהתשובה לכך טמונה בתוצאות המאבק עם המלאך. יעקב אמנם מנצח, אבל לא בלי פגע (לב, כו): "וַיִּגַּע (=המלאך) בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ". אם אנו תופסים את המאבק הלילי בין יעקב למלאך כבעל אופי סמלי, הרי שניתן לראות בירך של יעקב סמל לצאצאיו, כמו בביטוי (שמות א, ה): "יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב". כלומר, יעקב יודע שאם הוא יבחר להפוך לישראל הוא יזכה בברכות, אבל במחיר נורא – פגיעה ביוצאי ירכו על ידי עשו! לנוכח זאת יעקב מעדיף לחמול על צאצאיו ולהישאר "יעקב" – על כל המשתמע מכך.

אך האם הבחירה בחרפה על־פני מלחמה (כלשונו של צ'רצ'יל) הצילה את זרעו של יעקב? ספק רב. די שנזכיר את זעקתו הנוראה של יעקב: "אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם! יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ?! עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה!" ואמנם, מכאן ואילך עוסקים סיפורי יעקב בעיקר בצרות בניו, החל באונס דינה, עבור במותו המזויף של יוסף, דרך מותם הממשי של בני יהודה, המשך במאסר שמעון ובירידת בנימין, וכלה ב"צוואה" המיוחסת ליעקב שאוסרת על יוסף להרוג את אחיו. מתברר שהדרך שנקט יעקב, שהיא במובן מסוים הפך דרכו של אברהם בעקדה, לא חסכה מבניו את סבל הייעוד, אלא רק את הַשֶּׂגֶב הגלום בעמידה בו מרצון.

ד"ר יושי פרג'ון הוא עורך "מגדים", ביטאון לענייני מקרא, ומרצה לתנ"ך במכללה האקדמית הרצוג ובישיבת ההסדר בעתניאל

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ג כסלו תשע"ה, 5.12.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 בדצמבר 2014, ב-גיליון וישלח תשע"ה - 904 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. איפוק הוא כח

    בס"ד כ"ה בכסלו תשע"ה

    מי שרוצה לשרות עם אלקים ואנשים צריך ראשית כל לדעת לשרות עם עצמו. מלבד הצליעה קיבל יעקב תובנה נוספת במאבקו עם המלאך: בהתנהלות חכמה – תביא לכך שיריבך עצמו יברך אותך.

    הוא מתווה את לבניו את ההתנהלות הנכונה: תן לאחר את הכבוד המגיע לו, אך שמור על עצמיותך: הוא משתחוה לעשיו כיאות לאח בכור, אך דוחה באלגנטיות את הצעתו הנדיבה להתאחד איתו, עוד לא הגיעה השעה.

    האירועים הלא נעימים שקורים לבניו, הם תוצאה של אי הפנמת המסר של האב. דינה יוצאת להתחבר עם בנות הארץ – ונכווית; יוסף – אינו נותן לאחיו הגדולים את הכבוד הראוי להם – ונכווה; האחים אינם נותנים ליוסף את הכבוד הראוי כבן החביב על אביהם, בנה של רחל 'עיקרו של בית' – ונכווים.

    הראשונים המפנימים את הדרכתו של יעקב הם אפרים ומנשה, שאף על פי שהסבא הקדים בברכתו את הצעיר , לא נוצרה ביניהם קנאה ושנאה, והם מהווים מופת לעם ישראל: 'ישימך אלקים כאפרים וכמנשה.

    אף לפני מתן תורה מקדים ה' את 'בית יעקב' ל'בני ישראל', שלומדי ולומדות התורה צריכים להיות בבחינת 'עדינו העצני', הממזגים באישיותם את הענווה של 'יעקב' עם העוז של 'ישראל'.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    אף ניצחון המכבים היה מתוך שילוב מחושב של מאבק צבאי עיקש עם יכולת מדינית מפוכחת, שהביא לניצול מירבי של המצב לטובת עם ישראל.

    • בראש פיסקה 2:

      הוא מתווה לבניו את ההתנהלות הנכונה…

    • אש הגבורה ואור החכמה

      כבר יהודה המכבי הראה את כוחו גם בשדה הקרב וגם בשדה המדיני, וידע למנף גם תבוסה בקרב עם כוח עדיף לניצחון איסטרטגי.
      בקרב הרביעי, בבית-צור, ניצחו כוחותיו העדיפים של ליסיאס, אך הוא נאלץ לחזור על עקביו עקב מאבקי שלטון באנטיוכיה, ויהודה ניצל זאת, כבש את ירושלים וטיהר את המקדש. אף בקרב החמישי, בבית-זכריה, ניצח ליסיאס, אך שוב היה צריך לחזור עקב מלחמות פנימיות, ויהודה ניצל זאת וכרת איתו הסכם שביטל את גזירות הדת של אנטיוכוס.
      עלה עליו אחיו יונתן, שהצליח בשילוב של מאבקים צבאיים ותמרונים מדיניים, לא רק לזכות באוטונומיה, אלא להוות גורם מכריע במאבקי השלטון באימפריה הסלווקית. ראו עליו במאמרו של ד"ר חגי משגב, 'משיב העטרה לירושלים', באתר זה.
      השילוב של אש הגבורה עם אור החכמה, הבאים מתוך אמונה והתמדה, הביאו את החשמונאים למצב של 'מוסיף והולך' עד שהגיעו בימי שמעון לעצמאות מליאה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: